זה מוזר להכיר מישהו טוב כל כך, בלי לדעת את שמו. כשיודעים את השם, הכול שונה. אפשר לומר: “אני מכירה את זה וזה. הוא יושב אצלי בקפה בכל בוקר”. אפילו שאני יודעת עליו הרבה (חובב ספרות מתורגמת, גילוח קפדני, טבעת נישואים), איני יודעת דבר בלי לדעת את שמו.

היחסים  לא היו סימטריים. הוא ידע שאני “יפעת”, בגלל התווית: תווית לבנה עם אותיות שחורות על מדי תחנת הרכבת. בכל יום נתתי לו שם חדש: דני, רן, אלכס. עד שפעם אחת פשוט שאלתי. ומאז כלום לא היה אותו דבר. הרכבת פלטה את אנשיה, הוא אחז בכוס קפה מנייר, ושאלתי.

יונתן. קוראים לו יונתן. והוא חייך כששאלתי, ואני חייכתי כי חלפה בראשי השאלה – מה מתאים יותר? יונתן ויפעת או יפעת ויונתן? וזו הייתה מחשבה חדשה, כי תמיד הייתי יפעת ושי. לא ידעתי אפילו שקיימת בי מחשבה אחרת.

***

האנשים נשפכים אל תחנת הרכבת בגלים כמו אל נמל מבטחים.

כל רכבת שמגיעה פורקת אנשים. הם נולדים מתוך הרכבת ונמוגים דרך השערים אל העיר. בבת אחת יש עומס בדוכן הקפה, שמתרוקן תוך דקות ושוב מתמלא. האנשים הם קצף לבן המתרוקן אל התחנה, ושוב הם הולכים ובאים. רבים מספור.

הלקוחות הם חסרי שם עבורי ואני שקופה עבורם. אני “זו שמכינה קפה”, מגישה, עונה לשאלות, מחייכת. בתוכי בוכנה מייצרת כוסות קפה בקצב אחיד. מגישה ומקבלת, מחשבת עודף ומקישה את סימפוניית הקופה.

בדרך כלל פני האנשים טמונים בתוך הטלפונים, אבל לא פניו. יונתן מחזיק בכיס מכנסיו ארנק קטן ובתיקו מים וספרים. הוא יושב ובוהה קדימה בקיר, בכל בוקר עשרים דקות, לפעמים יותר, או קורא משהו עם הקפה (הפוך גדול בלי קצף). אני מתבוננת בו כשאני רוצה להשקיט לרגע את הלמות מחשבותיי.

הוא לובש תמיד חולצות טריקו. לרוב נועל נעליים יקרות. סביב עיניו קמטים של מי שהרבה בעבר לצחוק. עיניו עוד צוחקות אך פיו כבר לא.

בהתחלה נהג לומר לי מה הוא רוצה, אבל עכשיו אני כבר יודעת לבד. עכשיו אנחנו מחייכים. אנחנו לא מדברים. אני מציצה בו לפעמים, הוא מסתכל עליי כשאני עובדת. ואני מרגישה את מבטיו כמו סיכות חמות בגבי.

מרגע שידעתי ששמו יונתן, שי התחיל להרגיז אותי. זה שהוא זורק את הגרביים ליד המיטה ורק בבוקר שם אותם בסל הכביסה, הצורה שבה הוא מושך את הכתפיים כשאנחנו מדברים, האצבעות הקטנות שלו. הטלפונים מהעבודה בשעות הערב. הכול. כל דבר הושווה לגבר אחר, שקט ומאופק שיושב בבוקר אצלי בדוכן ושותה קפה בזמן שהוא קורא ספר.

***

בכל משמרת אנחנו שניים. לפני חודש הגיעה עדן. לפניה הייתה אניה. לפניה היה שחר. לפניו ענת. אבל אני קבועה. אני פה שנה וקצת, לא כי אני אוהבת את העבודה הזו. פשוט אין לי ברירה. צריך לשלם שכר דירה, כדי שלא נאלץ לגור שוב אצל ההורים של שי. אצל הוריו הימים היו מתוחים, הלילות חסרי מנוחה ואנחנו היינו שתי פצצות דרוכות. מאז גמרתי את הלימודים התחיל שי לעבוד, הילדה בגן בבקרים ואני כאן, תמיד במשמרת בוקר.

הפוך גדול, הפוך קטן, מאפה סיגריות, הפוך גדול, הפוך קטן. איפה הקופות? איפה השירותים? מתי תגיע הרכבת?

***

בבוקר יום ההולדת שלי הביאה לי עדן בלונים, וקשרתי אותם לכיסא מאחורי הדלפק. זה היה משונה לראות אותם שם, אבל בכל פעם שהסתובבתי הם שימחו אותי. כשיונתן בא, הוא שאל אותי עליהם וסיפרתי שזה לכבוד יום ההולדת שלי. שנינו חייכנו, והוא אמר שזו סיבה טובה לחגוג. “גיל 34”, עניתי לו, “בחיי שאין לי מה לחגוג”. החיוך שלי פג, שלו התרחב.

“מתי המשמרת שלך נגמרת?”

“בשעה שתיים”

“את ממהרת?”

“לא”

“בואי לספסל הכתום בחוץ, אחרי המשמרת”.

“אוקיי”.

וכך זה התחיל, הדבר שלנו. אני חושבת שידעתי את הסוף כבר בהתחלה.

כשיצאתי מתחנת הרכבת בשעה שתיים חיכה יונתן עם מתנה ארוזה. ספר קטן.
“תפתחי” הוא אמר. “‘אהבה בימי כולרה’. תקראי לאט, זה ספר שנמתח על פני 80 שנה”. דיברנו עוד קצת, דברים טפלים: המשרד שלו קרוב, זו ממילא שעת ארוחת הצהריים שלו. אולי יבוא גם מחר. אבל עמד בינינו דבר מה סמיך ורועש, שעוד לא ידעתי לתת לו שם.

נסעתי הביתה, קו 18 זולג בחום הקיץ על פני כל העיר. באוטובוס היו אנשים מעטים, עלו וירדו. התבוננתי החוצה דרך החלון, העיר חלפה לנגד עיניי, וביני לבינם הפריד הספר המונח בתיקי. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא את סיפורם האטי של פלורנטינו ופרמינה, סיפור ששאב את ימיי ולילותיי הקרובים. זה היה יום הולדתי, ומשהו חדש נולד.

באותו ערב הגיע שי מאוחר עם זר פרחים ועוגה קנויה. כך חגגנו. הייתי שקועה בספר שקיבלתי מיונתן, הוא הסתכל על הכריכה. “קניתי לעצמי מתנה”, אמרתי. לו היה משתהה עוד רגע, היה יכול לראות את עפעפיי יורדים כתריסים על עיני-השקר שלי. השקר הראשון קובע הכול, חשבתי אחר כך. לו היה הדבר מתגלה כבר אז, אולי לא היו מגיעים בהמשך השקרים הגדולים באמת.

למחרת שוב ישבנו יחד על הספסל הכתום, וגם ביום שאחריו, ובזה שאחריו. יונתן תמיד הביא אתו משהו לאכול או מתנות קטנות – אבן קטנה שמצא ברחוב, פרח שקטף בגינה שליד העבודה שלו. אני הבאתי סיפורים קטנים שליקטתי מהיום הזה: ילדה שהלכה לאיבוד, מנהל התחנה שבא לדבר בפרטיות בטלפון, אבל עמד קרוב מדי אליי ושמעתי שהוא בבעיות כלכליות איומות, הלקוחות שהצחיקו אותי.

דיברנו על הכול, בהתחלה בהיסוס ואחר כך בשעטה, על הילדים, על הילדוּת שלו באילת ועל שלי במושב, על מזג האוויר, על בישולים, על המנהלת שלו, על הייאוש שלי, על תל אביב, על הספרים, כל כך הרבה ספרים התעופפו בינינו על הספסל הכתום בחצי השעה היומית שלנו. לפעמים הייתי מדברת הרבה, לעתים מעט, תמיד הנחתי בינינו את התיק, לא ידעתי מה הטמפרטורה של עורו, ואם כף ידו מחוספסת או חלקה, והוא לא היה יכול לדעת שבקצות האצבעות שלי אפשר להרגיש כמה חזק פועם לבי.

הימים המשיכו בשגרתם – הילדה, עבודה, ארוחת הערב המשותפת שלי ושל שי. מפעם לפעם יצאתי עם חברות או ביקרתי אצל הוריי. מפעם לפעם שי ואני דיברנו, מפעם לפעם שכבנו לאור מנורת הלילה, לבושים בחלקי בגדים – גרביים או חולצה שלא הספקנו לפשוט, ואחר כך נרדמנו הלומי זיעה ולהט.

הימים נחלקו לפי שעות יונתן: קפה הבוקר וארוחת הצהריים בסוף יום העבודה שלי. מעולם לא לקחתי את מספר הטלפון שלו, ולא שאלתי איפה הוא גר או איפה הוא עובד בדיוק. לא השליתי את עצמי, ומעולם לא עברתי את קו התיק על הספסל שלנו, עד היום האחרון.

בסוף הקיץ נמכר הדוכן של הקפה, ופוטרתי. עד סוף השבוע עוד היינו אמורים לעבוד, למרות שפחתו בהרבה האנשים בתחנה. היה נראה שכולם יצאו לחופשה וגם יונתן לא בא כמה ימים. שי הציע שאבדוק בקונדיטוריה במרכז המסחרי, והם קיבלו אותי לעבודה מיד. זה היה קרוב לבית וגם שילמו יותר. בימים ההם לא עלה על דעתי לפתוח מקום משלי, ולא היה איש שיאמר לי שאני מסוגלת. בכל בוקר חיכיתי לו שהוא יבוא, שיחזור מהמקום שהוא לא נמצא בו, אבל הוא לא הגיע.

ביום האחרון לעבודה חזרתי הביתה שקטה ועצורה, כמו באר סתומה, שהמים הנקיים מפעפעים בה, ואין להם מוצא.

פתחתי בדף הראשון, וקראתי את המשפט, שמאז אחזור ואשנן אותו שוב ושוב: “אין מנוס מזה: ריחם של שקדים מרים מזכיר לו תמיד את גורלן של אהבות נכזבות”.

עבר הרבה זמן מאז העניין ההוא. והעניין הוא שבינינו בסוף לא קרה דבר.

לא קרה כלום, ובכל זאת, הכול קרה.

_____________________________

מתוך: “הולכים ומסתבכים” – אנתולוגיה בעריכת נועה לקס (הוצאת אינדיבוק)

***

יעל לוקסמבורג כהנא, ילידת 1974, נשואה ואם לשלושה, פסיכולוגית ושחקנית בתאטרון פלייבק. פרסמה בעבר באנתולוגיית השירים “המיית הרחם”, ועובדת כעת על קובץ סיפורים ראשון. 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com