בערב, אחרי שהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו ועל הפנים שלו הייתה מרוחה הריבה של הסופגנייה וגם אנחנו יצאנו ואימא אמרה ‘איזו מסיבה נחמדה’, נשמעה קריאה רמה מפתח הדלת:

– ההורים של דפנה, חכו רגע, אל תלכו! אני רוצה להראות לכם משהו.

חזרנו מופתעים. לא הבנו…

– בואו, אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. הנה, בסוף היא תפסה את הקריאה!

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון. נדמה שכולם שומעים את הפעימות.

– בואו הנה בבקשה.

ריח  השעווה החרוכה נכנס לתוך הנחיריים והתערבב בריח השמן של הסופגניות. אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה רבקה ישבה מעבר לשולחן על הכיסא שלה הגבוה. היא הניחה על השולחן ערימה של כרטיסים מבריסטול לבן. על כל כרטיס הייתה כתובה מילה ענקית בטוש שחור.

אחזתי בכף היד של אימא. לא הרפיתי. כתר הנייר עם הנר הכתום כמו תורן של אוניה על הראש.

המורה רבקה שלפה את הכרטיס הראשון, הצביעה על המילה ואמרה בקול מלא חגיגיות:  

– ועכשיו דפנה, תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה.  

שתיקה…

– נו, תגידי. אל תתביישי.  

שקט. דממה.

– תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת.

– אני…אני שכחתי.

– תנסי נו, מה זה?

– זה…סביבון.

– לא! זה לא סביבון! פה כתוב “חנוכייה”. את לא רואה? “ח-נו-כי-יה!”

הבושה עטפה אותי כמו שמיכה דוקרת. הסתכלתי על הבלטות. שמתי לב לחריצים האפורים. כמו ציפורניים שהצטבר בהן לכלוך. אילו יכולתי לברוח עכשיו. היד שלי עדיין אחוזה ביד של אימא. אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו לכוד באיזו נקודה מעבר לאופק.

הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד-מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

– ננסה עוד פעם!  

קבעה המורה בקול דוקרני של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס והקמטים שעל המצח  שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

– מה זה? תקראי.

– זה…זה…אה…כד.

– לא, זה לא כד! זה נר! את שומעת? נר! נר!

הקול של המורה חרק באוויר כמו מסור שמנסר קורות עץ עבים. המבט שלה היה קר וכועס. אימא שתקה, חייכה במבוכה. אבא הפנה אליי מבט. לא העזתי להסתכל רק שמתי-לב לרגע שהפנים של נהיו אדומות ורציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים. עוד רגע יתחילו לטפטף כמו החלב של הנר ואחר-כך יזרמו על הפנים ויהיו  מפל. אבל אני אתאפק. מה, אני תינוקת? מחר עוד המורה תגיד לכולם שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

– אני לא מבינה. הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה. היום הראיתי לה את המילה “חנוכה” ואת המילה “לביבה” והיא הצליחה לקרוא. עכשיו אני יודעת. זה היה ניחוש. הבת שלכם…היא פשוט הוליכה אותי שולל.

הצלילים שיצאו מהפה של המורה התנפצו באוזניים כמו גלים על סלע ענק. האותיות חגו מעל הראש והפכו לנחשים עם זנבות זקופים, מתפתלים, נאחזים זה בזה. כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מחבוא סודי ולהיעלם. שאף-אחד לא יראה אותי יותר לעולם.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה.

כמו חמדה שהמורה איימה עליה:

“אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה אלף!” ובהפסקה חמדה לא הפסיקה לבכות וכמעט כל הילדים צחקו עליה. 

– אולי ניקח לך תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך? מה את אומרת, דפנה?

הציעה אימא בקול רם.

– אולי הג’ינג’ית הזאת מכיתה ח’, שגרה בקומה מעלינו. שמעתי שהיא תלמידה טובה.

לאט-לאט התפזרו האותיות השחורות כמו ציפורים נודדות עד שנעלמו.

– אל תדאגי דפנה”לה, את בסוף תדעי לקרוא יפה כמו שאת יודעת לצייר יפה. אני בטוחה.

– אימא, מה זה להוליך שולל?

שאלתי את אימא כשיצאנו לחושך.

– זה…כמו לשקר.

– אבל אני לא שיקרתי למורה. אז למה היא אמרה?

– אני יודעת שלא, אני יודעת. היא ככה…חשבה בטעות.

הקול של אימא היה רך ושקט.

אבא צעד קדימה. לפנינו. הוא כבר היה רחוק משם.

 

 ***

דפנה חיימוביץ’, אם לגילי (משוררת) ולאיתי (שף). סבתא לשישה.

בוגרת מכללה למורים וכן בעלת תואר ראשון בתיאטרון (האוניברסיטה העברית) ותואר שני בספרות במגמת כתיבה (אוניברסיטת בן גוריון). כתבה חמישה ספרי ילדים, כשהאחרון ביניהם – “תלתלים” – ראה אור השנה בהוצאת ‘מטר’. 

כמה מיצירותיה פורסמו בכתב העת המקוון ‘הפנקס’. 

בימים אלה עסוקה בכתיבת ספר למבוגרים.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה