השאלון עם אמילי מואטי, מחברת הספר “סימנים כחולים” (הוצאת תכלת)

1) מהם הספרים האהובים עלייך

רשימה חלקית:

W  או זכרון ילדות של ז’ורז’פרק. כשהייתי בת 12 קראתי אותו לראשונה ולא הפסקתי מאז להתעסק בספר הזה ובסופר הזה. תקופה ארוכה מאד חלמתי על מקרים שמסופרים בספר, פרק הוא סופר עם הומור יוצא מגדר הרגיל, אין ספר שלו שקראתי ולא התגלגלתי מצחוק תוך כדי אבל דאבל יו שונה, הוא קודר ובודד וכאב פיזי ממש מלווה את הקריאה בו )האמת שכל הספרים של פרק בלי יוצא מן הכלל).

“משהו להצהיר” ג’וליאן בארנס, לקחתי את הספר איתי כשטסתי לפריז לכמה שנים, קראתי אותו אולי שלושים פעם, בארנס בהומור ורגישות מספר גם על אהבתו לצרפת ובדרך מנתח קלאסיקות וכותב על בראסנס, ברל, טריפו ואהובו הנצחי פלובר.

“סוף דבר” יעקב שבתאי, בזכות הכל לרבות הנשימות האחת הארוכה בה נקראת כל פסקה.

יהודית קציר “למאטיס יש את השמש בבטן”, ספר שקבלתי מתנה מאיש שמאד אהבתי, כשהייתי קצת יותר צעירה מגיבורת הספר והרגשתי שהוא נכתב עלי ועל אהבה עבה וסוערת שקורת פעם בחיים, אולי פעמיים.

אלזה מורנטה “אלה תולדות” מאז שיצא בעברית, כשהייתי בת חמש עשרה ועד היום אני מקפידה וחוזרת אליו. בגלל אהבת האדם שזוערת מכל שורה בספר.

 

 

2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?

הנסיך הקטן.

 

 

 

3) מה הספר האחרון שקראת?

הארנב מפטגוניה, אוטוביוגרפיה של קלוד לנצמן, המלחמות הגדולות של המאה הקודמת והאהבות הגדולות עליהן מספר לנצמן, הן כשהוא חלק מהן והן כמשקיף מהצד.

 

 

4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?

כל ספרי הניו אייג’ (זאנר הנזיר שמכר את הגבינה שלו).

 

 

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“שאו את נס האספידיסטרה” של ג’ורג’ אורוול, חוויית עוני (לעומת עוני מהותי) באופן הכי מושחז וחסר רחמים שאדם יכול לתאר.

 

6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?

ז’ורז’ פרק, דה בובואר, אלזה מורנטה, ג’וליאן בראנס, פלובר, יואל הופמן, אייריס מרדוק, קפקא, יעקב שבתאי, ניר ברעם, יוסי סוכרי, רונית מטלון, דורית רביניאן – את האחרונים אני אוהבת גם כבני אדם וגם כסופרים. רשימה חלקית.

 

 

7) ספר שנתן לך השראה?

תלוי בתקופה, נכון לרגע זה – “ריבונות הטוב” של אייריס מרדוק, בגלל האמת המרה על האתיקה האקזיסטנציאליסטית.

 

 

8) ספר עיון מומלץ?

אוארבך “מימזיס”. ספר שאני יכולה לפתוח בכל נקודה וללמוד משהו חדש.

***

 

אמילי מואטי היא יועצת תקשורת ופובליציסטית. לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, “סימנים כחולים”, בהוצאת תכלת.

עוד על הספר:

אישה צעירה נמלטת מהשוליים שבהם מתנהלים חייה ומגיעה לפריז, אך לשוליים יש תוכניות אחרות עבורה: הם שבים ומתנפלים עליה בדיוק כשהיא מתחילה להאמין שהתרחקה מהם לבלי שוב.

כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.

בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור.

סימנים כחולים הוא ספר הביכורים של אמילי חיה מואטי, ילידת 1980, אם לשתי בנות, המתגוררת בתל אביב. הוא פותח בעדינות ובאומץ, אצבע אצבע, את האגרוף הקפוץ של הכאב, שוטף באור את נפשה של גיבורה פצועה, והופך את הזרות הבלתי נתפסת לאינטימיות.

*) צילום תמונת שער: עירא ענר

 

 

 

השאירו תגובה