אורה כותבת על “לפני ארבעים שנה” מאת מריה ואן ריסלברגה (תשע נשמות, סדרת “פטיט”, מצרפתית מתי בן יעקב)
“פטיט” בצרפתית פירושו קטן, ועל אף שכל ספריה של הוצאת “תשע נשמות” קטנים למדי, וכולם נכנסים לתיק יד ממוצע, ה”פטיט” גם דקים מאד. נסיעה אחת ברכבת מהפרובינציה לתל אביב, וסיימת את הספר. הם גם יפים מאד. לא אתפלא אם אנשים קנו אותם רק משום שהלכו שבי אחרי ציורי הכריכות המשובבים.
בינתיים יצאו עשרה, אבל על הכריכה האחורית יש כבר רשימה של עוד 22 כותרים (מה שלא כל כך מסתדר עם העובדה שיש להם גם קופסאות לחמישה ספרים ולעשרה. אבל בל נהייה קטנוניים).
ברשימת הספרים העומדים לצאת יש, כרגיל בהוצאת תשע נשמות, קלאסיקות נשכחות, יצירות גנוזות של סופרים מפורסמים ותגליות צעירות ונועזות. ועל כולם מנשבת רוח קלילה ורעננה, שנובעת אולי מתרגום קולח ופשוט במובן היפה של המילה.
“אותך אני צריכה להעלות באוב, בית קטן בחולות. כל קולותיך נותרו בתוכי, כמו שאון הים בקונכיות. מדרגות העץ שלך גנחו תחת הצעדים הקלים ביותר, רוח הים הרעידה את כל אבריך, כנפי טחנת הרוח שממול סבבו בקול צליפה כמו מפרשים מיטלטלים, ובלילות ירח הן ציירו פסים על לובנך. חוף מבטחים שברירי, רועד כמו יצור מבוהל , אני מעמיד את עצמי במקומך: שנינו היינו המקום מעורר החמלה שבו התרחש הסיפור הזה, וכל כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.“
כך נפתח הסיפור. ארבעים שנה אחרי, כנראה לאחר שאלו שהיו עשויים להיפגע ממנו כבר אינם, מספרת אישה על הרומן שהיה לה עם חברו של בעלה, איש נשוי גם הוא. צירוף נסיבות זימן את השניים כמעט לבדם בבקתה על חוף הים למשך חודש תמים. הייתה ביניהם היכרות מוקדמת, ידידות וחיבה. אולי גם אהבה. אבל המפגש הזה הצית תשוקה וסערת רגשות.
בנאלי? כן. שהרי בכל מקום, כל הזמן, גברים בוגדים בנשותיהם, ונשים בבעליהן ועל זה סובב העולם, ועל זה כותבים הסופרים והמשוררים… אבל כרגיל, זה לא המה, זה האיך. כי הספר הזה, העוסק בסערת יצרים, בבגידה וברגשות גואים כתוב בעדינות רבה. קורא לא קשוב עשוי לתהות האם מימשו השניים את תשוקתם או שהכל נשאר בגדר נעיצות מבטים, חיבוקים ונשיקות. אך שימו לב לזה:
“רגשותינו הלכו והתבהרו בהתמדה, והאירו על דקויות הדרך שהוליכה להגשמה הקורנת, זו שהכניעה אותנו לבסוף.”
או
“לעיתים שתקנו רק כדי לא להיסחף לחיבוק. אך לא יכולנו לרמות את עצמנו, ועם השתיקה הקטנה ביותר, הציפה אותנו התשוקה כמו נחשול ענק, והטביעה אותנו והותירה אותנו מתנשמים בכבדות.”
ובין לבין מתייסרים הגיבורים, ואף חלוקים, בשאלות של נאמנות ובגידה.
ועוד בונוס יש לספר הקטן הזה. הגיבורים מצטטים את מכתבי פלובר ואת בודלר בשיא הטבעיות. כמו שאנחנו מצטטים את ביאליק ואלתרמן. אולי סוף סוף אשלוף מהמדף את “פרחי הרע” ואקרא בו.
מיכאל כותב על “מרחק ביטחון” מאת סמנתה שובלין (עם עובד, מספרדית: אדם בלומנטל) ומספיילר את הסרטים “סודות נעולים” ו”תברח”.
הבית הירוק הוא הבית של האישה שטיפלה בך.
כן.
והצילה אותך מהרעלה.
זה לא חשוב.
איך לא חשוב? זה הסיפור שאנחנו חייבים להבין.
לא, לא זה הסיפור, אין לזה קשר לנקודה המדויקת. אל תסטי מהנושא.
העניין הוא שאני צריכה למדד את הסכנה, בלי זה קשה לי לחשב את מרחק הביטחון.
אפשר ליהנות מספר, גם אם לא הבנת אותו עד הסוף? כמובן שכן.
אני לא חושב שירדתי לסוף דעתה של סמנתה שובלין, סופרת צעירה ילידת ארגנטינה (1978) בספר הזה, אבל הקריאה בו סוחפת מאוד, בין השאר בזכות התרגום המוצלח של אדם בלומנטל. קחו בחשבון, אם כך, שפרטי העלילה להלן אולי לא חופפים במאה אחוז את הספר…
בבית חולים בעיירה קטנה שוכבת באחד החדרים אישה בשם אמנדה, ומשוחחת עם ילד בשם דויד, שהוא הבן של שכנתה קלרה. מסביב מתפשטת מגיפה (המועברת דרך רעל במים?) שפוגעת בבעלי חיים, בילדים ובמבוגרים, ואמנדה, כנראה, נמצאת בשעותיה האחרונות. דויד מנסה לשכנע אותה לספר לו כיצד קרה שהגיעה לבית החולים, וכל הספר מתנהל כדיאלוג בין השניים, דיאלוג שהולך ונעשה דחוף ואינטנסיבי יותר ויותר ככל שהספר מתקדם.
קלרה, אמו של דויד, זיהתה את השלבים הראשונים של המגפה כאשר בנה נפגע ממנה, ולקחה אותו למעין רופאת אליל, שהציעה טיפול מציל חיים אך בעל השלכות איומות: הטיפול יעביר חלק מנשמתו של דויד לגוף אחר (מבלי לדעת לאיזה גוף), וכך השפעתו של ה”רעל” תיחלש. אבל דויד החדש לא יהיה מי שהיה, וגם האדם שאליו תתגלגל מחצית נשמתו, ישתנה לנצח. אמנדה חושדת, בשלב כלשהו (והקוראים איתה), שאותה מחצית נשמה התגלגלה אל גופה של בתה נינה. החלפות כאלו כבר בוצעו לרוב בקולנוע, בין השאר בסרט הלא-טוב “סודות נעולים” (2005) ובסרט המעולה “תברח” (2017). באופן מוזר, ההחלפה המטרידה הזו אינה המרכז של הספר. גדולתה של שובלין ככותבת היא בהפיכה של הסיטואציה המד”בית הזו לשולית בספר. לא זה העניין – המרכז כאן הוא האנשים, הדמויות.
מדרשי השמות בספר הזה מעניינים מאוד: “נינה” דומה מאוד למילה “ניניה”, שפירושה בספרדית “ילדה”. האם שובלין, בבחירתה בשם המייצג הזה, התכוונה לומר שכל הילדות (וגם כל הילדים) משתנים בשלב כלשהו לבלי הכר? האם מדובר בספר על התבגרות? האם ה”רעל” של אותה מגיפה הוא ההתנתקות מההורים והשאיפה לעצמאות, לזהות נפרדת? ייתכן. מוטיב שחוזר שוב ושוב בסיפורה של אמנדה הוא “מרחק הביטחון”, הצורך להיות קרובה כל הזמן לנינה, שמתואר לקראת סוף הספר כחוט אמיתי, ממשי, המחבר בין האם לבת.
“קלרה”, שפירושו “בהירה” או “ברורה”, ניתן דווקא לדמות החידתית והמעורפלת ביותר בספר, שאמנדה מנסה שוב ושוב לפענח את התנהגותה ומעשיה. ו”אמנדה” פירושו “זו שראויה לאהבה” או “נאהבת” (מהפועל הלטיני Amare). האם שובלין אומרת לנו שהורים ראויים לאהבה גם כשהם לא מוכנים “לשחרר” את הילדים? אולי.
כמו כשאמרתי, הספר חידתי מאוד בעיניי. ייתכן שהוא (או אני) זקוק לקריאה שנייה.
בכל מקרה, מדובר בספר מיוחד מאוד ושונה, במובן הטוב של המילה. מומלץ.
ועוד משהו לסיום.
בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית את כללי הכתיב המלא החדשים, ובין השאר קבעה כי התנועה O תיכתב, כמעט תמיד, עם האות ו”ו. כך התירה האקדמיה את השימוש בצורות “יוזמה” ו”אונייה” – שהן סבירות, לפחות לדעתי – אך גם את “צוהריים” (במקום “צהריים”) או “למוחרת” (במקום “למחרת”). כשהתפרסמו הכללים, סברתי לתומי שמדובר באישור לשתי הצורות, ושהדבר יהיה נתון לבחירתו של הכותב. מתברר – מן הספר הזה ומאחרים לפניו – שהצורה החדשה היא המחייבת. לחלופין, ייתכן שעורכי הלשון בחרו באופן כמעט גורף בצורה החדשה.
אני הראשון שיודה בשמרנותו. כזה אנוכי (ולא רק בענייני לשון), אבל אני חייב להיות בוטה: הצורה החדשה ממש מכוערת. היא “צועקת” מתוך השורה, עד כדי הפרעה לקריאה השוטפת. אני יוצא כאן בתחינה נואשת לכל עורכי הלשון שקוראים את “קורא בספרים”: אנא, השיבו לנו את הצהריים! ויפה שעה אחת קודם.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.
רשימה יפה ונעימה לקריאה.