סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים בטור פרידה עם המלצות ספרותיות

אורה כותבת על הטיול שלה לאמסטרדם, וכן , זה בהחלט קשור לספרים.

לפני שבוע חזרתי מטיול בן שבעה ימים לאמסטרדם*, וזו הייתה לי הפעם הראשונה בעיר היפה הזו.

הגענו בשישי בצהריים, זרקנו את המזוודה במלון ויצאנו מיד אל שוק הספרים העתיקים המתקיים רק ביום שישי בשכונת ספאו. לא כל הספרים עתיקים ולבן זוגי אין תשוקה לספרים כמו שלי והוא קצת נשרך אחריי. היה צריך לעשות את זה זריז ויעיל… אז ראיתי כמה ספרים שחשקתי בהם כמו ספר רישומי ארכיטקטורה עתיק באמת, אבל הספרים הנחשקים היו גדולים וכבדים וידעתי שאני צריכה לוותר. בסוף הסיבוב נתקלתי בספר, כתוב בהולנדית, עם איורים ורישומים בסגנון ישן. “בטאוויה” הייתה הכותרת. הוא לא היה גדול וכבד, והוא גם לא היה יקר, והתלבטתי, ובסוף לא לקחתי, ועכשיו אני מצטערת…

עד לפני חודשיים–שלושה לא שמעתי את השם בטאוויה. אבל אז יצא בסדרת “פטיט” של “תשע נשמות” הספר “פרשת בטאוויה” של סימון לייס (מצרפתית: אנמרי בארטפלד).

כפי שכבר כתבתי, הדבר הראשון שרואים בסדרה הזו הן הכריכות היפהפיות. על כריכת הספר מצוירת ספינת מפרש נוטה על צידה, ואני – יש לי פטיש לספינות מפרש, רצוי עתיקות, עוגנים חלודים וכיוצא באלה. מוזיאונים ימיים? – זה המקום שלי!

הגעתי לאמסטרדם, והנה כל אמסטרדם מלאה בבטאוויה. בריקסמיוזאום (המוזיאון הגדול בהולנד ואחד מהמשובחים באירופה כולה) יש חדר שכולו ציורי נוף של בטאוויה, ובמרכזו דגם של ספינת מפרש – הספינה “בטאוויה”.

הגוגל לימד אותי, שבטאוויה הוא שמה הקודם של ג’קרטה, בירת אינדונזיה, שעד שנת 1949 היתה מושבה הולנדית (איי הודו המזרחית).

הספרון הזה (88 עמודים בסך הכל) מספר את סיפורה האמיתי של הספינה “בטאוויה” שטבעה מול חופי אוסטרליה ב-3 ביוני שנת 1629, ועל קורותיהם הבלתי יאומנו של הניצולים, שנפלו קורבן לאחד מהם שהיה פסיכופט.

אנשים קלי דעת ורומנטיים ללא תקנה, כמוני, הולכים שבי אחרי יופיין של ספינות המפרש העתיקות. אחרי שלד העץ הממורק ומפרשי המשי הלבנים. בספר מתגלה כמה לא-רומנטי ומפרך היה אז מסע בים. מסע שארך חודשים ארוכים, שהיה מסוכן מאד, ללא אספקה טרייה של מזון ומים, עם מכשור ניווט פרימיטיבי וידע מועט, ובעיקר – עם פרטנרים מפוקפקים מאד.

 הסיפור מסופר בשפה אינפורמטיבית, עם פרשנויות ופרשנויות נגד, ועם “הערות” של המספר הכל- יודע, המשקיף על המאורעות ממרחק של כמעט 400 שנים.

הנה ככה:

“בלילה שבין שלושה וארבעה ביוני 1629 הפליגה “בטאוויה” באור הירח, וכל מפרשיה מתוחים ברוח גבית טובה. במשמרת הלילה השנייה חשב הזקיף שהוא רואה לובן במרחק, היישר מקדימה, כאילו הים נשבר על קרקעית נמוכה. הוא הודיע על כך לרב החובל, שעמד באותה עת על סיפון האחרה, אבל רב החובל העריך שמדובר בהשתקפות הירח על פני המים ותו לא, ושמר על כיוון הניווט. הוא הרגיש בטחון גמור: הערכת המיקום האחרונה שביצע, בערב הקודם, מיקמה את הספינה במרחק600 מיל מהחוף הקרוב ביותר! למעשה, באותו רגע ממש הם היו במרחק של 40 מיל בלבד מאוסטרליה, והיו מצויים במרכז שטח גדול ומסוכן מאד של סלעים ואיי אלמוגים תת ימיים קטנים – ארכיפלג אברוליוס, שימאי הולנדי אחר, האוטמן שמו, גילה במקרה עשור קודם לכן. כעבור רגע הורגשה מהלומה אדירה, מלווה בחריקות איומות: “בטאוויה”, ששיטה מכוח כובדה והדחף נעצרה במקום.”

*אמסטרדם:

“כמה מעודד לראות מקווה מים באמצע הרחוב. איזה מקום בוגר, רחב אופקים, סובלני: המחסנים היפים העשויים לבנים ועץ מגולף, שהוסבו בטוב טעם לבתי דירות, גשרי ון גוך הצנועים, מתקני הרחוב המאופקים, ההולנדים בעלי החזות האינטליגנטית, המתקדמת, על אופניהם, עם ילדיהם המחונכים יושבים מאחוריהם… מעולם לא הייתה עיר מסודרת בהיגיון כזה.”

מתוך “אמסטרדם” של איאן מקיואן (עם עובד), שרובו בכלל לא מתרחש באמסטרדם…

מיכאל כותב על ספרי ילדים על נשים חשובות

מעניין: כבר פעמיים לקוחות שראו את שפע הספרים החדשים על נשים חשובות (פירוט בהמשך) עיינו בהם, דפדפו והתרשמו מהאיורים היפים, מהאופן המוצלח (יותר או פחות, גם על כך בהמשך) שבו מועברים סיפורים החיים המורכבים של הנשים לילדים ולילדות… ואז שאלו “יש ספרים כאלה גם על בנים”?

זה צורם פעמיים: ראשית, כי לא צריך ספרים כאלה “על בנים”. זוהי ברירת המחדל: כמעט כל ספר על מדענים חשובים, מגלי ארצות, ממציאים וכו’ שיצא עד כה היה על גברים, פשוט כי במשך שנים ארוכות הם היו הרוב המוחלט של העוסקים בתחומים הנ”ל. למשל, בסדרה הנהדרת “מגלים וממציאים” (כנרת) היחס הוא שישה גברים (גלילאו, דארווין, האחים רייט, אדיסון, איינשטיין, גרהם בל) לעומת אישה אחת (מארי קירי).

שנית, וזה יותר חשוב (כי את ההיסטוריה לא נשנה, אבל את העתיד, אולי, כן), כי השאלה הזו מחביאה את הנחת היסוד שבנים לא יכולים לקרוא ספרים על נשים, בעוד שבמציאות לא רק שהם יכולים, כמובן, בדיוק כמו בנות, אלא שייתכן שיש חשיבות גדולה אפילו יותר לכך שבנים, יותר מבנות, יקראו את הספרים הללו (אם כי זו קביעה שאפשר להתווכח איתה).

היבול עצום ועשיר, וטוב שכך:

בסדרה “קטנות גדולות” של הוצאת צלטנר ראו אור ספרים על מארי קירי, פרידה קאלו, אגתה כריסטי, אמיליה ארהארט, אמלין פנקהרסט, גיין אוסטן ורוזה פארקס. בסדרת “הישראליות”, גם היא של צלטנר, ראו אור עד כה הספרים על שרה אהרונסון ועל גולדה מאיר, ולפי אתר ההוצאה בעתיד יראו אור ספרים על אודרי הפבורן, אנה טיכו ומאיה אנג’לו. באותה הוצאה ראה אור גם הספר “שיר ערש על בד” על האמנית לואיז בורז’ואה.

בהוצאת “ארגמן” ראו אור שלושה ספרים בסדרת “עיניים פקוחות למדע” – על נשים חוקרות בתחומי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה (גילוי נאות: תמכתי בפרויקט מימון ההמונים של הספרים בהדסטארט).

ב”מודן” ראה אור הספר המושקע “סיפורים לפני השינה לילדות מורדות”.

נכון, אפשר לטעון (וכך אכן נעשה, למשל ברשימת של עופרה רודנר במוסף הספרים של “הארץ” בשבוע שעבר) שחלק מהספרים משטח את סיפור החיים של אותן נשים, שהם מתעלמים מהקשרים היסטוריים רחבים יותר או “מדלגים” על אפיזודות לא נעימות בביוגרפיות השונות. ייתכן, ועדיין אני חושב שהספרים הם תוספת מבורכת לשולחן התצוגה שלנו ולמדפי הילדים בחנות. אם סיפור כלשהו יגרה את סקרנותם של ילדים וילדות, שירצו לדעת עוד על אותה אישה, יחקרו וישאלו – היה שווה.

זוהי הרשימה האחרונה שלנו במסגרת הטור “סיפורים מן הפרובינציה”.

תודה רבה לירין כץ על האכסניה ועל היחס החם בשלוש שנות פרסום הטור (כמעט).

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

השאירו תגובה