ראיון עם תמר לזר, הסופרת העצמאית הראשונה שזכתה בפרס ספרותי מרכזי

מאת | 2018-05-29T13:45:04+00:00 29 במאי 2018|קטגוריות: ראיונות ספרותיים|Tags: , , |0 תגובות

ביום ראשון פורסמה רשימת הזוכים בפרס רמת גן לספרות, ובין הזוכים בפרס בקטגוריה “יצירה ספרותית” הופיע הספר “מצילות” מאת תמר לזר, שהוא הספר הראשון בהוצאה עצמית שזוכה בפרס ספרותי מרכזי (ובסכום זכייה של 20 אלף ₪). פניתי לתמר ושאלתי אותה שלוש שאלות בעקבות הזכייה הייחודית בפרס. מוזמנים לקרוא:


היי תמר, ברכות על הזכיה בפרס רמת גן. את הסופרת העצמאית הראשונה שזוכה בפרס ספרותי מרכזי – למה בעצם החלטת להוציא ספר בהוצאה עצמית אחרי שהוצאת בעבר ספר בהוצאה ממוסדת?

הי ירין, תודה רבה מאוד! זו באמת זכיה מיוחדת ומרגשת.

ספר הביכורים שלי, “זיכרונות של עץ”, זכה לצאת בהוצאה גדולה ונחשבת, אבל המחיר הרגשי היה די כבד. הרגשתי שהספר הופקע מרשותי, קיבלתי חוזה דרקוני ונוקשה, ודי סבלתי מהתהליך. יחד עם זה, המחיר הפיננסי של הוצאה עצמית הרתיע אותי, אך בסופו של דבר, כמו בכל סיפור, היה מאורע מחולל שהכריע את הכף.

בשיחת טלפון להוצאה של “זיכרונות של עץ” התברר לי במקרה, שאף שמרבית המהדורה נמכרה ואף שחלפו רק שנתיים או שלוש מאז שיצא הספר, מאות העותקים הנותרים מהמהדורה נגרסו ללא כל התראה. למעשה – הספר הוצא להורג בתהליך מזורז. מזועזעת למדי, שאלתי מדוע לא עודכנתי, ולמה לא קיבלתי הזדמנות לקנות בעצמי את העותקים במקום לגרוס אותם, ותשובתו הלקונית של סמנכ”ל השיווק הייתה: “האם כתוב לך בחוזה שאני צריך לשאול אותך לפני שאני גורס?”

אחרי שגמרתי להזדעזע, החלטתי שיחס מזלזל כל כך לספרים ולסופרות וסופרים, אסור להסכים לספוג, והתחלתי לחפש דרך לממן בעצמי את הספר ולהפיק אותו ללא עזרת הוצאה לאור, כשאני בעצם המו”ל של עצמי כך שכל הזכויות והעותקים יישארו בידי.

למזלי, פרויקט הדסטארט מוצלח מנע ממני לפשוט את הרגל בדרך, וגם נתן תחושה של אישור ורוח גבית מקהל הקוראים, שלמעשה בזכותם ולמענם יצא “מצילות” לאור, בלי צורך בתיווך.


איך התקבל הספר ומה עבר עליו מרגע שהוצאת אותו ועד הזכיה בפרס?

מצד אחד, הקוראות והקוראים אהבו מאוד את מצילות. קיבלתי עליו עשרות תגובות מעמיקות, מורכבות ונוגעות ללב, והרגשתי שהוא עשה את שלו במובן הזה. מנגד, הכניסה לחנויות ולרשתות הייתה קשה למדי ואפילו מאכזבת. אני משערת שלסופרת שתוציא ספר עצמאי היום, לאחר ביטול שיירי חוק הספרים, יהיה אפילו קשה יותר. הרשתות, מסיבות כלכליות ומסחריות דוחקות החוצה ספרים של הוצאות קטנות וספרים עצמאיים, וזה מותיר מעט אפשרויות למכירה והגעה לקהל. לכן מכרתי את הספר בעיקר בעצמי, דרך האתר שלי והאתר של ארט-האוס: הבקתה לכותבות וכותבים שהקמתי עם בן-הזוג שלי בערבה, ולאחרונה העליתי גם גירסא דיגיטלית של הספר לכל החנויות המקוונות, ששם החיים של הסופרים קצת יותר קלים.


את ממליצה לסופרים להוציא ספרים בהוצאה עצמית? יש לך טיפים למי שחושב לעשות את זה?

קשה לתת על זה תשובה חד-משמעית, כי זה עניין של אישיות, יכולות ונטיות-לב. הבעיה היא שבשביל לגלות את כל אלה צריך לפעמים לנסות ולראות, וזו לא דרך קצרה או קלה.

אני חושבת שהוצאה עצמית זו אופציה מופלאה שנותנת ביטוי לקולות מיוחדים, חדשים, שונים, ואולי גם מסחריים פחות מהמקובל בהוצאות הממוסדות, אבל סופר/ת שרוצה להוציא ספר לבד מוכרח/ה להבין שמעכשיו צריך לתפקד כמו מערכת שלמה, מלבד הכתיבה: הפקה, שיווק, הפצה, יח”צ. זה מאוד לא קל ודורש המון כוחות נפש וזמן פנוי.

עוד נקודה חשובה בעיני, היא לשמור על רמה גבוהה מאוד, ולא להשתמש באופציה הדמוקרטית הזו כדי לוותר על פרפקציוניזם אלא להפך: קחו את הזמן, המתינו, קראו שוב, אל תפחדו למחוק. לי לקח שש שנים לכתוב את מצילות. השקיעו בעריכה ספרותית מעולה, אל תחסכו בזה: אני עבדתי עם דפנה שחורי הנהדרת. דאגו לעריכה לשונית מעולה – כמו זו של ריקי רביד שערכה את לשונו של מצילות, וודאו שכל שאר התהליך – הגרפיקה, העימוד וכן הלאה – יתבצעו ברמה הגבוהה ביותר.

תהיו קרציות. תעברו על כל פסיק. תייגעו את העיניים שלכם ושל כל מי שעובד איתכם עד שתוציאו תחת ידיכם ספר מושלם. אל תתפשרו על פחות. ומכאן ואילך – זה בידיים של הקוראים.

***

תמר לזר היא סופרת ומורה לספרות שמתגוררת יחד עם בן זוגה במושב צופר שבערבה – יחד הם ייסדו ארט-האוס: בקתה מדברית ייחודית לכותבות ולכותבים. ספרה הראשון, “זיכרונות של עץ”, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים. ספרה השני, “מצילות”, יצא בהוצאה עצמית (וזכה בפרס רמת גן).

לעמוד הספר “מצילות” באתר המחברת לחצו כאן. 

מנימוקי השופטים לבחירה ברומן “מצילות” כזוכה בפרס רמת גן:

ייחודו של הספר “מצילות” טמון באופן שבו המחברת, תמר לזר, משתמשת בפרדוקס ובאבסורד כדי להאיר את הכפילות של הנושא המרכזי שלה – האהבה. בסגנונו המיוחד, “מצילות” מצליח לתאר את האהבה דרך היעדרה, באמצעות ביטויים של חוסר, של הזדקקות ושל אי היכולת לבטא אותה, גם כשהיא נוכחת. על פניו, זהו סיפור על אישה בדיכאון ההולכת ומאבדת את הקשר שלה עם המציאות ועם גופה. זהו סיפור על שיגעון. אבל הדרך הפיוטית ורוויית היופי וההומור שבה מתואר השיגעון הזה הופכת אותו לסיפור שונה, על רגש, על ידידות, על התבגרות והשלמה. מורכבותו של הספר מוצאת ביטוי מיוחד באופן שבו הוא מעמיד במרכזו אירוע שאינו מתואר כלל, רק מהדהד מרחוק – ההתעללות המינית שעברה הגיבורה בילדותה.

תמר לזר שוזרת בספרה שלוש עלילות – של בת, של אם ושל נערה תלמידת תיכון – ומאלצת את הקוראים להבין את זו מתוך המבט של זו. עיקר כוחו בסגנון, הממזג קולות, צלילים, ריחות וצבעים במערבולת חושנית פיזית כמעט, דווקא כדי לתאר את התפרקות הגוף והתודעה, ואת רכישתם בחזרה. יופיו הפיוטי של סגנון זה מאפשר להפוך כאב ליופי ונוירוזה להבנה עמוקה של הקיום. 

 

 

*) צילום תמונת שער: אלכס ליבק

השאירו תגובה