1) הי טלי, אנחנו נפגשות לרגל השקת מרכז ספרותי חדש בשם “טיוטות” שהקמת בסמינר הקיבוצים. ספרי לנו קצת על המרכז, למי הוא מיועד ומה קורה שם?

“טיוטות” הוא מרחב ספרותי, שמיועד לסדנאות כתיבה, למפגשי קריאה וליזמות ספרותית. יש חשיבות  גם לחלל עצמו, שמציע חוויה של אינטימיות, של מפגש ושל יצירה, וגם להיותו בית לעשייה ספרותית.

מכללת סמינר הקיבוצים מעודדת ומאפשרת מרחבי למידה ויצירה רבגוניים. “טיוטות” מיועד גם לסגל המכללה ולסטודנטים וגם לקהל הרחב. כתיבה, קריאה ולמידה הן רלוונטיות וחיוניות בכל שלב בחיים, והרעיון הוא גם להרחיב ולהעשיר את חוויית הלמידה של קהילת המכללה וגם לפתוח את השערים לכולם/ן: נוער ומבוגרים, אנשים שמתחילים את צעדיהם בעולם הכתיבה ואנשים מנוסים שמעוניינים להתמקצע, כל מי שרוצה לקרוא יותר אבל לא מגיע לזה וכל מי שקורא ומבקש לשוחח על כך, להשתהות בקריאה ולפגוש קריאות נוספות.

2) מה עומד מאחורי ההחלטה להקים מרכז כזה? איזו תפיסה מנחה אתכם?

החלום הוא להפוך את המפגש בין ספרות וחברה לבלתי אמצעי. אני עסוקה בנושא הזה בשנים האחרונות מזוויות שונות, ושומעת כל מיני תגובות; שכבר לא קוראים היום, שהנוער לא מתעניין בכתיבה ולא מסוגל לקרוא, שאנשים מחפשים דברים קצרים וקלים. בפועל, המציאות מראה משהו אחר. הצורך האנושי בסיפור טוב, הרצון לבטא את העולם הפנימי, המשיכה להיחשף לעולמות של אחרים – כל אלה עדיין קיימים. אנשים מחפשים עוד ועוד מסגרות שיאפשרו להם חוויה שונה מזו שמסַפק להם זמן-מסך כזה או אחר. יש הכמיהה להתכנס, לשוחח, ליצור.

“ספרות” זו כותרת ליקום שלם של דמויות, של זמנים, של עולמות. המטרה שלי היא “לספרר” את המרחב; להפוך את הספרות לחלק מחיי האדם והחברה. אם יותר אנשים יכירו בכוחה של מילה כאמצעי להבנה את עצמם ואת האחרים, נזכה לחוויית חיים אישית וציבורית טובה יותר.

3) אתם עוסקים במרכז גם ביזמות ספרותית התנדבותית, מה זה אומר בפועל? ומי משתתף ביזמות הזו?

“יזמות ספרותית” זה מונח שמייצג אקטיביזם באמצעות טקסטים ספרותיים. לימודי ספרות או אירועי ספרות נתפסים, פעמים רבות, כמשהו השמור ליודעי ח”ן, כפעילות מעונבת או כמותרות. אבל דווקא טקסטים ספרותיים הם כר פורה שפתוח בפני כולם. הטקסטים זמינים, הספריות מאפשרות השאלה בחינם, יש הנגשה מקוונת, וכל שנותר הוא להיזכר ולחוות מה יכול להעניק לנו מפגש עם שיר, עם סיפור, עם משפט מכונן או עם חרוז מרגש.

כשאנחנו עורכים פעילות עם נוער בסיכון, למשל, שכלל לא חשב שהמילים שלו יכולות להיות בסיס ליצירה, או ששירה יכולה לבטא אותו, משהו נפתח. פתאום נכנסת אפשרות חדשה לחייהם של נערים ונערות, ומכאן והלאה נוסף להם ממד חדש להישען עליו ולצמוח ממנו.

יזמות ספרותית מכוונת לקבוצות שזקוקות לתיווך כלשהו כדי להגיע לטקסטים ספרותיים; קשישים, עולים חדשים, ילדים שמאושפזים לתקופות ממושכות. כל גוף שרוצה ליצור איתנו קשר לשם כך – מוזמן בשמחה. אנחנו ערוכים להכשיר נוער וסטודנטים להפעלת תכניות מסוג זה, ומחפשים שותפים.

4) כיום יש המון סדנאות כתיבה (לרוב של סופרים בעלי שם), תוכניות ספרות באוניברסיטאות וכו’, מה מייחד אתכם מול יתר המרכזים והאם יש מספיק קהל לעשייה הזו?

אני מברכת על העשייה הזו, וחושבת שהשטח מייצר מסגרות משלימות לשיטות הלימוד המקובלות ולקונבנציות תרבותיות. בתחומים אחרים איננו שואלים את השאלה הזו; תכניות טלוויזיה, מסעדות ואתרי אינטרנט מצויים בשפע ומציעים מגוון אפשרויות בחירה לקהל הרחב. בתחומי התקשורת והכלכלה זה נראה לנו טבעי. התרבות היא אלסטית; אין סיבה לחשוב שאין מקום לעשייה ספרותית בגלל שהקהל שלה מצומצם, להיפך, כדי ליצור שינוי, טוב שתהיה מסה קריטית. אני מקווה שהפעילות הזו, העשירה והמגוונת, תנכיח את הספרות באופן חי ודינמי.

כל גוף מציע דגש שונה, וכל אחד תורם למפת הספרות בדרכו. הדגש שלנו הוא הרחבת קהלי היעד שבאים במגע עם ספרות בחייהם, אנחנו מביאים איתנו עשייה ספרותית-חברתית, ומקדישים מקום להיבטים הרגשיים של הכתיבה, באמצעות שיתוף הפעולה שלנו עם המרכז הישראלי לביבליותרפיה.

אנחנו מציעים גם סדנאות מקצועיות של כתיבת פרוזה ושירה, כיתות אומן ולימודי עריכה, שיתחילו בעוד כמה חודשים.

5) איך הגעת לתחום הספרות?

אני לא זוכרת את עצמי שלא בתחום הספרות. אני שומרת אצלי את הספר הראשון שהצלחתי לקרוא בכוחות עצמי, אי אז, בילדותי. הייתי ילדה שכותבת סיפורים ושירים, זה היה המקצוע היחידי שאהבתי בבית הספר לאורך השנים, וגיליתי את האושר בלימודי ספרות באוניברסיטה. במשך שנים לימדתי ספרות, וגם מזה נהניתי מאוד והשקעתי בכך את כל כולי.

השילוב המושלם מבחינתי הוא לממש את הזיקה שלי לספרות מכמה היבטים; חוויה בין-אישית, עשייה חברתית, מחקר ויצירה. יש לי מועדון קריאה של חברים שהקמתי לפני יותר מעשור – וזה בבחינת אוצר אנושי ותודעתי בחיי, “טיוטות” מהווה כר לעשייה ספרותית חברתית, הדוקטורט שלי מתמקד בעיצוב הקריאה בטקסטים ספרותיים (ויש לי מנחים עשירים בידע ובדעת, פרופ’ אבנר הולצמן ופרופ’ אברי בר-לבב), ולגבי יצירה – זה הדבר החשוב ביותר, שאני הכי מעוכבת בו. בקרוב יראה אור ספר ילדים שלי בהוצאת צלטנר, ויש עוד שני ספרים שמחכים שכבר אפסיק לפחד מלכתוב אותם…

6) כמו תמיד קוראינו ישמחו לקבל המלצות ספרותיות; תוכלי להמליץ לנו על ספר טוב שקראת לאחרונה, או על ספר שאת אוהבת במיוחד?

 בכל פעם שאני נשאלת שאלה מסוג זה, ספר אחר מצליח להגיע לראש הרשימה. עכשיו אני חושבת על ספר שֶלָפַת אותי אליו – “התור” מאת אולגה גרושין, הוצאת מטר (תרגמה: מרב זקס-פורטל). אני אוהבת יצירות שבהן גם הסיפור ממגנט אותי וגם אופן הכתיבה מהלך עלי קסם. שני הדברים התרחשו ברומן “התור”. עלילה שנרקמת סביב עמידה בתור במוסקבה, באמצע המאה העשרים. חוויתי כאב מייסר במהלך הקריאה, ולמרות הכל, הסופרת הביאה את הסדקים לידי איחוי ותקווה, כך שסיימתי את הקריאה בתחושה של חמלה ושל חסד.

עכשיו, כשאני חושבת על הבחירה הזו, אני נזכרת בציטוט מהספר הזה, שמתקשר לי עם מרחב טיוטות. בחרתי טקסטים שיעטרו את קירות המרחב, וכולם עוסקים באור ובחושך. לפעמים אני כותבת לי במחברת קטנה משפטים שאני קוראת. משפטים, שלמרות שנכתבו בידי אדם אחר, הם מתארים חלקים ממני. זה מה שהעתקתי לי מתוך “התור”:

“אלכסנדר הרגיש איך החדר מתרחב, ממש כאילו קירותיו התמוססו והפכו לחלונות חדשים, ודרכם חודר פנימה עולם מדהים, אחר, בפיסות גדולות ומאירות. זה היה (…) מקום שבו אף חפץ לא היה חסר משמעות, אף פעולה לא היתה חסרת חשיבות, שבו כל מילה, כל פנייה, כל תו הובילו לאיזו הרפתקה שהדהדה עמוק בנפש האדם; אבל הפעם הוא הרגיש שהוא עצמו הורשה להיכנס לסיפור”.

***

טלי אשר, ראש תחום חברה ותרבות ומנהלת מרכז “טיוטות” במכללת סמינר הקיבוצים. מרצה, מנחה ומלווה צוותי חינוך וניהול. טלי חברת ועד מנהל בעמותת “רוח צעירה” לקידום נוער מצטיין במדעי הרוח, ובעמותת “בית עגנון” לקידום עשייה תרבותית בעקבות מורשת ש”י עגנון.