סיפור קצר: “איפה הראש שלי” מאת תמי לבנת מלכה

אלך לי למשימות היום: לנקות ולישון. אני רוצה שיעזבו אותי לנפשי. כשתגיע השעה אאסוף את בני מהגן; אתנצל שהייתי קשה אמש, פקעת עצבים חסרת סבלנות, ואתפלל שלא גרמתי לו נזק. אני מחלת נפש שעברה בירושה. אחר הצהריים יחלוף; אדאג שתהייה לו ארוחת ערב מזינה. יש לי מחויבות ועל כן אינני יכולה לברוח. אקלח אותו עד שיהיה מבהיק ואספר לו את הסיפור שכבר שבוע אני מבטיחה לספר. אני אשכב לצידו במיטה ואקווה שיירדם מהר כדי ששוב אוכל להיות עם עצמי; חסרת אחריות, לא דוגמה ולא מופת. אצטרך להיות עם בעלי ולהקשיב לו ולהשתעמם בשקט. הייתי רוצה שסלע גדול ינחת ישר על ראשי. הייתי רוצה שהבית יהיה מצוחצח ומבריק מבלי שאנקה אותו. אצטרך לעשות סקס ברוך ואהבה, למצוא כוחות להיכנס למקלחת או למצוא כוחות להתאפק ולוותר על הניקיון ולהישאר עם ריחות לא שלי.

הבוקר התעוררתי בתחושה שאני נורמאלית. חייכתי לבני היפה והאהוב. בחרתי עבורו בגדים, הכנתי לו שוקו. הצלחתי להתלבש במהירות מבלי להסס ולזעוף אל מול ארון הבגדים; לא הצצתי במראה והרגשתי בסדר. לקחתי אותו לגן והלכנו יחד בשמחה, שרנו שירים, המצאנו חרוזים מצחיקים וליטפנו את כל הכלבים שחלפו על פנינו. כשנפרדנו הוא אמר: “אמא אני אוהב אותך”. אני אמרתי: “אני אוהבת אותך יותר”. אחר כך הצטערתי שאני מציגה את הכול כאילו שאנחנו חלק מאיזו תחרות מזוינת. יכולתי פשוט לומר שאני אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותי.

נכנסתי לבנק והפקדתי את דמי השכירות החודשית. לא נעלבתי מהפקידה, גם לא מהשומר בכניסה ולא רבתי עם אף אחד, הייתי אדיבה ומנומסת. כשיצאתי החוצה השמש סינורה את עיני. ברחוב חפרו וקדחו. ראותי ספגו אבק וחשתי סחרחורת. רציתי לברוח הביתה אבל החזקתי את עצמי, ולחשתי כדי שלא יחשבו שאני משוגעת. הזכרתי לעצמי שאני מוכרחה ללכת ל”בית הטבע” כדי לחדש את מלאי השמנים לפני שרותי תגיע היום לטיפול שלה.

שמוליק השתקן, שתמיד עסוק בסידור הבקבוקונים בחנות ונועץ בי מבטים כשאני משוטטת בין המדפים וחושב שאני לא שמה לב – החליט דווקא הבוקר לדבר אתי. הוא קיבל ביטחון והמטיר שאלות משונות על השמלה שלי. הרגשתי מחנק. פתאום השתלט עליי פחד שאמות ובני יישאר יתום מאם. שמוליק דיבר ודיבר, ולא שמעתי דבר ולא הצלחתי לענות. חטפתי במהירות את השמנים הראשונים שנתקלתי בהם, ביקשתי שיוסיפו לחשבון וברחתי משם. נדמה לי שהתנצלתי ואמרתי שאיני חשה בטוב, אני לא בטוחה. נשטפתי זיעה. החזקתי את התיק שלי כמו שמרימים תינוק ורצתי הביתה.

הבית היה מואר מדיי בשעה זו של הבוקר. החלונות היו פתוחים ופחדתי שמישהו יוכל להציץ עליי. עברתי בין החלונות הרבים והגפתי אותם. חלק מהתריסים חסרים ולא הצלחתי להיות בעלטה מוחלטת. הוצאתי חולצות מהארון ואטמתי את החרכים. עדיין הרגשתי שאין מספיק חושך סביבי. חשבתי שאם אכנס למיטה ואכסה את ראשי בשמיכה יהיה מספיק חשוך וההרגשה הרעה תחלוף מהר יותר. פשטתי את השמלה ולבשתי פיג’מה. כיסיתי את עצמי היטב למרות החום ששרר. לא הצלחתי לשכב בשקט. בעטתי ברגליי בקצב מונוטוני בניסיון להירגע; המיטה חרקה מהבעיטות והחריקות גרמו להרגשה רעה עוד יותר. הוצאתי את ראשי מהשמיכה ולעסתי את הקצה שלה וקיוויתי שהלחץ החזק על הלסת ירגיע אותי, אבל הלחץ על הלב והראש גבר. בלעתי כדור שינה ולא הצלחתי להירדם. בלעתי כדור נוסף ולא הצלחתי להירדם. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. הלכתי על קצות האצבעות והצצתי דרך העינית. מהעבר השני עמד השכן מוועד הבית. מעטפה מוכנה עם כסף חיכתה לו על השולחן, אבל לא הייתי מסוגלת לפתוח לו את הדלת. הסתובבתי בשקט לכיוון חדר השינה. השכן לא הרפה: הדפיקות התחלפו בצלצולים וכל צלצול הגביר את הלחץ ואת אי השקט. הוא עושה את זה בכוונה כדי שאצא מדעתי. אני מוכרחה להיפטר ממנו. אני לא יכולה לפתוח לו את הדלת. אני לא יכולה לשמוע את הצלצולים. אטמתי את אוזניי וחשבתי על מיי, עוזרת הבית הפיליפינית שעובדת אצלנו. זהו, אני אעשה כאילו שאני היא… הגבהתי את קולי לדקיקות מגוחכת ואמרתי: “סורי מיסטר, נו באדי הום, איים נוט טו אופן נו באדי”. הצצתי דרך העינית. השכן סובב את גבו והלך. חזרתי למיטה בתקווה להירדם. פחדתי שאם אצליח, לא אתעורר בזמן לטיפול של רותי בשעה אחת בצהריים. פחדתי לשקוע בשינה עמוקה ולא להתעורר בזמן לקחת את בני מהגן. ניסיתי לשכב בשקט בלי לזוז, להחזיר את השלווה, להרגיש מפוכחת. כל ניסיונות ההרגעה שלי עלו בתוהו. הרגשתי שאני כבר לא נורמאלית.

נזקקתי בדחיפות לדבר עם מישהו. התקשרתי לבעלי. ברגע ששמעתי את קולו פרצתי בבכי. הוא נבהל, ונתן לי הנחיות בטלפון: “תנשמי עמוק, קומי, לכי למטבח ותאכלי משהו… פחמימות, זה מה שאת צריכה עכשיו.”

“אני לא יכולה לאכול.”

“תדליקי את הטלוויזיה ותשקעי באיזושהי תכנית, עד שהמחשבות הרעות יעברו.”

“אני לא יכולה, אני לא יכולה. אני מפחדת, הכול מפחיד אותי. אני מפחדת שלא אצליח להיות אמא היום.”

“תקשיבי טוב. לא קרה כלום, לא השתנה דבר מאתמול. אנחנו אוהבים אותך וזקוקים לך, הכול בדיוק כמו אתמול. תנסי להירגע. תשתי הרבה מים.”

“טוב, בסדר.”

            “אני אתקשר שוב מאוחר יותר לשמוע מה אתך.”

            “טוב, בסדר.”

בכיתי. פני התעוותו והתחלתי לדבר בקול רם: את לא משוגעת. זה רק כימיה במוח, איזה קצר קטן, זה תכף יעבור, את לא תתקעי כך לנצח. נשימות עמוקות, תתרכזי רק בנשימות. והתחלתי לנשום. בנשימה העמוקה השלישית הגוף החל לצוף, להרגיש נינוח. אבל הלחץ על המוח גבר. מתחתי את הלחיים חזק עד שהרגשתי ששפתיי עומדות להיקרע. הפסקתי. הרמתי את אפי כלפי מעלה בכל הכוח, מתחתי את העיניים כמו “סינית” עד שלא ראיתי דבר. עוד שעה מגיעה גברת רותי לטיפול הילינג ועיסוי כפות רגליים, תחזרי להיות בן אדם! אני לא רוצה. אני לא רוצה. אין לך ברירה.

התיישבתי מיואשת על הרצפה ליד דלת הכניסה, קילפתי את העור סביב הציפורניים בכפות הידיים וחיכיתי שרותי תצלצל. ידעתי שזה מטופש לשבת כך, בדיוק כפי שידעתי כשישבתי עם דב בבתי הקפה באירופה. במשך כל הטיול קילפתי את העור. לא הפסקתי לקלל בלב ולמדוט תוך כדי תנועה בשביל לשמור על השפיות. דב מדבר שטויות, והוא כל כך מטומטם שמתחשק לי למות. הוא רואה רק את עצמו. הוא חושב שכולם שקרנים- רק הוא לא, כולם מניאקים- רק הוא לא. אני תקועה אתו בטיול הרומנטי הזה, אבל אין שום רומנטיות, ורע לי. אני לא במקום הנכון. אני במקום הנכון אבל לבד. אין לנו נושא משותף, הניצוץ הכזיב, אני משועממת ונפגעת ושומרת את מחשבותיי בפנים.

באחד מבתי הקפה הקטנים עם השולחנות העגולים המסודרים בצפיפות הוא אמר שהוא רוצה לקנות לי את כל העולם. הוא חשב שזה מצחיק או רומנטי. חקרתי את תווי פניו: לא סימטרי, לא יפה, לא חינני, לא צעיר, לא מיוחד. שמנוני, גס, מחוספס, בוטה. הבטתי במלצר והוא השיב לי מבטים מתגרים. החלטתי שאני חייבת לבחון אותו, לבדוק אם הוא רוצה אותי, והלכתי לשירותים והמלצר הלך בעקבותיי ואמרתי לו את שם המלון וידעתי שבאחת בלילה דב כבר ינחר, וסיכמנו שהוא יחכה לי בלובי. כשחזרנו לחדר במלון ניסיתי לפתות את דב. לא עמד לו, והוא נרדם תוך כדי שדיברתי. לא טרחתי לשמור על שקט. לא טרחתי להיעלב. נכנסתי לחדר האמבטיה ולבשתי את הבגדים הכי מחמיאים שברשותי והסרתי את כל האיפור, כי בלילה לא צריך לטשטש באיפור, הכי טוב טבעי. התזתי טיפת בושם. המלצר החושק חיכה לי בלובי. מהר מאוד גיליתי שאני לא יכולה לסבול את הריח שלו – הוא נדף זיעה, גוף שלא התרחץ ימים רבים. העובדה שהוא בקושי דיבר אנגלית ואני לא ידעתי מילה בשפתו, הצילה את המצב. אני לא זוכרת באילו תחמונים השתמשתי כדי לנער אותו מעליי, אבל די מהר חזרתי לדב הנוחר במלון. התקלחתי כי ידעתי שדב רגיש לריחות, והוא יזהה מייד כל ריח שהוא לא שלו או שלי.

אהבתי את דב. אין לי הסבר הגיוני. ככה זה כשאוהבים. אף אחד לא הבין למה אני אוהבת אותו. העולם הלך והצטמצם, הלך וסגר עליי. נשאר רק דב. איש המערות. הרגשתי מחויבת לטפל בו. לטפל בכל מובן. עם כל המכשולים, המוגלה והשכבות העבות. עצירות. הלב שמסרב להיפתח. בורות, חללים שמולאו בקש. ליקקתי את הפצעים של דב. נאמנה וחדורת מטרה. ביהירותי האמנתי שאוכל לפתוח את לבו ולרפא אותו. חזרתי על טעויות שידעתי את השלכותיהן מניסיונות עבר. אובססיה לנאיביות. חסרת גבולות, טעיתי להאמין שדב הוא חלק ממני או שאני חלק ממנו. לא ידעתי איפה אני מתחילה והיכן אני נגמרת. לא ידעתי לחיות מחוץ למערה של דב.

יותר מכול הכעיסה אותי חוצפתם של אנשים; זרים וקרובים. דב ואני היינו זוג לא רגיל. בלטנו מאוד. הוא – מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים, ואני כמעט מטר שמונים. הוא – נושק לשבעים, ואני בקושי בת עשרים. היו מקרים שאדם זר הרשה לעצמו לעצור אותי באמצע הרחוב ולשאול מה אני עושה עם התרח הזה. בחיי, איזו חוצפה יש לאנשים! הם מתהלכים בלי טיפת נימוס וכבוד. לא מתנצלים, דוחפים את האף שלהם לכל חור, מאחלים כל טוב ואז מגדפים. הפה והלב לא שווים. מציצים, מרחרחים, פולשים. הייתי רוצה להחזיק אקדח טעון בין הבטן למכנסיים ולשלוף אותו ברגע הזה שאנשים עוברים את הגבול.

בעלי מתקשר אליי כל כמה דקות לוודא שאני בסדר, וזה מאלץ אותי להיות בסדר. אני יושבת על הרצפה, שעונה על דלת הכניסה לבית, מחכה שרותי תגיע לטיפול שלה. אני מלטפת את בטני ומתמלאת בזיכרון הלידה. בזיכרון הצרוב, החרוך, שהפך לקעקוע של צלקת בקרקעית הבטן. חדר הלידה, צירים, אחות שמנסה לעזור לי. אני צורחת ולא מקשיבה לאף אחד. בחדר הלידה זיהיתי את הקרע הראשון בזוגיות שלנו. לפני כן הייתי נטולת מודעות. בעלי ניסה להרגיע אותי וזה הגביר את עצבנותי. הוא לא היה אסרטיבי, וזה עורר בי זעם. הוא פיהק ברגעים שרציתי לדבר. בכל פעם שהמיילדת הודיעה שמגיע ציר ועליי ללחוץ חשבתי על דב והשנאה שלי אליו, זה לא עזר. ריכזתי את כל הזעם שאספתי במשך שנים. זה לא עזר. חשבתי על הפסיכיאטר שטיפל בי. חשבתי שהוא לא מבין כלום – רק לדחוף כדורים. תלכו ממני, גברים! אלך מכם הרחק אל ארץ טובה נטולת זכריות, זיכרונות, מזכרות, אהבות כזב, זיונים מלוכלכים, זיבולי מוח, זמזומים שלא פוסקים. אני ניזונה מכעסים. אלו המחשבות החולות שמלוות את לידת בני.

הם לא מצליחים להוציא את התינוק. לוקחים אותי לחדר ניתוח. אני מספיקה לראות את בעלי מלבין מפחד לפני שמפרידים אותי ממנו. אני מספיקה לראות את החלוק הלבן של הרופא מרוסס בדם. הם מחתימים אותי על טפסים לפני שפותחים לי את הבטן. אני ערה ורועדת, פיסת בד מלבנית ירוקה מונעת מעיניי לראות את החיתוך. פס קפוא ומאלחש נמרח על בטני וגופי חש בתלישה. ידי אוחזת בכל הכוח ביד של אחות. התינוק נשלף כמו דבק או פלסטר שנדבק לעור, בזמן שמקלפים אותו מהגוף. מצילים את התינוק ואז מסממים אותי. אני ערומה מתחת לשכבות של שמיכות, הכרתי מעורפלת וקר לי. מתחת לשמיכות יש צינור שמזרים רוח חמה, אבל אני לא מפשירה. אסור לי לאבד הכרה, כי כך יוכל לבוא מישהו ולאנוס אותי. לא אתן לזה לקרות עכשיו כשאני אמא. אני מצליחה לשמוע דיבורים סביבי על יולדת היסטרית שלא הפסיקה לצרוח, ואני יודעת שהם מתכוונים אליי. על אישה מגעילה: יולדת שהתעקשה לא לעשות חוקן, ואז היא חרבנה להם על המיטה ועל הרופא. קר לי. כל הזמן קר לי. אני רוצה לראות את התינוק שלי והם מושכים את הזמן, מותחים אותי. רוצים לטמטם את חושיי. דחפו לי סטרואידים וזה גורם לידיים לרעוד ולגוף להזיע. איך הם רוצים שאחזיק את התינוק שלי? אני שוכבת ערומה מתחת לשכבות של שמיכות, וצינור מזרים רוח חמה. אחות עוברת על פניי ואני מתחננת אליה שתיתן לי לראות את התינוק שלי. האחות נעצרת, מביטה בי ואומרת: “תתביישי לך! מה את מתלוננת? הרגע אישה ילדה כאן תינוק מת. תפסיקי להתלונן! תגידי תודה שהתינוק שלך בריא ושלם!” אני רוצה לברוח עם התינוק שלי אבל אני שוכבת ערומה וקפואה, לא יכולה לזוז. ואני בטוחה שכולם פה נגדי, בטוחה שלא יתנו לי את התינוק שלי.

קיומי הפך מנותק ומבודד. עם יצור קטן וחסר ישע, וחרדות עד השמיים. הריח המושלם של התינוק עזר לי להישאר שפויה. עזר לי לא להתפרק. לעשות את מה שאני צריכה לעשות. אני רוצה לישון ולישון. אבל אי אפשר לישון, לצלול אל תוך המצע המפנק, המענג, של השקט. בלי דאגות, רק חום נעים ומלטף, רק מנוחה מעצמי. אבל אסור לישון. בזיכרוני עולה המשרתת של צ’כוב שכל מבוקשה היה לישון. היא זרקה את התינוק מהחלון כדי שתוכל לישון. לא, היא חנקה אותו. אני רוצה שתהייה לידי, קרובה. משרתת אומללה, נתחנן יחד לשינה מתוקה. אני נשארת ערה ומבינה: עכשיו את אתו. ואת לבד, יותר לבד מכול לבד אחר שהכרת ואין לך על מי להישען ולעולם כבר לא תשני. העירות הממושכת יתר על המידה מתחילה לתת את אותותיה. אני מפרשת מילים בצורה מוטעית. איך קראו לה, למשרתת שרק רצתה לישון?

וארקה, שמה וארקה.

אני מלטפת את בטני והנה דפיקות בדלת. חרא! רותי, היא פה! לא הכנתי את מיטת הטיפולים. אני לא יודעת אם אני בסדר, אני נראית נורמאלית?

“רותי?… רק רגע…”

טוב, אין ברירה. רותי לא תשים לב לשום דבר. תלעסי מסטיק, זה ירגיע אותך. לא! מסטיק לא הולך יחד עם טיפול. תנשמי. תחשבי על בנך, הוא לא רוצה שתשתגעי. מיטת טיפולים. להוציא, להוציא, לפתוח. סדינים נקיים. מגבות. אל תציצי במראה, זה רק יסבך אותך. תסמכי על מה שיש.

“רותילה, שלום יקירה, מה שלומך? אני מתנצלת שנאלצת לחכות, היה לי בלבול קטן…”

“נו, לא נורא. בשביל הטיפול שלך שווה לחכות.”

“בואי, חלצי נעליים, אני אמתין בחדר השני. תקראי לי כשאת מוכנה.”

אני נכנסת לחדר של בני, לוקחת את דובי תכלת האהוב שלו ומלטפת אותו. אני לא אתפרק. אתן לה טיפול מושלם. לא אעורר את זעם הנבואות. אחר כך ארוץ לקחת את בני מהגן. לא אתחמק מהגננת, אחייך אליה.

“אימאלה! הו, רותי הבהלת אותי, סליחה, לא שמעתי שקראת לי…”

אני מורחת את גופה הלא צעיר והלא זקן בשמן ארומאטי. גוף לא יפה ולא מכוער. גוף שלא אומר מאום. פה ושם כתמי שמש, שומן עודף סביב המותניים, יובש מרוכז בנקודות מסוימות, סדקים זעירים, גיבנת קטנה באזור העורף. נשימותיה סדירות. רותי מתמסרת, מפקירה את גופה לידיי. אני מקבלת שתיקה גדולה מגופה. אולי זו שלווה. אני מחממת את כפות ידיי. נועלת את מחשבותיי. לפני שאני מתחילה, אני מזכירה לעצמי פרט אחד קטן אבל חשוב: זו עבודה, פרנסה, חבל ההצלה. לא להיגעל. אמא תמיד אומרת שאפשר להסיר כל לכלוך. אני מחליקה את אגודליי משני צידי עמוד השדרה שלה. לא מאתרת שרירים תפוסים, לא חשה במתח או מועקה מהגוף. המחשבות המכוערות מזדחלות חזרה, אני לא עוקבת אחר התנועות. כדי להישאר בריכוז אני משננת: “רותי, שתהיי בריאה, תהי יפה, תהי שמחה”. אבל המחשבות בשלהן, בורחות. משהו לא בסדר.

תאונת הדרכים משתלטת עליי. אושפזתי למשך שבועיים: רגל שבורה וסדק בצלעות. התאונה הייתה כמסע תענוגות לעומת השהות בבית החולים. שבריר השנייה של ההתנגשות, הדם האוזל ואז נוזל, הרפיון שפושט בגוף ואז שקט נפלא ואיבוד אחריות. איבוד הכרה, איבוד הזהות, איבוד השייכות. סוף לאחיזה במציאות. אני משחזרת בריחוק ובדיוק את הלילה הארור.

אח לא מוכר נכנס לחדר. אולי איש שמחופש לאח. הוא הזריק לי חומר ששיתק את יכולותיי המוטוריות. הוא אמר: “אל תפחדי בובה קטנה… אה, אה, אה, את חולמת חלום מתוק, אה, אה, אה,ש… נעים, ש… כנועה… אה, אה, אה”. הוא משח את אצבעותיו בשמנים, משח את אבריי בשמנים, כדי שיוכל להחליק פנימה בקלות. הוא חייך ברגע החדירה, ועינו השמאלית קיפצה, רטטה בעצבנות ללא שליטה.

עיניי נשארו פעורות, והתפללתי. גופי לא חש בדפיקות. לא ראיתי את האח הזה יותר, האדמה בלעה אותו. נשמתו הרקובה רודפת אותי. הפכתי למטפלת מומחית בהילינג. למדתי להוציא המון חום מכפות ידיי ולהעביר אותו הלאה, לאן שצריך. אני משננת: אמרי תודה שהוא שיתק אותך, לא הרגשת כאב, בסך הכול צפית בסרט. עלייך לתקן את מאזן הכוחות. לוותר על הדיכוטומיה. זהו הגיון בריא! זהו יצר הישרדות! זו היכולת המופלאה להוציא את הטוב מהרע. ואני לומדת להיות רוחנית מבלי שהרוח תישוב עליי.

בתום הטיפול רותי משאירה לי טיפ של חמישים שקלים, בנוסף לתשלום הרגיל. אני מופתעת. היא אומרת: “אני מרחפת”, וגם: “אני מרגישה חדשה”. אני סוגרת את הדלת אחריה, נועלת פעמיים ומתחילה לבכות. אלוהים… מה קורה לי? אני חייבת להישאר שפויה. איפה הייתי? מה קרה לי? תנסי להיזכר. יש לך חצי שעה עד לגן. חצי שעה.

שוב צלצול בדלת. אני מציצה בעינית. הטרחן הזה, הוא לא מרפה. תפתחי לו את הדלת ותגמרי עם זה כבר. תני לו את המעטפה עם תשלום ועד הבית. הוא לא יוותר. תפתחי לו את הדלת. לא. אני לא רוצה לראות אותו.

“מנשה… סליחה, אני לא יכולה לפתוח עכשיו… הנה, אני מעבירה לך את המעטפה מתחת לדלת, רק רגע.”

שילך לעזאזל, שיחשוב שאני משוגעת. הוא רוכן לרצפה, לוקח את המעטפה ונשאר עוד רגע ארוך מדיי ליד הדלת. לך כבר, סוטה! קיבלת מה שרצית, לך כבר! גברים עם כרס בחדרי מדרגות מסוכנים מאוד. לך כבר, עכברוש דוחה! והוא הולך. הסכנה חלפה. נותרו עוד עשרים וחמש דקות.

איפה הייתי. מתחת לשמיכה, בבית של דב. אני נושכת את עצמי בכל הכוח כדי לא להוציא את הזעם על מישהו אחר. אסור שמישהו יגלה את סבלי. שנאתי את החברים שלו והתחביבים שלו אז כלאתי את עצמי בחדרו. בשהיות הארוכות בחדר פיתחתי את מחלת העצבים, גידלתי אותה בסבלנות.

בחדר השינה שלו עובש עמד באוויר. המראות האיומות האלו! מראות בתקרה, מראות על כל הקירות, מראות על הצד החיצוני של דלתות הארונות. ודאי שהשתגעתי. התבוננתי על הכול בשידור חי. ראיתי את כל הכיעור בתאורה מלאה, בלי שום הסוואה. הקמטים. האין אונים. שדיים נפולים. כרס. שערות לבנות באשכים. ארבע זוגות רגליים ארוכות. צימוק מצומק. היו הבלחות לעתיד, לבית החולים, או שחזור אחורה לגן שעשועים. נתתי לזה לקרות. חזרתי שוב ושוב על אותה סצנה אחת ויחידה שידעתי לביים. אוכיח את חפותי. אקח את מחלת העצבים ואפרק אותה לגורמים. למה לא האמנתי לעצמי אז? לא יכולתי לבקש עזרה. הייתי צריכה לסבול ולא התכוונתי לוותר עד שהוא העיף אותי מעליו. הוא עזר לי להגשים סיוטים. נותרתי עם פצע פעור שדורש טיפול תמידי. לא מחלים, מתעקש.

אני נותנת לכפות ידיי לעשות את העבודה, הן מיומנות וגוברות על המחשבות הרעות. ידיי מצליחות להיות במקום הנכון בזמן הנכון. הן מאולפות, ממושמעות. ראשי עדיין לא נמצא במקום המתאים, בהקשר של הרגע. אני בעתיד, או בעבר. בשום אופן לא בהווה. מה יש בו בהווה שאיני יכולה לסבול? אני נוכחת בזמן ארעי מעברי, בזמן שעוד לא קרה ואולי גם לא יקרה. ההווה מחליא. אני מוחצת את ההווה כמו נמלים זעירות שמטיילות על השיש. בכל מגע מחץ יש נמלה אחת שתשנא אותי, תנקום בי על השרירותיות, על האכזריות.

עוד עשר דקות צריך ללכת לגן. אין לך ברירה, הרי לא תשאירי אותו שם. תצאי, תדמייני שאת קצרת רואי, שאת מהורהרת כל כך ולכן לא שמה לב לכל מה שסביב. תלכי בראש מורכן, כך לא תצטרכי לחייך לאיש. תעשי את עצמך מדברת בפלאפון, זו גם שיטה להתחמקות. להיות דוגמה ומופת, זה כל העניין. להיות תמיד בשליטה מלאה. העולם מתפרק לחתיכות עלובות, ואי אפשר לעשות דבר עם הפיסות האלו.

הגיעה השעה לצאת מהבית. לכבות נרות. התיק. הפלאפון חשוב ביותר. מפתחות. את בטוחה שנעלת את הדלת? בדקי שוב. משקפי שמש. החוצה! רק לא להיתקל בשכן או בשכנה. אל תהססי מול תיבת הדואר.

אני בחוץ. ההליכה מהבית לגן נמשכת שש וחצי דקות. אני מוכרחה להחזיק מעמד שש וחצי דקות. אחר כך יהיה קל יותר. כשארגיש את כף ידו הקטנה והחמימה של בני אקבל ביטחון. אשיר שיר כל הדרך, אסיח את דעתי מההזיות המרטיטות שתוקפות אותי. שיר ילדים זה נחמד, אנסה להצחיק את עצמי. אבל אני תמיד נתקלת בכל המטורפים בהליכת שש הדקות. הנה היא, ההומלסית. היא מתעקשת להביט בעיניי, אני לא מצליחה להתחמק. היא מפחידה אותי. אבל הרחוב הומה אדם, לא יקרה כלום. אל דאגה. והנה הוא, השיכור המתנדנד. תכף הוא יתקרב ויבקש כסף ויספר שהוא חולה באיידס. אחצה באדום, אצליח להתחמק ממנו. והנה היא, שמחטטת בפח הזבל. והריחות משתלטים עליי בחוזקה. ריחות אלימים מכאיבים לגופי.

אני מחייכת לגננת. את רואה, את מסוגלת. בדקי שאין סימנים על גופו, שהיום עבר בשלום. מערכת החינוך מסוכנת. אני מנשקת אותו מליון נשיקות. קצת התגעגעתי אליו. הוא מנגב את הנשיקות שלי בגב כף ידו. והוא מיד מתחיל עם כל ה”אמא תקני לי, אמא תביאי לי, אמא ככה ואמא ככה”. אני מביטה בו ממרחק ונעצבת שילד הפרא שלי אולף, נכנע לכללים. הוא מציית בעיוורון לגננת. המערכת ריסקה את רוחו. כעת הוא מכתיב לנו את מהלכו של אחר הצהריים. היום הוא רוצה להזמין שני חברים. אני מסכימה ומתקשרת להורים של החברים לקבל אישור. מדברת בטון הסובלני והמנומס שלי. אם אשאר אתו לבד אולי אלך לאיבוד. החברים מצטרפים אלינו. בבית אני מגישה להם ממתקים, שומרת מרחק. תני לו עצמאות, תני לו להסתדר לבד. הוא נעלב מהחבר. אל תתערבי, תתאפקי. שוב מחשבה מרושעת: אני אברח, אשאיר את שלושת הילדים האלו לבד. שהאמהות שלהם יחפשו אותם, שיזמינו משטרה. אני כבר לא אהיה כאן. איעלם. בעלי יסתדר, לא תהיה לו ברירה. חדלו, מחשבות ארורות. חדלו!

אגיע לרוסיה. אחפש את המשרתת של צ’כוב. איך קראו לה… וארקה, כן, שמה וארקה.

האמהות יגיעו לפני שיחשיך ויתחילו עם השיחות המנומסות: חצי חקירות, חצי הערכות. אעטה ארשת קלילה ולא אקלל, אחייך במקום לירוק להן בפרצוף. אני למען בני. אהיה צבועה ושקרנית. הם משתוללים השלושה האלה, הקופצניות שלהם מפריעה. המחשבות חוזרות אליי. אני אטומה וכבר לא שומעת אותם.

הם הורידו את הבגדים. החליטו להתחפש לשודדי-ים. הם מבקשים שאקשור להם מטפחות על הראש. אני מרגישה שמנדנדים לי את היד. “אמא, אמא! נו, אמא!” עוד רגע היד תעקר ממקומה. אני מתעוררת. מטפחות על הראש. שלושה שודדי-ים שצריכים להפליג על רפסודה, למצוא את האוצר האבוד. מטפחות. בסדר. אלך להביא לכם מטפחות. רגע. אל תמשכו לי בידיים, אל תצעקו לי באוזניים. אם אתפרק לא יהיה מי שישמור עליכם. ברגע שהם יעלו על הרפסודה – אברח. שיסתדרו בעצמם. יש להם ממתקים בסלון. אני מוכרחה למצוא את וארקה, רק היא תבין אותי, רק אני אבין אותה. אני נשארת עם מטפחת אחת מיותרת בידי וממוללת אותה. מבלי לשים לב אני קושרת אותה בכוח רב לפרק ידי. אינני חשה בכאב, ביד המלבינה, בדם האוזל ממנה. אני טרודה בתכנון בריחה: הימלטות מבעלי ומבני. להגיע לרוסיה. אם אלך לא יהיה לי לאן לשוב. הסחרחורת חוזרת. אני שומעת ילד בוכה ואינני בטוחה אם הבכי קרוב.

“אמא, אני רעב. אנחנו רעבים, רוצים נקנקיות.”

“אמא, את לא עונה לי!”

“אמא!”

הם רוצים אוכל, שודדי הים.

“שקט! רגע!”

“אמא, תראי, היד שלך לבנה, מוזרה.” המטפחת, מה היא עושה על היד שלי?

נקניקיות צפות בתוך מים בתוך הסיר. אני מהופנטת. צפה יחד אתן. הן מגעילות אותי. רציתי לעשות משהו ואינני מצליחה להיזכר מהו. אני מוצמדת לסיר המבעבע. אברח. פעם אחת ולתמיד אחסל את השגרה. אולי אברח יחד עם בני, אמשיך למלא את חובתי. שיהיה קצת ברוסיה! הוא יהיה מאושר לשחק בשלג. הוא עדיין לא ראה שלג.

אני מלצרית שמגישה נקניקיות.

ילד אחד אומר: “אבל אמא שלי נותנת לנו גם קטשופ וגם מלפלפון וגם עגבנייה ו… ו… ו… ומיץ פטל וגם… וגם לחמנייה.”

וילד שני אומר: “אני הכי אוהב פסטה חוטים אדומים.”

אני מפנה את גבי. נוטשת אותם עם הנקניקיות והולכת לחפש את הדרכון שלי. אפשר להיחנק למוות מנקניקיות. מה אני מחפשת? אני שוכחת, אז מוציאה מזוודה. אסור שבעלי יראה אותה. אמלא אותה לאט-לאט, בזהירות, ואברח. צריך למצוא מקום להסתיר אותה. אני זקוקה לכסף מזומן. דרכון. אולי בלי מזוודה, רק כסף ודרכון.

איך אגיע לרוסיה? איך אמצא את וארקה? אני לא יודעת כלום. והילד שלי – ככה איעלם לו? אסור לי. דרכון וכסף זה כל מה שאני צריכה. כל השאר יסתדר מעצמו. אבל איך אמצא אותה? אני מוכרחה לדבר אתה.

“אמא! אמא! תנגבי לי!”

“אמא, אח, את מכאיבה לי חזק מידי.”

דופקים בדלת. האמהות מגיעות לקחת את המלאכים הקטנים. איך הן משאירות את הילדים שלהן לבד אתי, מטומטמות! והאמא החביבה הזו נכנסת, מתיישבת בחופשיות על הספה. לא נראה לי שהיא מתכוונת ללכת. בנה לא רץ אליה, הוא שקוע בטירת אבירים. עכשיו היא מצפה שאני אשעשע אותה. אני צריכה לנהל אתה שיחה, צריכה שהיא לא תחשוד בדבר. אני נכנסת לטראנס של קשקושים, במודעות מלאה, בכוונה ברורה. לא לתת לה הזדמנות להשחיל מילה. אשעמם אותה כל כך עד שהיא תרצה ללכת.

“אוי, הם מתוקים כל כך. הם שיחקו יפה ביחד, בכלל לא רבו. הם היו שודדים והפליגו בים ובנו רובוטים והרכיבו פאזלים של חמישים חלקים וראו טלוויזיה ואכלו במבה ואכלו ארוחת ערב והכול ממש מצוין. את רוצה לשתות? כן, קפה? כמה סוכר? בסדר, רק רגע.”

אני נעלמת במטבח, צריך להכין לה קפה. לא אצליח לקשקש עוד הרבה. לא אחזיק מעמד. איך אחזור לסלון? אני אפרוץ בבכי. זה יתנקם בבן שלי. האמא הזאת תלך ותרכל לכל האמהות האחרות ותגיד שאני משוגעת, והן ירחיקו את הילדים מהבן שלי, והוא יהיה בודד ודחוי. אני לא אתן לזה לקרות. הילד שלי לא יהיה דחוי. אני חודרת עמוק יותר בקילופים של העור סביב הציפורנים. הבשר כבר חשוף. זה לא כואב. צריך להחזיק מעמד רק עוד קצת. היא תשתה את הקפה שלה ותלך. אני עוצרת את הדמעות בכל כוחי, למען בני.

אני מלצרית שמגישה קפה. “בבקשה.” אני לא שוכחת להוסיף חיוך רחב.

ועכשיו היא מלהגת ואני עושה הרבה “כן” עם הראש, ולא שומעת מילה ממה שהשפתיים שלה – הצבועות בסגול – אומרות. הבושם שלה מסיח את דעתי יותר ויותר. הוא מעורר בי בחילה, והבחילה מעוררת בי את בית החולים אחרי התאונה, ובית החולים מעורר בי את האח, והאח מעורר בי את השיתוק המוטורי. הילד שלי קופץ עליי פתאום. אני נרעדת אבל המגע שלו טוב וזה מחזיר אותי לסלון. אני מלטפת אותו, וככה מקבלת קצת אומץ לא להתפרק מול האמא הזו ששותה קפה בסלון שלי. ושוב דפיקות בדלת, ונכנס אבא שבא לקחת את בנו. הוא ממהר, הוא חנה על המדרכה. מצוין. הוא זריז. הוא אומר תודה רבה ואני אומרת לבריאות. הלכו. נשארה האמא והילד, והיא שותה את הקפה שלה לאט-לאט. היא שותה את הקפה שלה לאט כל כך שאין לי ברירה. אני קוטעת את הלהג ומתנצלת הכי יפה שאפשר, וממציאה שיש לי שיחת טלפון חשובה. ואני לוקחת את הטלפון ומצמידה אותו לאוזן ומנהלת שיחה בדויה. ובשיחה הזו אני לא צריכה לדבר, רק קצת “כן” עם הראש והרבה “אהה, אהה”. והנה, אני שמה לב שהיא מתחילה להשתעמם. היא מאותתת לי שהיא רוצה ללכת. סוף-סוף! היא מניחה את כוס הקפה, וכעת היא עומדת יחד עם בנה ליד הדלת ואני לא עוזבת את הטלפון, הוא צמוד חזק-חזק לאוזן. אני פותחת לה את הדלת תוך כדי השיחה הדמיונית. מנופפת לשלום ביד הפנויה, והנה זה נגמר. אנחנו לבד. כן, אני אצליח לשרוד את היום הזה.

“אמא, אני רעב עוד.”

“קח בייגלה.”

“לא רוצה, לא רוצה. אני רוצה חביתה ו… ו… טוסט, ולא רוצה עגבנייה.”

אני עובדת מטבח במזנון מהיר. חביתה וטוסט בלי עגבנייה. איך אגיע אל וארקה, זה מה שחשוב כעת.

“אמא, היום את מוותרת לי על המקלחת, טוב? נכון אמא? בואי נעשה הסכם.”

“טוב.”

“יש!!! את האמא הכי טובה בעולם, אני רוצה גם טלוויזיה.”

“טוב.”

“יש!!!”

“זהו, מתוק שלי, הגיע הזמן לישון, לילה טוב לטלוויזיה.”

אנחנו שוכבים במיטה והכול בסדר עכשיו. הגיעה לקיצה האחריות להיום, תכף אהיה לבד. תכף ישתרר שקט. בני רגוע ונינוח. הרוגע שלו עובר אליי, גופי לא נמצא בהתקפה. הנה, נעצמות לו העיניים. לילה טוב, אהוב שלי.

אנשים שומרים על אנשים. חיים שומרים על מתים. מתים שומרים על חיים. וארקה שומרת עליי מפני השיגעון. על מי אני שומרת, מי הוא המת ששומר עליי?

*

“אמא, השמש זורחת! אמא, קומי! אמא, תביאי לי!”

אמא לא רוצה, אמא כן רוצה. אני למענך. בסדר, ילד שלי, לא אתבלבל היום. תן לאבא נשיקה לפני שהוא הולך לעבודה. אתה רוצה שנשחק קצת. בסדר, קרב אחד ולהתלבש.

“אמא, את יודעת, כשאני אהיה גדול-גדול, יותר ממך, ואת תהי זקנה, את תמותי ותהיי בשמיים.”

“אהוב שלי, אני עוד לא זקנה, יש לנו עוד הרבה זמן להיות ביחד.”

כעת הלב לא דוהר. אני מציאותית ומרוחקת, המטלות לא חומקות ממני. יואב יגיע ראשון לטיפול ואחריו זהבה. בתחילת הדרך טיפלתי רק בנשים, בהמשך למדתי לשנן: אני המטפלת, אתה נתון לחסדיי. זה חלק מהעסקה: לגבור על הקללה. אני נעה בשני מסלולים ברורים וחמקמקים.

כמה אחריות, כמה סדר, יופי של דיוק. יואב דופק בדלת ואני מוכנה.

“שלום, בוא תיכנס, מה שלומך? הגב התחתון, כן, זו צרה. אני אמתין בחדר השני, תקרא לי כשתהיה מוכן”.

יואב שוכב על מיטת הטיפולים. על גבו שערות שחורות. תלתלים קטנים, ריחות סבון ובושם וזיעה קלה נסבלת, שומות חומות, כתם לידה, בהרות קיץ. ליואב גב חזק, זה דורש מכפות ידיי להפעיל כוח רב. הוא נושם נשימות עמוקות מבלי שאבקש ממנו, הבל פיו מרחף ישר אל תוך נחיריי. אני ממוקדת ומרגישה שהלחיצות החזקות חסרות תועלת כרגע. הוא זקוק לערסול, לנדנודים עדינים שיפרמו לאט את המועקה שמופיעה בצורת דקירה שמוקרנת אל גבו. אני מנדנדת בעדינות את גבו. כל יד שלי אוחזת במותן אחת שלו, והוא שוקע אל תוך הטלטולים הנעימים. ידיי מנענעות ואני נכנסת לטראנס, כמו מאמין ששקוע כולו בתפילה עמוקה. גופי מתנדנד קדימה-אחורה בקצב אחיד ואני נעלמת אל תוך רחם אמי. החושך נעים והמים חמים אבל אמא כועסת, היא צריכה לעשות פיפי והיא מתאפקת ולוחץ לה והיא ממשיכה להתאפק. אני שומעת קולות עמומים. אני מוצצת אצבע ואין לי שום מודעות, ויש לי מודעות בלתי ניתנת להכלה. אני קולטת רגזנות שמוסוות היטב, אני קולטת הזנחה ואדישות.

כה מענג בתוך המים החשוכים כמו קטיפה ומשי, כמו שקיעה בחוף הים. בחוץ קר ומואר באור מלאכותי. קולו של יואב מזעזע את השקיק החמים שעוטף בשלמות. תחילה קולו נשמע מרוחק, ולאט-לאט הוא חודר אל אוזניי. ואני שומעת: “אשתי בהריון, איזו התרגשות.” יש לי הקלטה מוכנה מראש. אני לוחצת על הכפתור ומשיבה: “מזל טוב.”

אני עובדת חרוצה בשיטת הסרט הנע. הנה, יואב הלך, וזהבה נכנסת. שתי נשיקות על הלחי. שטפי ידיים היטב. אחרי שלוש דקות של עיסוי זהבה נרדמת. אוי, זהבה. תני לי מהשלווה שלך, רק קצת, מהנינוחות, להפסיק להיות קפיץ מתוח, רק קצת. לזהבה יש עור חלק, רך ונעים, קל לטפל בה. היא לא נוחרת. נשימתה מתוקה, חזה עולה ויורד כמו רוח חמה, ואני בחוף הים על אי בתאילנד. שלווה וסכנה שלובים יחד. מטרים ספורים ממני אני רואה בחור, ועוד לפני שאני מספיקה לראות אותו בבירור אני מתאהבת בו. ככה מתאהבת בו. בשערו הארוך הנשי, בצבע עורו, בעיניו המלוכסנות, באפו המושלם. כשהוא קרב אני יכולה להריח אותו. יש לו ריח מלוכלך והלכלוך שלו נעים. אחר כך אני מזהה שהוא משוגע. הוא לא מדבר לעניין, וזה מגביר את אהבתי אליו. בלילה הוא מצליח להפחיד אותי. הוא בודה זהויות ואני מתרסקת מפחד ואהבה. אני מנתקת את עצמי ממנו בכוח, נחלצת מהשהייה המסוכנת במחיצתו, למרות שאני רוצה להישאר אתו בתוך הדיבורים האינסופיים שלו שאין בהם שום רצף ושום אמת. אילו רק יכולתי לקחת אתי את הריח שלו. במשך חודש לא חפפתי את השיער. רציתי להחזיק אותו בתוכי אבל הריח התפוגג. נותר רק זיכרון מענג ובלתי נסבל.

חלפה שעה. אני מעירה את זהבה. היא לוקחת את הזמן להשתחרר מקורי השינה. שתי נשיקות על הלחי. היא הולכת. אני על המטוס, נפרדת מתאילנד.

כשיחשיך, יגיע המטופל האחרון להיום, שלום. אני מתכוננת לטיפול. פעולות שגרתיות בידיים רועדות. לפתוח את מיטת הטיפולים, לפרוש סדין נקי, מגבות, ליצוק שמנים לתערובת: טיפת פטשולי, טיפת לבנדר, שלוש טיפות לבונה, שתי טיפות אגוז מוסקט. בני ישן, בעלי בחדר העבודה, שקוע בעבודת ניירת. ראשי מסוחרר ברעש גדול. שלום מעיר בתוכי שדים, מערער מערכות שלמות. אני מתעקשת לטפל בו.

הוא נוקש בדלת; נקישה רפה. גופי הדרוך שומע כל רחש. הוא נכנס, שערו הבלונדיני משומן ומפוסק לשביל באמצע, עיניו עגולות וצבע התכלת שלהן עכור. אני מגחכת לעצמי. הוא נראה כמו ילד צייתן שאמו סרקה והלבישה. ילד נזוף ועצוב. הבוז מעניק לי כוח לרגע קט. הוא שוכב על גבו בנינוחות מרגיזה. עיניו המימיות פקוחות, מעליהן גבות המסודרות בקפידה. ציפורניו מטופחות ללא דופי. ריח הניקיון שלו כמו הריח בבית החולים אחרי התאונה. היום אני מטפלת בו בהילינג. עליי להיות מרוכזת, כפות ידיי צריכות להיות רפויות אך יציבות, עליהן לאתר חסימות ולהזרים לתוכן חום רב. אני מניחה את כפות ידיי על החזה שלו, חשה בלבו הפועם. הוא מסיר את שערותיו מהחזה. אני מרגישה קוצים קטנים שחמקו מסכין הגילוח. ידיי קרות. אי אפשר לטפל בידיים קרות אבל גל גואה של כעס מציף את פניי בחום והחום פושט לידיים. רעידות קלות מפרות את שיווי המשקל, הדהוד עובר בגבי. ידיו קצרות באופן משמעותי ביחס לשאר גופו, כתפיו צרות וצווארו נעלם בתוך ראשו. אין לו סנטר. בקלות אני שופטת אותו. אינני יודעת פרטים על חייו, הוא לא מדבר.

אני לא מצליחה להיות נינוחה, נשאבת אל תוך תחושה בהולה להימלטות. והנה, אני יושבת על ספסל חשוך ומבודד ובחור זר מגיע כדי להשכיח דבר אחד ולהזכיר דבר אחר. הוא ידע לאתר אותי. הוא היה שקרן חינני. ישבתי על ספסל חשוך ומבודד. הזר לא הבין את העצב שלי. ישבתי על ספסל חשוך ומבודד והוא הגיע אליי. הוא לא הבין למה אני יושבת כך. אני הבנתי ולא רציתי להסביר. העדפתי לחוש את הרוח על פניי כשהוא נהג במכונית, כמו שודד שנמלט מזירת הפשע. לא ציפיתי לכלום מלבד כליון ואז הוא הופיע. הוא שלף אותי מהספסל החשוך והמבודד והכניס חום לגופי. הוא שלף אותי מתוך סיוט מבלי שהתכוון. הוא פעל מתוך דחף. הוא השכיח דבר אחד והזכיר דבר אחר. הוא הזכיר עליבות מהולה בחמלה. חיבור בעל עוצמה וחסר חשיבות. ברגע של חסד הוא הצליח להשכיח ממני את הכאב שלא רציתי לזכור. הוא השאיר עליי רושם עז, חותמת רשמית להיותי פושעת שנמלטת ברכב גנוב. המשכתי לשבת על ספסלים חשוכים ומבודדים, והוא לא חזר. אני קמה מהספסל הארור וחוזרת לעמידה מעל שלום. איך אעזוב את בני? וארקה זקוקה לי, אני זקוקה לה. אעיר אותה משנתה.

בעלי ואני עושים אהבה. את יודעת שאני אוהב אותך? אתה יודע שאני אוהבת אותך? אני אסחב אותך על הגב שלי כל החיים. אני לא רוצה שיסחבו אותי, אל תדבר אליי כך כאילו שאני נטל. אני אוהב לסחוב אותך על הגב שלי, תפסיקי להיעלב. אל תמשכי את כל השמיכה, תשאירי לי קצת. בעלי כמו מכושף, נרדם ברגע אחד. גם אני מכושפת, אבל לא נרדמת. “אהובי”, אני לוחשת, רוצה לחדור לחלומות שלו, “מחר אני נוסעת, מחר אמצא את וארקה, אני אקח אותה, אני אשחרר אותה. אהובי, אל תעזוב אותי, אל תשנא אותי, אני חייבת למצוא את וארקה.” כל הלילה השמים נופלים עליי.

*

“אמא, קומי! השמש זורחת!”

            “יפה שלי, תצחצח שיניים, יש לי סוד לגלות לך.”

            “תגלי לי, תגלי לי!”

“עוד לא, תצחצח שיניים, תחבק את אבא חיבוק גדול-גדול, אחר כך אגלה.” אני נושקת לבעלי רגע לפני שהוא יוצא, עוצמת את עיניי.

“ילד שלי יפה, יש לי הפתעה בשבילך היום.”

 “נו, אמא! נו, אמא! תגלי לי!”

            “היום אתה לא הולך לגן ו..”

            “יש! אני לא הולך לגן, אני רוצה לראות ספיידרמן.”

            “לא, רגע, תקשיב לי. נכון שאתה אוהב לנסוע ברכבת?” עיניו היפות מתרחבות בתום נטול דאגה, מלאות אושר.

 “כן, רכבת! אני אוהב ליסוע ברכבת!”

“ונכון שאתה רוצה מאוד לראות שלג ולשחק בשלג?”

            “כן!!! אני רוצה שלג!!!”

            “היום אנחנו נסע ברכבת ונשחק בשלג.”

            “יש!!! את האמא הכי טובה בעולם!”

“רגע, לאט-לאט. אנחנו צריכים לארוז תיק. צריך מעיל ומגפיים וכובע צמר, צעיף וכפפות.”

            “אבל אמא, חם מדי.”

            “עוד מעט יהיה קר, כשנגיע לשלג.”

אנחנו אורזים תיק קטן. הוא רוצה לקחת אתו צעצועים ואני מסרבת. אנחנו לא יכולים לסחוב דברים, אסור שיהיה לנו כבד. אני מזמינה מונית. הנסיעה במונית מצמצמת אותי לכדי גוף מותקף, מסתחרר, מתאפק שלא להקיא. בכל פעם שבני מביט בי בהתרגשות לקראת ההרפתקה הבחילה שוכחת. נהג המונית מדבר ומדבר וראשי מהנהן בהסכמה. הנהג מוריד אותנו בתחנת עזריאלי.

“אמא, את בטוחה שהרכבת הזו תיקח אותנו לשלג?”

“אני בטוחה, אהוב שלי.”

“אמא, אני רוצה להוריד את המעיל, חם לי, מציק לי.”

 “עכשיו חם לך. עוד מעט יהיה קר מאוד.”

“אני רוצה להוריד אותו עכשיו!”

“טוב, בינתיים אתה יכול. אחר כך יהיה קור שאתה לא מכיר, האוויר יהיה קפוא וכשתפתח את הפה ייצאו ממנו אדים, כמו עשן. האף המתוק שלך יהיה אדום מקור, אבל אני אעטוף אותך טוב-טוב.”

            “יהיה לי אף כמו של ליצן? אני שונא ליצנים, הם מפחידים אותי!”

            “אל תדאג, אתה תכסה את הפנים בצעיף.”

הוא בוחר לנו שני מושבים ברכבת שבעיניו הם הטובים ביותר. חצי השעה הראשונה למסע עוברת בנעימים, אבל אז הוא מתחיל.

            “אמא, משעמם לי!”

“בוא, תניח עליי את הראש המתוק שלך.”

“אני לא רוצה לישון, משעמם לי! את הבטחת לי שלג ואין פה שום שלג, מסריח פה ומשעמם פה!”

“אני אספר לך על צ’כוב.”

“צ’כוב זה שם מוזר.” הסקרנות גוברת על הכעס שלו.

“צ’כוב הוא סופר גדול שכתב סיפור על וארקה, ואנחנו צריכים למצוא את וארקה. אנחנו צריכים להשלים את המשימה. להציל את וארקה.”

            “וקה- קקה זה לא שם יפה בכלל!”

“אל תצעק, ואל תדבר עם אנשים זרים ואל תתרחק ממני בכלל, אני רצינית!”

“אמא, מתי כבר נגיע?”

“עוד מעט, בקרוב מאוד.”

“את אומרת את זה כל הזמן! אני רוצה לצאת מהרכבת!”

אנחנו נוסעים ימים או שבועות או חודשים. טלטולי הרכבת מתמזגים בגופי. קולות בראשי. הנוף מתחלף במהירות והופך למריחות צבע ירוק, אדום, אפור שחור, צהוב. חלק גדול מהזמן אנחנו ישנים; שינה מתוקה. בני מכורבל בתוכי. שנתי מתפקעת מעומס חלומות, אינני נוכחת באף אחד מהם. כשהוא ער הוא בוכה הרבה.

“אני מתגעגע לאבא, אני מתגעגע לצעצועים שלי ולחברים שלי. אני מתגעגע לגן! אני מתגעגע לטלוויזיה! את שיקרת לי! אמרת שאני אראה שלג ואין פה שום שלג. אני כבר לא רוצה שלג! אני רוצה הביתה! אני רוצה את סבתא!”

 “די! תפסיק לבכות, אני אספר לך על וארקה.”

            “לא רוצה! אני שונא אותה! לא רוצה!”

שיפסיק להתלונן כבר, לעזאזל! אני נותנת לו שתי סטירות חורכות ומבינה את כל האמהות הנוטשות בעולם. אני צורחת עליו, מכווצת אותו עד שהוא נכנע; עצוב, מושפל ומבוהל. אחרי שהוא נרגע הוא שואל אם אני אוהבת אותו, אם אני עוד כועסת, ומייד אני רוצה למות. אני אומרת: “אני אוהבת אותך” ריק ממשמעות.

“אני רעב, ואני לא רוצה את הסנדוויצ’ים של הרכבת! הם מגעילים!” בכוחותיו האחרונים הוא מנסה למחות, להשיב את כבודו שרמסתי ואת בטחונו המושלם, שבכל יום ברכבת מתפורר עוד קצת.

“אין ברירה, זה מה שיש עכשיו, תתאפק. עכשיו תקשיב: וארקה עבדה קשה. העבידו אותה מהבוקר עד הלילה. בלילה היא רצתה לישון אבל היא לא יכלה כי היא הייתה צריכה לשמור על התינוק.”

“אמא, איזה תינוק?”

“התינוק של הבוסים שלה. אבל התינוק בכה כל הלילה והיא לא יכלה לישון. היא הייתה משרתת, פעם לאנשים היו משרתים.”

אני מביטה בו ומבינה שהוא רזה מאוד, והוא חיוור מאוד. אני מביטה לתוך מעמקיו ורואה שהנצנוץ בעיניו איננו. אני מביטה ורואה שכיביתי את רוחו השובבה, רוחו השמחה. הוא יחזור לעצמו, אני מרגיעה את עצמי. מוטב לו להיות אתי. ילד צריך להיות עם אמא שלו. נמצא את וארקה ונחזור הביתה.

בוקר אחד אני מתעוררת אל תוך לבן בוהק וקפוא. הקור חודר לרכבת, חודר לעצמות, לנשמה. שלג מכל הכיוונים. האוויר קרחוני, מזוגג.

“מלאך שלי, תתעורר. בוא, תראה, אמא לא שיקרה. הנה, תראה כמה שלג, תראה איך הפתיתים נושרים. עוד רגע נצא מהרכבת.”

ראשו מתרומם. לראשונה מזה זמן רב עיניו זורחות בהתרגשות.

“כשתפגוש את וארקה תנהג בנימוס, אנחנו נסביר לה שהיא לא אשמה.”

“היא עשתה משהו רע?”

“כן, אבל זו לא אשמתה.”

“אמא, תספרי לי מה היא עשתה.”

“אני לא יכולה, זה לא משנה. אנחנו כאן בשביל לעזור לה.”

“אנחנו כאן בשביל לשחק בשלג! אני- רוצה- לשחק- בשלגגגגג. את הבטחת לי!!!”

“ילד חכם שלי, אנחנו נשחק בשלג.”

“תספרי לי מה היא עשתה!”

“אני לא מספרת.”

“זה לא פייר שאת לא מספרת!”

“בוא, אנחנו יוצאים עכשיו. תישאר צמוד אליי כל הזמן. תסגור את המעיל טוב-טוב. תן לי לעזור לך עם הכפפות. אל תדבר עם אף אחד!”

“אמא! בואי נבנה איש שלג!”

“בסדר, הבטחתי. תתחיל אתה. אני אנסה להבין איפה אנחנו בדיוק.”

אני מביטה סביבי. מנסה לקרוא שלטים. הוא חופר במרץ בור לבן. אני פונה לעוברי אורח, שואלת על וארקה. הם לא עונים לי. הם מנידים ראשם לשלילה, מחייכים או לועגים, אך לא עוצרים.

“אמא, תראי! זה הכדור הגדול של האיש שלג. עכשיו צריך להמציא לו שם. אמא, הצלחתי! אני יודע, אני אקרא לו מר מלוחי-מלוחי. לא, בעצם קוראים לו מר קרח קפוא.”

“כל הכבוד, מר קרח קפוא זה שם נהדר. אתה כל כך מוכשר! אני גאה בך.”

אל תתני לו להרגיש שמשהו לא בסדר. אני מנסה לחייך, אך פניי משותקות מקור. תהיי חזקה, הוא חייב להאמין שהכול בסדר.

איני יודעת היכן אנו נמצאים. אנשים הולכים כפופים ומפלסים דרכם בשלג. הקור מאיץ בהם, ראשם מורכן מפני הפתיתים השורטים. אנשים עטופים בשכבות, לא מביטים בעיניים, מדברים בשפה שאינני מבינה. אני שואלת על וארקה, חוזרת על שמה שוב ושוב אבל וארקה מתמוססת בשלג. הם זורקים בנו מבט חטוף תמוה, לא מעוניינים לעזור.

מה עשיתי! אנחנו ניקבר פה תחת השלג! אף אחד לא מבין על מה אני מדברת, הם לא יגלו לי איפה וארקה. לילד שלי שיניים נוקשות. שפתיים כחולות. עור ברווז.

“אאאאאמא, קר לי! אאאאאמא, אף אחד לא מכיר את וקה קקה, את המצאת אותה! אין וקה קקה!”

“בוא, תתקרב אליי. בוא נתחבק חזק-חזק. נתחמם. אני לא המצאתי אותה. היא צריכה אותנו. תתקרב אליי, אני רועדת מקור.”

“אמא, בואי ניקח קצת שלג אתנו ונחזור הביתה.” כל כולו תחינה.

אבל אמא לא יכולה להזיז את השפתיים. לא יכולה להזיז את כפות הרגליים. העיניים נשארות פעורות. מביטות לכל עבר. ומחפשות.

_______________________

מתוך הספר: “גדולות וכחולות כמו הים” מאת תמי לבנת מלכה. עורך: יותם שוימר. הוצאת בוקסילה.