אישה עוזבת עגלה עמוסת בקשות בספורמרקט.
בין הבקשות ניתן למצוא מלוני קיץ, אבטיח, חטיפים ושתיי שישיות בירה מהסוג הלא נכון.
ליד הקופות כוחותיה נוטשים אותה. הדם נוזל בבת אחת מראשה לרגליה. כתמים שחורים מרצדים מול עיניה. עוד שנייה ראשה ייחבט בסטנד הממתקים. היא תתעורר מוקפת בטבעת מודאגים, בחיקה של הקופאית שתלטף את ראשה בעדינות ותגיד לה בלחש “הכול בסדר מתוקה, העזרה בדרך.”

אבל לא. היא מעולם לא התעלפה. זה לא מי שהיא. יש לה אחיזה עקשנית בחיים, כמו דב מורעב שאוחז בפח אשפה מלא שאריות באתר קמפינג.

 היא משאירה את העגלה ויוצאת בכוחות אחרונים. בחוץ סוף מאי. עונה מטופשת להתעלף בה. היא חלשה וחיוורת. היא מתיישבת על ספסל ברזל ליד הסופר.

היא לא מתקשרת ל ש’. משהו מונע ממנה. ש’ יעשה הכול ביי דה בוק. הוא יבוא, ייקח אותה הביתה. הוא ישקה אותה, הוא ידרוש שתלך למיון. היא תסרב ,הוא יתעצבן. אבל הוא לא יתעצבן מתוך אכפתיות חיננית. הוא יתעצבן כי היא לא יודעת להתנהל בעולם.

בערב הכול יתקיים כרגיל כי היא תבקש. הם כבר הזמינו. היא פשוט תשכב בחדר ותשים כרית על הראש כדי לא לשמוע את האורחים. מדי פעם הוא יעמוד בפתח החדר וישאל לשלומה בקול עדין אבל ממוכן. בחושך היא תשים לב כמה צרות הכתפיים שלו. איך הוא יישא את כל זה?

 היא תיזכר באיזה מרצה ב-TED שאמר שבכול פעם שמשהו כואב לנו בגוף, זה איתות שאנחנו לא קרובים מספיק לאמא אדמה. הוא הבטיח ששעת הליכה יחפים בטבע תפתור את זה. אבל אמא אדמה נמצאת כמה קומות למטה ללא מעלית.

הדם מתחיל לזרום באופן תקין אך היא עדיין לא מסוגלת לקום. היא צריכה נוזלים. היא מנסה לבחור בהכי נכון בין העוברים והשבים ובמקום זאת בוחרת בהכי קרוב. נער כבן

חמש עשרה עם אופניים חשמליים וקוצים מוגזמים.
בהתחלה הוא לא שומע אותה אבל גם אם כן, מדוע שיחשוב שאישה בת שלושים צריכה ממנו משהו.
“סליחה ילד,” היא אומרת אבל מיד מתחרטת כשהוא מסתובב אליה ומרים את גבותיו. את אחת מהן חוצה צלקת, עבירה ראשונה של מישהו.

“אני נראה לך ילד אני?”
“אם אתן לך קצת כסף תוכל לקנות לי מים?”
“גברת מה נסגר, אני עובד אצלך?”

“אני לא גברת.”
הוא סורק אותה. את כולה. הוא לא מפשיט ולא מלביש. הוא פשוט קולט כול תא מיובש. יש לה צורך מידי להגיד משהו.
“אני מצטערת, אני פשוט לא מרגישה טוב. אני אתן לך שכר טרחה. תוכל לקנות לעצמך מה שאתה רוצה.”
עכשיו הוא לידה על הספסל. הוא לא בא והתיישב. הוא פתאום שם. באותה מהירות הוא יכול לעשות כל דבר שיבחר. אבל יש אור ואנשים מסביב.
היא נותנת לו שטר. “מים.” היא אומרת בלי להביט בו.
הוא נבלע בחנות. היא אפילו לא יודעת כמה כסף היא נתנה. זה לא משנה עכשיו כי הכוחות חוזרים אליה אט אט. היא כבר יכולה להרים ראש, והנה האנשים הולכים במעלה ובמורד הרחוב, המוכר מקבל סחורה בחנות ממול, וכלב נמרץ מחכה לבעליו מחוץ לסופר.
הנער חוזר עם משקה ממותק ומגיש לה ביחד עם עודף שהוא מניח לה על התיק.
“הבאתי לך בכוונה מתוק, פשוט נפל לך הסו-כר.”
היא מסתכלת המומה בזמן שהוא רוכב משם ומשאיר את התודה שלה בתור מלמול מיותר מאחוריו.
היא שותה הכול. לאחר דקה או שתיים הגוף מאותת שאפשר.

היא קמה והולכת לעבר הפארק. את הסנדלים שלה היא חולצת עוד לפני שהיא מגיעה לשם.

***

נועה לקס, עורכת וכותבת תוכן. עוסקת בכתיבה שיווקית וקידום ברשתות החברתיות ובאתר “אינדיבוק”. פרסמה בירחונים “מאזניים”, “עיתון 77”, “גג” ואתרי אינטרנט שונים. לעמוד הפייסבוק שלה לחצו כאן. 

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com