סיפור קצר: “אחרי המסיבה” מאת דפנה חיימוביץ’

מאת | 2015-01-26T03:27:44+00:00 26 בינואר 2015|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , |10 תגובות

בערב, אחרי שהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו ועל הפנים שלו הייתה מרוחה הריבה של הסופגנייה וגם אנחנו יצאנו ואימא אמרה ‘איזו מסיבה נחמדה’, נשמעה קריאה רמה מפתח הדלת:

– ההורים של דפנה, חכו רגע, אל תלכו! אני רוצה להראות לכם משהו.

חזרנו מופתעים. לא הבנו…

– בואו, אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. הנה, בסוף היא תפסה את הקריאה!

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון. נדמה שכולם שומעים את הפעימות.

– בואו הנה בבקשה.

ריח  השעווה החרוכה נכנס לתוך הנחיריים והתערבב בריח השמן של הסופגניות. אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה רבקה ישבה מעבר לשולחן על הכיסא שלה הגבוה. היא הניחה על השולחן ערימה של כרטיסים מבריסטול לבן. על כל כרטיס הייתה כתובה מילה ענקית בטוש שחור.

אחזתי בכף היד של אימא. לא הרפיתי. כתר הנייר עם הנר הכתום כמו תורן של אוניה על הראש.

המורה רבקה שלפה את הכרטיס הראשון, הצביעה על המילה ואמרה בקול מלא חגיגיות:  

– ועכשיו דפנה, תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה.  

שתיקה…

– נו, תגידי. אל תתביישי.  

שקט. דממה.

– תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת.

– אני…אני שכחתי.

– תנסי נו, מה זה?

– זה…סביבון.

– לא! זה לא סביבון! פה כתוב “חנוכייה”. את לא רואה? “ח-נו-כי-יה!”

הבושה עטפה אותי כמו שמיכה דוקרת. הסתכלתי על הבלטות. שמתי לב לחריצים האפורים. כמו ציפורניים שהצטבר בהן לכלוך. אילו יכולתי לברוח עכשיו. היד שלי עדיין אחוזה ביד של אימא. אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו לכוד באיזו נקודה מעבר לאופק.

הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד-מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

– ננסה עוד פעם!  

קבעה המורה בקול דוקרני של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס והקמטים שעל המצח  שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

– מה זה? תקראי.

– זה…זה…אה…כד.

– לא, זה לא כד! זה נר! את שומעת? נר! נר!

הקול של המורה חרק באוויר כמו מסור שמנסר קורות עץ עבים. המבט שלה היה קר וכועס. אימא שתקה, חייכה במבוכה. אבא הפנה אליי מבט. לא העזתי להסתכל רק שמתי-לב לרגע שהפנים של נהיו אדומות ורציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים. עוד רגע יתחילו לטפטף כמו החלב של הנר ואחר-כך יזרמו על הפנים ויהיו  מפל. אבל אני אתאפק. מה, אני תינוקת? מחר עוד המורה תגיד לכולם שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

– אני לא מבינה. הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה. היום הראיתי לה את המילה “חנוכה” ואת המילה “לביבה” והיא הצליחה לקרוא. עכשיו אני יודעת. זה היה ניחוש. הבת שלכם…היא פשוט הוליכה אותי שולל.

הצלילים שיצאו מהפה של המורה התנפצו באוזניים כמו גלים על סלע ענק. האותיות חגו מעל הראש והפכו לנחשים עם זנבות זקופים, מתפתלים, נאחזים זה בזה. כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מחבוא סודי ולהיעלם. שאף-אחד לא יראה אותי יותר לעולם.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה.

כמו חמדה שהמורה איימה עליה:

“אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה אלף!” ובהפסקה חמדה לא הפסיקה לבכות וכמעט כל הילדים צחקו עליה. 

– אולי ניקח לך תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך? מה את אומרת, דפנה?

הציעה אימא בקול רם.

– אולי הג’ינג’ית הזאת מכיתה ח’, שגרה בקומה מעלינו. שמעתי שהיא תלמידה טובה.

לאט-לאט התפזרו האותיות השחורות כמו ציפורים נודדות עד שנעלמו.

– אל תדאגי דפנה”לה, את בסוף תדעי לקרוא יפה כמו שאת יודעת לצייר יפה. אני בטוחה.

– אימא, מה זה להוליך שולל?

שאלתי את אימא כשיצאנו לחושך.

– זה…כמו לשקר.

– אבל אני לא שיקרתי למורה. אז למה היא אמרה?

– אני יודעת שלא, אני יודעת. היא ככה…חשבה בטעות.

הקול של אימא היה רך ושקט.

אבא צעד קדימה. לפנינו. הוא כבר היה רחוק משם.

 

 ***

דפנה חיימוביץ’, אם לגילי (משוררת) ולאיתי (שף). סבתא לשישה.

בוגרת מכללה למורים וכן בעלת תואר ראשון בתיאטרון (האוניברסיטה העברית) ותואר שני בספרות במגמת כתיבה (אוניברסיטת בן גוריון). כתבה חמישה ספרי ילדים, כשהאחרון ביניהם – “תלתלים” – ראה אור השנה בהוצאת ‘מטר’. 

כמה מיצירותיה פורסמו בכתב העת המקוון ‘הפנקס’. 

בימים אלה עסוקה בכתיבת ספר למבוגרים.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה


 

 

 

 

 

10 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 27 בינואר 2015 ב- 9:36 - Reply

    סיפור מקסים ומרגש. מפתיע וכתוב היטב.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 27 בינואר 2015 ב- 21:15 - Reply

    רעיון מקורי. ספור שמעורר אמפטיה והזדהות עם הגיבורה הקטנה. נוגע בפינות כאב שלא נגעו בהן עד עתה.

  3. אורנה טל 29 בינואר 2015 ב- 21:29 - Reply

    הסיפור מקסים, קל להזדהות עם הילד והוא יכול לעזור לילדים רבים להתמודד עם מצבי קושי ולגלות שאינם היחידים שלחץ יכול לשתק אותם.
    הסיפור כתוב באופן קולח ומרשים, מחכה לעוד סיפורים של אותה כותבת.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) 1 באוגוסט 2015 ב- 22:20 - Reply

      התרגשתי לקרוא את הסיפור :”אחרי המסיבה”. ספור על ילדה, על אמא, על רגשות. מיד חשים הזדהות עם הילדה בסיפור, הרי לילדים ולנכדים של כולנו קורים דברים דומים.הכותבת דפנה חיימוביץ היטיבה בסיפור קטן להעביר תחושה גדולה. זו הזדמנות למורים לזכור כמה בונות או הורסות יכולות להיות התגובות שלהן לילדים. הדימויים בסיפור מפתיעים ומיוחדים- הבושה דוקרת כמו שמיכה, האותיות כנחשים ועוד ועוד. אשמח לקרוא עוד מפרי עטה של דפנה חיימוביץ.

  4. […] ע"י סטימצקי – 550 עותקים ב-7 דקות; סיפור קצר בשם "אחרי המסיבה" מאת דפנה חיימוביץ'; שחר אבן-דר מאנדל על הספר […]

  5. […] ע"י סטימצקי – 550 עותקים ב-7 דקות; סיפור קצר בשם "אחרי המסיבה" מאת דפנה חיימוביץ'; שחר אבן-דר מאנדל על הספר […]

  6. […] ע"י סטימצקי – 550 עותקים ב-7 דקות; סיפור קצר בשם "אחרי המסיבה" מאת דפנה חיימוביץ'; שחר אבן-דר מאנדל על הספר […]

  7. […] ע"י סטימצקי – 550 עותקים ב-7 דקות; סיפור קצר בשם "אחרי המסיבה" מאת דפנה חיימוביץ'; שחר אבן-דר מאנדל על הספר […]

  8. אתי הררי 6 באוקטובר 2015 ב- 18:28 - Reply

    אהבתי את הסיפור. הוא נגע ללבי.

  9. אתי הררי 30 באפריל 2016 ב- 19:01 - Reply

    סיפור נוגע ללב, אהבתי את הגישה של האמא שמרגיעה את הילדה שלה. מחזקת ונותנת ביטחון ומרחיקה דאגה מראשה. מאוד נהנתי לקרוא את הסיפור. אתי הררי

השאירו תגובה