אורה כותבת על “ארץ קטנה” מאת גאל פיי(מודן, מצרפתית – ניר רצ’קובסקי)
אני מקווה שההעדרות הארוכה של “סיפורים מן הפרובינציה” יצרה געגוע קטן אצל אלו הטורחים וקוראים את הטור שלנו.
געגועים, לפי מילון אבן שושן, הם “כליון נפש, כמיהה, כיסופים, תשוקה עזה לראות מישהו או משהו או להיות בקרבתו”, ואפשר לומר שהספר הזה נכתב מגעגועיו של המחבר, החי עכשיו בצרפת, אל מולדתו בורונדי ואל ילדותו התמימה שם. ילדות שנגדעה באכזריות בשל מלחמת אזרחים.
לא בטוח שברגיל הייתי כותבת על ספר כזה. “כזה” – כלומר ספר שמזעזע אותי בתאורים פלסטיים מחרידים, במקום למעוך לי את הלב. ספר שסוחט דמעות, אבל לא באמת מרגש אותי.
אבל הנושא חשוב ורלוונטי מתמיד, לנו, החברה הישראלית, ובעצם לכל אדם באשר הוא אדם.
הספר, הכתוב בגוף ראשון, מתבסס בחלקו על הביוגרפיה של המחבר. הגיבור, אז ילד בן 13, הוא בן לאב צרפתי ואם משבט הטוטסי. וככה מתחיל הספר:
“אני לא באמת יודע איך הסיפור הזה התחיל.
אבא דווקא הסביר לנו פעם, כשנסענו בטנדר.
‘תראו, בבורונדי זה כמו ברואנדה, יש שלוש קבוצות שונות , זה נקרא קבוצות אתניות…
‘המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?’
‘לא, לא זה העיניין, הם חיים באותן ארצות.’
‘אז…הם לא מדברים אותה שפה?’
‘דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.’
‘אז הם לא מאמינים באותו אל?’
‘הם כן מאמינים באותו אל.’
‘אז…אז למה הם נלחמים?’
‘ כי אין להם אותו אף.’
בזאת הסתיים הדיון. זה בכל זאת היה מוזר, העניין הזה. אני חושב שגם אבא לא לגמרי הבין.”
כי כן, הסיבות למלחמות בכלל ומלחמות אחים בפרט, הן פעמים רבות אבסורדיות, שלא לומר מגוחכות, מה שלא מקטין את השנאה והאכזריות. אולי להפך.
הספר מספר על מלחמה מלפני עשרים ושש שנים. אבל “מלחמה שאף לא די לה” (יהודה עמיחי) יש גם עכשיו באפריקה ומעשי הטבח האכזריים, והפליטות נמשכים גם כעת. אני חושבת, אני מקווה, שקריאה בספר כזה, על אף שבעיני אין לו ערך ספרותי, תלמד אותנו לחמול על מבקשי המקלט, וגם תזכיר לנו את תוצאותיה של שנאת חינם.
מיכאל כותב על “החיים הנסתרים של העצים” מאת פטר וולבן (אסיה, מגרמנית: ניב סבריאגו)
(אלי אליהו, “הצמחים”, מתוך “איגרת אל הילדים”, עם עובד, 2018)
בסיפור “The Sound Machine” מתאר רואלד דאל אדם שממציא מכונה שמאפשרת לו לשמוע את קולות הצמחים. אני מודה שקראתי את הסיפור לפני הרבה שנים, אבל אני זוכר שהאיש חוזר מבוהל מהגן הציבורי אחרי ששמע את קריאת הכאב של עץ שנכרת, ואני כמעט בטוח שהוא גם מפסיק לאכול סלט כי הכנתו גורמת לו לזעזוע.
היערן (איזה מקצוע נהדר!) הגרמני פטר וולבן כותב באהבה גדולה על העצים ועל היער שאותו הוא מנהל. בספר המרתק הזה הוא אולי לא מרחיק לכת כמו בסיפור של דאל, אבל הוא בהחלט מתאר את העצים כיצורים כמעט תבוניים, ומקביל בין חייה של חברת העצים ביער לחברת בני האדם:
“העצים מאזנים את הפער בין החזקים לחלשים… מי שנהנה משפע, מוסר חלק ממנו לאחרים, מי שאומלל וסובל מחסור, מקבל משלוח מסייע… זה מזכיר קצת את שיטות הפעולה של העזרה הסוציאלית, הפועלות להבטיח שמצבם של פרטים בודדים בחברה שלנו לא יגיע לשפל חסר תקנה”.
אי אפשר להימנע מהאנשה כשכותבים על הטבע. כך זה בספרים על בעלי חיים, וכך, מתברר, גם בספרים על צמחים. אבל בעקבות הכתיבה הזו נשאלת השאלה: האם בקרוב נראה תנועות “טבעוניות פלוס” שקוראות להפסיק את אכילת הצמחים וכריתתם, בשל הסבל שנגרם להם? לא בטוח בכלל שרחוק היום…
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה