1) מהם הספרים האהובים עליך?

התשובה כמובן משתנה מדי תקופה. ל”לוליטה” שמור תמיד מקום של כבוד בפסגה, לצד “פתוח סגור פתוח” של יהודה עמיחי ו”מנוחה נכונה” של עמוס עוז. אני נמשכת מאוד לספרים מלאי הומור קודר, כמו “בית האלוהים” של סמיואל שם או “האמן ומרגריטה”, שדמותו של החתול בהמות בו אהובה עלי מאד. בגזרת ספרות המקור העדכנית יותר, “בנדיט” של איתמר אורלב נפלא בעיני.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

אני אמא לילדים בגיל הרך ומתוך מבחר הספרים לגיל הזה, אהוב עלי במיוחד “אהרן והעיפרון הסגול” של קרוקט ג’ונסון – ספר פשוט, מדויק ומאד נוגע ללב על חיפוש ומציאת מקום בעולם. ל”מומו” של מיכאל אנדה שמור מקום חם בלבי ואני כבר מחכה שבני תום יגיע לגיל שבו יוכל לקרוא את “הסיפור שאינו נגמר”.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“לראות לויתן” של רון דהן. ספר מיוחד ודינאמי, שמניע את הקורא איתו במבנה ובשפה יוצאי דופן, עם עלילה שהופכת לעתים למופשטת.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“50 גוונים של אפור”. גבר שלא יכול להתמודד עם אישה חזקה בחדר המיטות, זה פשוט לא כל כך מדליק בעיני.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

3003″ של עידו אנג’ל, בהוצאה עצמית, שנע על קו התפר שבין פרוזה לשירה ומשולבים בו ציורים מצוינים. הוא מצליח לזקק איזו אמת שקשורה בשפה, ביצירה וברגש באופן מעורר השראה. אפשר אפילו לקרוא אותו ללא תשלום דרך אינדיבוק.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

 יש גם לא מעט משוררים ומשוררות ישראליים שאני מאד נהנית לקרוא ולעקוב אחרי כתיבתם כמו סיגל בן יאיר, איריס אליה כהן ואלכס אפשטיין. בגזרת הפרוזה אני לא מקורית במיוחד. הכתיבה של נבוקוב ושל ש”י עגנון תמיד עוצרת את נשימתי, וגם רוב ספריו של עמוס עוז. תמיד אצפה לספר חדש של ניקול קראוס.

7) ספר שנתן לך השראה?

“שש כנפיים לאחד” של חנוך ברטוב. ב”כל הג’אז הזה” שכתבתי משולבים מכתבים שכתבה דמות בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20. כדי לחקור את סגנון הכתיבה ואת העברית של אותה התקופה, נעזרתי במכתבים מקוריים וכן בספרים רבים ובהם הספר הזה. בדרך התענגתי על הסגנון העשיר ועל יכולת התיאור הנהדרת של ברטוב.

8) ספר עיון מומלץ?

“לכסות בשקוף – על סבל גופני, עמימות רפואית והכחשה חברתית” שכתבה ד”ר עדי פינקלשטיין המביא שיחות מהדהדות עם נשים המתמודדות עם פיברומיאלגיה ועם תסמונת התשישות הכרונית ומציג ניתוח מרתק של התמודדות החברה ומערכת הבריאות עם מחלות כרוניות, בפרט כאלה הנפוצות בעיקר בנשים.

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?

ספרים של מוזיקאים וספרים על עולם המוזיקה. אני סאקרית של כתבים של רוקרים אהובים עלי. קראתי בשקיקה את ספרי השירה של לאונרד כהן, את הכרוניקות של דילן וגם את ספריו של ניק קייב, שרובם איכותי פחות מהמוזיקה שלו. לספרים כמו “נאמנות גבוהה” תמיד יהיה מקום בפלייליסט הספרותי שלי.

***

סנונית ליס, ילידת 1980, עיתונאית לשעבר ומנהלת חברת תוכן שיווקי. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, חיה בתל אביב עם בן זוגה, ביחד הם מנהלים את  “סנונית תוכן” – סוכנות המספקת תוכן וניהול פעילות ברשתות חברתיות לחברות מובילות במשק הישראלי. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלה – “כל הג’אז הזה”.

לאתר הבית של הספר לחצו כאן.

עוד על הספר:

אילו יכולתם לבודד רגע אחד מחייכם, ולהפוך אותו לערסל שתוכלו לשוב ולהתכרבל בו מתי שתרצו – באיזה רגע הייתם בוחרים? מה הייתם מוכנים לעשות כדי להשיב לרשותכם את הזיכרונות היקרים לכם ביותר, אם הייתם עלולים לאבד אותם לנצח?

עם הדילמות האלה נאלצת להתמודד ליז פיין, צעירה רגילה, בת 23, עם חיים “לא כל כך רגילים”, כדבריה. מסלול חייה המבטיח של ליז נקטע באופן פתאומי בעקבות תאונה, והיא מושלכת החוצה, אל החלל הריק, ללא נקודת אחיזה. יום אחד נפרצת דירתה השכורה  של ליז והמחשב הנייד שלה שבו תמונות, מכתבים וקטעי יומן נגנב. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת מכתב סחיטה מאדם שלדבריו קנה את מחשבה בחנות יד שנייה.

הסחטן, “מישו”, גבר תל אביבי המציג עצמו בסופר מתוסכל, המחזיק בחייה הווירטואליים של ליז כבבן ערובה. הוא דורש ממנה לכתוב לו 40 מכתבים שבהם תחשוף באותנטיות מוחלטת את חייה, את מחשבותיה ואת רגשותיה שלטענתו מעוררים בו השראה. אם לא תעשה זאת, הוא מאיים כי ימחק את התכנים שבמחשב שלה: מכתבים יקרים לליבה שאין להם תחליף ויומנים שבהם תיעדה את הזיכרונות החשובים לה ביותר.

קולותיהם של ליז, של “מישו” ושל דמויות מחייהם נשזרים זה בזה בסיפור סוחף, שבמהלכו נחשפים סודות מכוננים. חליפת המכתבים ביניהם מגוללת בפני הקורא בהדרגה את סיפור חייהם המורכב מחוויות צבעוניות, מאהבות אבודות, מטרגדיות ומניסיונות להתאושש מהן.

הרומן “כל הג’אז הזה” מציג דמויות אקסצנטריות שנעות בין העולם הווירטואלי לבין המציאות הפיזית, בין נעורים לבין חידלון. הוא נע עם גלי ההדף שמותיר אחריו האובדן, ומתחקה אחר תפקיד השפה בהתמודדות עמו. במקצב ייחודי משקף את תעתועי היחסים בעידן הדיגיטלי, מתעד ללא פשרות את שבריריות הנפש האנושית החשופה לאקראיות החיים, ומנגד – את תעצומותיה.