אתה מכיר את הדרך. אומנם כבר חשוך אבל זה חלק מהעניין. אתה מחנה את הטרקטור מתחת לעץ הפקאן. קליפתם של האגוזים כבר חומה, חלק מהם כבר ביצעו את ההתאבדות הפרטית שלהם ונשרו. חלק עוד נאחזים. במגפיים כבדים מבוץ יבש אתה יורד, בנהמת הטרקטור הגוועת אתה מצליח לשמוע צרצר שבור מחפש צרצרית להעביר איתה את הלילה. אתה נשכב על האדמה החשופה, החרושה, הבתולית, עם הבטן והפנים מטה ומקשיב. הנשימות שלך קשות, כבדות, עמוקות. אתה לא קם. ריח האדמה וחוֹמה מגרה אותך אבל לא בצורה מינית. יותר כמו תינוק שנרגש למראה של פיטמה חשופה. ואז אתה קם כי כבר צריך לחזור, כי המקלחות והילדים והאישה והחיים, אבל לא מנער את בגדיך. עטוף בתכריכי רגבים אתה מתניע את הטרקטור, ליד דוושת הגז אתה מבחין בפקאן אחד ירוק וחושב שלפעמים יש כאלה שממהרים מדיי להתאבד. ואז אתה חוזר וכל האמת בבית כבר שקטה וחשוכה, רק נשימות קטנות של אלה שגרים שם מנסרים בה. מעל הכיור הסדוק אתה שוטף פניך, מקרצף שאריות של התניית אהבים עם האדמה שעשית לפני רגע, אתה מתרומם אל המראה ומתוך חריציה המשתקפים בפניך ולובן שערך אתה לא מצליח עדיין להבחין מי האני הזה שמביט אליך. אפוף בספק אתה מוריד בגדיך וזורק אל סל הכביסה המלא, נכנס עירום למיטה, לא נוגע, לא שומע, וגם היא.

***

מיטל פישל ילניסקי, בת 33, נשואה ואמא למאיה בת השלוש. מתגוררת בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, סטודנטית לכתיבה שנה ב’ במנשר.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com