היא אמרה, בוא ניפגש מחר. ומחר הגיע למחרת בערב. במכונית ישבה אף מתוק. שיער חצוף. עיניים ירוקות. חיוך מתריס. רגל יחפה על המושב, השנייה בכפכף, שלטה על פורד גדולה. אמרה, אני רוצה לצאת מתל אביב. לאיפה ניסע?

נסענו. אוויר נעים. מוסיקה חזקה. חלונות פתוחים לרווחה. חום יבש של סוף יוני ערבב חשמל ורסיסים של קיץ. אתה לא פוחד נכון? פוחד ממה. מאיך שאני נוהגת. צחקתי.

היא שלטה בכביש. חורכת מכוניות על 120 בחרכים צרים בין דלתות. וזה כלום. דרך הכבישים שנמחקו לה מתחת לגלגלים ידעה לספר לי שהייתה לך סקודה חיה רעה. הפורד הזו פשוט עגלה.

אחרי שהגבירה את המוסיקה שלחה יד מיומנת לקופסה והוציאה אחת שהכינה לנסיעה. היא עישנה בצימאון ואהבה ונסענו מהר וטוב. בוא לים. לים, אמרתי, וכבר כיוונה את הפורד אל חבצלת השרון. שם מסעדה גדולה על צוק, דשא דק מפלסטיק, פינות שאנטי, זולות פנאן, כריות לחות ממלח לח ופנורמה של ים שחור וגדול.

*

על השולחן פלטת בשרים: נקניקיות מרגז מהבילות, טוגנים פריכים מתפצחים בחדווה, אנטרקוט מונח בצל פרגית צרובה. ובצד, בצלצלים שקרנים עם ארס מתוק, פלחי עגבניות שקרומם היבש משטה בך ומכתים אותך בעליצות בעסיס אדמדם רותח ומעושן. ידיים האכילו פיות, שלי, שלה. אצבעות הוכתמו ברטבים דביקים. שיניים נגסו נתח בה, נתח בי. הים היכה בנו מלח, וחושך על פני תהום ורק אורות ריצדו רחוק.

לחיינו, הכרזנו והרמנו. שתתה את השיכר לא לפני שהרימה צ’ייסר קטן עם ברמן שניסה לסרב וכשל. החמוד הביא את אימא שלו שחזרה מהודו ושיתפה פעולה. שתה! הורתה לי ורוקנה את הנוזל השקוף לתוכי. האימא הביטה בי בעיניים טובות וצחקה כשהערק החליק ושרף כל חלקה טובה.

*

ואחר כך, אל החוף השחור. יחפה על אבנים, על זרדים ופסיפס של צדפים, צחקה אל הגלים ומחתה דמעות של לב מרוסק. הירוק ניגר לה מן העיניים והידיים שלי שמרו עליה. שוטטה על החוף, טבלה במים. אני על חול רטוב, מביט בה מתרחקת. רק השמלה השחורה-לבנה שלה התנופפה כמו דגל: הים רוגע, בוא. בזהירות.

התנשקנו טעים. שפתיים בשרניות של אניס, ניחוח דק של ערק. מיצי אהבה מתפוצצים והיא מתוקה מיצרים וכולה רועדת. עוד אמרתי. עוד! היא בלעה אותי לתוכה, טועמת, שורטת, אוכלת, נותנת בי סימנים. האלכוהול עבד קשה ובין תשוקה לנשיקה לחשה: הבטחת לי קינוח. בוא ניסע.

*

הפעם כיוונה את הפורד אל חניון לילה נוצץ לרווחה. חכה פה, אני הולכת להביא משהו מתוק. מולנו חנה רכב מסחרי. הדלתות נפתחו ונשפכו החוצה נשות קרקס שחבשו כובעים מצחיקים.

ילד צנום חילק להן מיקרופונים וחייך אותן כשזרק כמה קללות מטופשות ברוסית. הן צחקו עם הרבה שיניים לבנות. היה להן עור לבן כמו שנהב, עיניים יפות, ציפורניים משוחות היטב ובגדי גוף שריצדו בכחול. וכובעים. הכל נצץ באור החלבי של הירח, נשפך על השפתיים האדומות, על הבגדים הנוצצים, הפטמות והכובעים.

הפורד נפתחה ובידיה שלל: בננה מקורמלת עם קציפת וניל. פחזניות חמות עם גלידה ומייפל. שוקולד חם בקופסאות קטנות. שני מזלגות. וכבר התענגה על כל טעימה. אכלה מזה וגם מזה כילדה משחרת לטרף מתוק.

תאכל, תאכל! הפצירה ותחבה לפי מזלג גדוש בננה חמה נוטפת סוכר שרוף. היא ליקקה ממני את כל הטוב הזה, ומלמעלה טפטפה מרק שוקולד על השפתיים והידיים וחייכה והיה לנו טוב וטעים ונעים.

בלילה הרחתי אותה רטובה ממקלחת שלא הייתה שלה. היא בישמה את הסדין ברטיבות מרעננת ונשמה יחד איתה. שאפתי עמוק את כולה, ועוד יותר. הבטתי מכושף. על אף קטן, על ילדה שטרפה אותי הכי טעים. פרשתי מעלינו שמיכה דקה כמו לילה חיוור. רגע לפני שנהיה מאוחר מדי, עצמנו עיניים ושקענו בחלומות על משתאות.

***

אלעד אקרמן, בן 37, כותב, קופירייטר וצלם. בעל בלוג בשם “אקרמן המקורי” בו הוא מפרסם שירים, סיפורים וצילומים.

 

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com