אורה ממליצה על “הדברים” מאת ז’ורז’ פרק (בבל, תרגום: דן דאור)
לפני ימים אחדים נכנסה לחנות לקוחה קבועה, שחוץ מלקנות ספרים גם נשארת לפטפט איתי. במהלך השיחה היא העידה על עצמה שהיא “אוהבת יופי”, והוסיפה ואמרה שהיא מנסה בכל מאודה להנות מהיופי הנגלה לעיניה, מבלי לרצות שהוא יהיה שלה. עניתי לה שאני עדיין לא הגעתי לדרגה הרוחנית הזו.
גם ז’רום וסילבי, גיבורי ספרו של פרק, עוברים דרך ארוכה עד שהם מסוגלים לוותר על חלק גדול מהדברים היפים שחלמו עליהם, ועדיין אין זה מתוך תובנה רוחנית כלשהי, אלא מתוך השלמה עם המציאות.
כך מתחיל הספר:
“העין תחליק, ראשית כל, על פני השטיח האפור של מסדרון ארוך, גבוה וצר. הקירות יהיו ארונות קיר מעץ בהיר, שפירזולי הנחושת שלהם יבהיקו. שלושה תחריטים, האחד של ת’נדרברד, הסוס שניצח באפסום, השני של ספינת הגלגלים ויל דה מונטרו והשלישי של קטר סטיבנסן, יובילו לווילון עור, תלוי על טבעות גדולות של עץ שחור מעורק, שדי בתנועה פשוטה להסיטו. השטיח יפנה אז מקום לרצפת פרקט צהובה, ששלושה מרבדים בצבעים דהים יכסוה חלקית.
זה יהיה חדר הסבה, כשבעה מטרים אורכו, שלושה רוחבו. משמאל, במעין גומחה, ספה גדולה מעור שחור מרופט ומשני צידיה כוננית מעץ דובדבן חיוור…..”
וכן הלאה. הספר הוא, בחלקו הגדול, רשימה מפורטת ואין סופית של “הדברים” שז’רום וסילבי מתאווים אליהם, מתוך מחשבה שדברים אליה יביאו איתם אושר נכסף. למעשה, זוהי רשימה של כל הבון טון של הבורגנות הפריזאית בשנות השישים, וככל שאנו מתקדמים בספר, הולך ומתעדן טעמם של השניים.
הם מתחילים את חייהם כזוג סטודנטים “תפרנים” למדי, מתחילים לעבוד בסקרי שוק, ולאט לאט מתחילים להתבסס כלכלית, אם כי לא מספיק, לטעמם, ובודאי לא מספיק כדי שיוכלו לרכוש לעצמם את כל “הדברים” הללו. הם היו רוצים להשתייך ל”מעמד הנינוח” (מונח ששכחתי מי טבע אותו), זה הנהנה ממנעמי החיים, העוסק באיזה עיסוק לא ברור, שאינו כובל, ושגם כספו (הרב) מגיע ממקור עלום כלשהו. או, כמו שקורא לזה בלזק – הם היו רוצים לחיות את “החיים האלגנטיים” (“על החיים האלגנטיים”, אונורה דה בלזק, הוצאת נהר). רוצים, אבל לא יכולים, כי מסתבר שהם, ספציפית, נמנים על המעמד שצריך לעבוד מתשע עד חמש כדי להרוויח כסף.
אני, אישית, אהבתי מאד את הספר הזה. ורבים כמוני. עם זאת הספר אינו מומלץ לאנשים המחפשים עלילה נפתלת ודרמות גדולות. את זה לא תמצאו פה.
מיכאל ממליץ על “כך אני רואה את הדברים” מאת סיריש ראו (אגם, תרגום: גינה שימבורסקי)
האגדה מספרת, ואולי זו בכלל לא אגדה אלא אמת לאמיתה, שאלברט איינשטיין אמר פעם “אם אתם לא מצליחים להסביר את המחקר שלכם לילד בן שש (ונוסח אחר ששמעתי: לסבתא שלכם), סימן שאתם בעצמכם לא מבינים אותו”.
בין אם מדובר במיתוס ובין אם לאו, אפשר ללמוד משהו מדבריו של איינשטיין, לא רק על המדענים אלא על הילדים:
אפשר לדבר עם ילדים על הכל.
הנושא עצוב או מפחיד? אנחנו שם כדי לרכך את המפגש איתו. הנושא מורכב? באחריותנו, המבוגרים, לפשט אותו בעבורם. הנושא שנוי במחלוקת? התפקיד שלנו הוא להסביר את שתי העמדות.
לכן אני מאוד אוהב ספרים שיוצאים מנקודת הנחה שהילד שקורא את הספר הוא אדם חושב (הכל נכון גם לילדות, כמובן). שאפשר לספר לו על מושגים מופשטים, כי ילדים יכולים להבין אותם.
בוודאי שהם יכולים.
כזה הוא הספר “כך אני רואה את הדברים”.
האמן ששמו סיינה באבא רואה דברים אחרת מכולם:
“כאשר כולם אמרו: ‘הלילה יש ירח מלא!’
הוא אמר:’מממ…יש חור לבן בשמים.'”
הוא מציר נחש עם כנפיים, כי זה מה שנראה לו נכון. הוא מצייר חזיר עם זנב טווס, כדי “שיוכל לרקוד ולהיות מאושר”, והוא ממשיך ומצייר חיות מומצאות, בני כלאיים דמיוניים באיורים נפלאים דמויי אמנות שבטית: עוריה, שהוא עורב-אריה, סרפיל (סרטן-פיל) ועוד.
אבל החיות לא מאושרות. הסרפיל, למשל, לא מבין למה הראש שלו שייך לאדמה וגופו – למים. אז סיינה באבא מבקש מהן לילה אחד של שינה: “אני מבטיח שאפתור את כל הבעיות כשאקום. הרעיונות הכי טובים באים אליי בחלומות.”
והוא מוצא פתרון, כמובן. “החיות שלו יוכלו להיות מאושרות רק במקום שבו לאף אחד לא אכפת מה אמיתי ומה לא אמיתי”.
סיינה באבא מכניס את כל החיות שלו לתוך ספר.
אז מה היה לנו?
מהי אמנות ומהו כוחו של הדמיון, מהי נקודת מבט (שלי לעומת זו של אחרים), מה קורה כשאדם אחד עומד מול רבים שחושבים אחרת ומתעקש לשמור על אמונותיו, מהם חלומות, איזו אחריות יש לנו כלפי הדברים שאנו יוצרים וכלפי בעלי החיים שאנו מגדלים (גם אם הם “רק” כלב או חתול ולא, נניח, קיפוקוף או קרוקוגול), ומהי בעצם ספרות.
וכל אלה, נושאים שיכולים למלא כרכים שלמים, בספר ילדים.
איינשטיין צדק.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה