יום לאחר שכרמל נולדה, הגיעה למחלקת יולדות אישה מרשימה, שהציגה את עצמה כדיילת מכירות של מפעל הפיס. היא ניסתה לשכנע אותנו לעשות מנוי.
“מה איכפת לך,” אמרה לי בקול צרוד, “תינוק מביא מזל. חוץ מזה, תוכלו תמיד לבטל את המנוי.”
היום בו עמוס ממפעל הפיס התקשר לבשר לי שזכיתי בחצי מיליון שקלים, היה יום רגיל למדי. אף פעם לא דמיינתי שאזכה בפרס כספי גבוה, ואם כבר אזכה, שאגיב בכזו אדישות. נדמה לי שעמוס התרגש יותר ממני.
עמדתי בתור לקופה של חנות נעליים בחיפה. לפני עמדה גברת כבת שבעים ולה שיער לבן, אסוף בעזרת סיכות גדולות. היא מלמלה משהו לא ברור – חצי בעברית וחצי ביידיש. לא כל כך הבנתי מה היא אומרת לקופאית אבל הבחנתי במכשיר שמיעה באוזן השמאלית שלה.
“מישהו מדבר יידיש?” שאלה בייאוש הקופאית הצעירה, וריח המסטיק שלה הגיע עד אליי.
כשהייתי קטן, ההורים שלי דיברו ביניהם יידיש כשרצו שלא אבין על מה הם מדברים. לפעמים הייתי מתרגם לאימא את מה שאבא אמר לה.
מהמעט שהבנתי, הגברת טעתה בנוגע למבצע שחל על זוג נעליים שהתכוונה לקנות.
היא הייתה כל כך בטוחה שהמבצע תקף לנעליים, שבאה לשלם במזומן כשהיא כבר נועלת את הנעליים.
“כמה חסר לה?” שאלתי את המוכרת, והבטתי בנייד לבדוק מה השעה.
“187 שקלים,” ענתה המוכרת ופוצצה בלון מסטיק ריחני.
“אז קדימה,” פלטתי, “תעבירי את זה בכרטיס האשראי שלי.”
לא היה לזה שום קשר לזכייה שלי שתי דקות קודם לכן. האישה המבוגרת הזו שדיברה יידיש, הזכירה לי מאוד את סבתא שלי. ככה בדיוק היא נראתה כשנסעתי אליה בחופש הגדול כשהייתי ילד.
יצאתי מהחנות עם נעלי הסניקרס שלי, קיפלתי פעמיים את הדוח שהוצמד לחלון הרכב, הוצאתי מהשיניים חתיכת שווארמה קטנה ומעצבנת שהפריעה לי כל הזמן, ונכנסתי לאוטו. ברגע שהתנעתי, הגברת עם הנעליים והמכשיר שמיעה נקשה על חלון הרכב שלי פעמיים וסימנה באצבעותיה שאפתח.
“אני פה, קרוב… אפשר?”
נסענו מבלי להוציא מילה במשך שלוש דקות, תוך שהיא מסמנת לי את הכיוונים עם הידיים, והגענו לביתה. על הדלת היה רשום ‘טייטלבויים’ באותיות פחם. לא שאלתי כלום. לא יכולתי לדבר. משהו מִגנט אותי אל האישה הזו. נכנסנו לביתה ומיד היא הציעה לי בעברית משהו לשתות. במטבח היא אמרה לי, “אני מדברת עברית מצוין, אבל כשאני מרגישה חסרת אונים, אני מיד עוברת לדבר יידיש”.

היא הגישה לי כוס סודה קרה עם לימון, ועברנו לשבת בסלון. היא ניגשה למזנון, שנראה ישן אבל עשוי מעץ נקי ובוהק, והוציאה מתחת למפה לבנה וסרוגה מעטפת דואר חומה. זה נראה כאילו היא הכינה אותה קודם לכן; כאילו ידעה שאני אגיע יום אחד והיא תצטרך לתת לי את המעטפה הזו.
“קח,” פקדה, “זה בשביל שתוכל לקנות נעליים לך, לאשתך ולילדים שלך.”
“זה בסדר,” אמרתי, “את לא צריכה להחזיר לי את הכסף. וחוץ מזה, איך את יודעת שאני נשוי?”
“אתה עונד טבעת נישואין, ויש לך שני כיסאות תינוק באוטו. קח,” המשיכה.
“זה בסדר,” אמרתי שוב, ” אני לא צריך ולא רוצה כסף.”
“גם אני לא,” אמרה. “אני בזה לכסף. מאז שבעלי נפטר אין לי צורך בכלום.”
לקחתי את המעטפה. לא יכולתי לסרב אל מול עיניה הטובות והכחולות, פשוט צללתי לתוכן. קיפלתי את המעטפה והכנסתי אותה לכיס הפנימי של החליפה.

כעבור יומיים נסעתי לאסוף את הזכייה מבית מפעל הפיס. שאלתי על עמוס, היה נראה לי מוזר שדווקא הוא הודיע לי על הזכייה. זכרתי מהג’ינגלים ברדיו, שבחורה מודיעה לכולם על הזכיות.
“עמוס מת,” ענה לי פקיד ממושקף ומקריח. “מסכן, דום לב. לקח קשה את כל הזכיות של האנשים. אל תשאל. היו אנשים שצעקו עליו בטלפון, שלא ימתח אותם. היו כאלה שהתחילו לבכות מאושר והוא חשב שהם בוכים בגללו. והיו את אלו שכאשר עמוס הודיע להם על הזכייה, סיפרו לו שהזוכה כבר נפטר והם היורשים. זה שבר אותו. מסכן, לקח את זה קשה.”
“ועל זה שווה למות?” פלטתי באנחת ייאוש.
“אבל אתה יודע מה היה לו הכי קשה?” הפקיד התעלם מהשאלה שלי. “היה בחור אחד שעמוס טלפן להודיע לו על הזכייה, והבחור הזה נשאר אדיש לגמרי. זה הרג את עמוס. הוא אמר שאלוהים נותן למי שיש לו במקום למי שאין לו. שהיום אנשים במדינה הזו לא יודעים להעריך כלום. עשרים דקות אחרי, הבן אדם הניח את הראש על השולחן וזהו, לא הרים אותו יותר. עכשיו אשתו רוצה לתבוע את כל מי שזכה בשבועיים האחרונים. תהיה מוכן, התביעה בדרך.”

יש משהו בדוורים שמחתימים אותך על דבר דואר רשום בכניסה לבית שלך. זה נראה כאילו הם עקבו אחריך, ודקה אחרי שנכנסת הביתה הם כבר עם האצבע על הפעמון.
אין מה לומר, האלמנה של עמוס הייתה אלמנה חרוצה. אני לא יודע כמה נתבעים היו אבל תבעה ממני באמצעות עו”ד את סכום הזכייה והוסיפה עוגמת נפש, ריבית והצמדה. נפגשנו עם עו”ד במשרד שלה.
“את באמת מאמינה בתביעה הזו?” שאלתי.
“זה לא משנה במה אני מאמינה ובמה אני לא מאמינה, מה שמשנה הן העובדות. בן אדם בריא בן ארבעים ושבע, מת מדום לב במהלך יום עבודה רגיל במשרד. האיש לא נטל תרופה מעולם, היה בריא כמו סוס וללא עבר קרדיולוגי.”
“סוס או לא סוס,” עניתי, “אני במרוץ הזה לא אשלם שקל יותר מהזכייה. חוץ מזה, אם אשתי הייתה יודעת מהזכייה הזו, היא לא הייתה נותנת לי לבוא בכלל.” שלפתי את הצ’ק מהארנק ומסרתי לעו”ד את סכום הזכייה.

נסעתי הביתה. לא היה טעם לחזור למשרד, גם לא ממש רציתי. בבית לא היה אף אחד. לא היה לי מושג היכן המעטפה החומה של גב’ טייטלבויים ומה עשיתי איתה. גם לא היה לי חשק לחפש.

תשע שנים מאוחר יותר מצאתי בכיס החליפה הישנה שלי מעטפת דואר חומה. פתחתי את המעטפה. היו בה תמונה של סבי המנוח, מסמכי מניה של הקו-אופ וארבעה מטבעות זהב עם דמות לנין חרוטה עליהם. עכשיו לך תמצא שמאי שיעריך את זה.

***

עמית נגלר הוא סופר ותסריטאי. עד היום ראו אור שלושה ספרי ילדים שכתב וקובץ סיפורים קצרים למבוגרים. עמית מוסמך בחינוך ותקשורת במשפחה ולומד תסריטאות בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל בירושלים.
בימים אלו מוציא את ספרו החמישי (רומן) “שנית אלייך נאסף” באמצעות מימון המונים.
לאתר של עמית לחצו כאן

amitnagler

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com