זאת שאני אצלה עובד תמיד מחייכת אלי בבקר כשאני בא. השערות שלה עוד פרועות מהלילה והעיניים חצי עצומים. מה שלומך ולדי? היא שואלת, טוב, אני עונה, ברוך השם. כי ככה למדתי עונים פה, והיא מחייכת וממשיכה בעיתון שלה. אחר כך אני מתחיל לנקות בית. ולדי, היא צועקת בקול חלש למה כי לא נעים לה כל כך, תוכל היום לנקות את החלונות במטבח? ואני עונה בטח, אבל אני יודע כמה זה קשה לי כי החלונות שלה מלא שמן, כל המטבח מלא שמן מהאוכל שהיא עושה. אחר כך לא מנקה, מחכה ולדי יבוא פעם בשבוע וינקה. אבל היום היא אחרת. היום באתי והיא פתחה לי והפנים שלה היו ככה לבנות כמו מגבות שאצלה דווקא לא יוצאת לבן מכביסה, ותיכף היא הלכה, שכבה במיטה שלה ולא שאלה אותי ולדי מה שלומך, וגם אני לא שאלתי, כי היא במיטה אז זה למעלה, לא רואים אותה פה למטה. בית שלה גדול מאוד. התחלתי מנקה הבית שלה ואחר כך שמעתי אותה מחדר שלה, קולות כאלו של חולה, מוציא אוכל בחוצה וכבר לא יכולתי, אז עליתי בחדר שלה וראיתי אותה רוחצת פנים. אני חולה ולדי, היא אמרה, חולה מאוד. את תהיי בריאה אמרתי, מה יש אנגינה? כולם חולה עכשיו. לא אנגינה, היא אמרה, הלוואי אנגינה ושתקה. רוצה אני מכין תה? שאלתי, ככה עם נענע מהגינה שלך? היא צחקה קצת כי פעם כשבאתי בהתחלה לא ידעתי מה זה נענע ולא רציתי עשבים בתה שלי, היא מסכימה, ואני מכין תה ונותן ועומד ומביט היא שותה. והיא גם לא נעים לה. זה בסדר ולדי, היא אומרת אתה לא צריך לשמור עלי. ואני מסתובב והולך מנקה למטה החלונות במטבח, טוב טוב אני מנקה כמו היא בקשה וכל הזמן מנסה לשמוע אותה ושקט אצלה בחדר ואני לא יודע למה הלב שלי ככה דופק, ואני עולה בשקט לחדר שלה ורואה אותה על מיטה עם הפנים בכר וכתפיים שלה זזות ובשקט שומע, היא בוכה. ואני עומד שם עם סמרטוט ביד ולא יודע מה אני עושה. אני לא רגיל ככה.
היא תמיד מתלבשת יפה ואומרת, ולדי אני יוצאת, ועם תיק ביד ומשאירה לי כסף בדיוק ושואלת אם זה בסדר ורואים שזה לא נעים לה שהיא הולכת ואני עובד, פעם היא אמרה שהיא נפגשת עם חברות שלה בבית קפה, חברות מכתה אלף היא אמרה, אני חברים שלי מכתה אלף לא פה הם שמה ברוסיה נשאר ופה יש כמה חברים רוסים אבל אישה שלי לא הולכת באמצע יום לקפה בטח כי היא צריכה לעבוד, היא לא כמו אני עובד בבית מנקה, היא במשרד גדול שמה מנהל חשבונות, ופעם גברת שלי נתנה לי בגדים לתת לה ואישה שלי זרקה לזבל כי אישה שלי מתלבש כמו במודה, גם גברת אולי אבל מודה אחרת. אני עומד שם עם סמרטוט ופתאום היא מסובבת ראש ומביטה לי בעיניים. ולדי, היא בוכה, תראה מה קרה לי. ואני לא זז, כי אני לא יודע מה עושים, ואז היא מביטה בי שוב ואני רואה עיניים שלה כואב גדול כמו הר יושב שם ולא זז. רגליים שלי מתקרב אליה בלי אני רוצה ואני יושב לידה והיא פתאום בוכה עוד יותר ואני מתכופף ומחבק גוף שלה רועד והיא מרטיב לי החולצה אבל לא חשוב, זה חולצה של עבודה. והיא בוכה יותר וגם אני אצלי דמעות בעיניים שלי ופתאום היא מפסיק. אני כל כך מצטערת, היא אומרת, אתה לא צריך לראות את זה. זה בסדר, אני אומר זה עבודה שלי, קודם לנקות חלונות עכשיו לנקות לב שלך שלא תהיי עצובה. והיא צוחקת פתאום ואומרת, אתה מבין ולדי, עוד לא ספרתי להם, איך אני אספר להם דבר כזה? אני אמא שלהם, והוא עובד כל כך קשה, מה אני אגיד לו, אני לא רוצה להדאיג אותו, ומי יכין להם את מה שהם אוהבים? והבן שלי עם המבחנים והבת עם הכאבי לב מי יעזור להם? את תעזור להם, אני אומר, ככה מהר, לפני אני לא אדע מה להגיד. אבל אני עוד מעט לא אהיה פה, היא אומרת, ואני לא יודע מה להגיד. אני מחזיק לה בידיים חזק ומרגיש נשמה שלה רועדת ופתאום היא נהיית לי חשוב יותר מכל דבר בחיים שלי. ופתאום אני אוהב את הקול החלש שלה וזה שלא נעים לה מבלגן בחדר שינה ובארונות שלה שאני רואה שמה מגבת של שבועיים מסריח במקלחת, ופתאום אני רוצה לצעוק ולבכות אבל אני לא עושה זה, אני אומר לה, את בן אדם טוב ואין הרבה בן אדם טוב פה, אז את נשארת. והיא שואלת באמת? אתה חושב ככה? כמו ילדה קטן. ואני אומר, בטח. ושמש בא בעיניים שלה שצוחקות, והיא אומר, ולדי אתה משהו משהו, ואחר כך היא אומר, די, אני בסדר, הגזמתי, אתה יכול להמשיך. והיא לא אומרת לעבוד כי לא נעים לה שאני עובד והיא ככה שוכבת במיטה. ואני הולך לנקות חדר של ילד גדול שלה, והיא צועקת לי מלמעלה, תודה ולדי, ואם תוכל גם מתחת למיטה ואני אומר, בטח בטח גם מתחת למיטה.
***
חנה ליבנה, ילידת יבנאל, הוציאה לאור 17 ספרים לנוער ומבוגרים. בימים אלה רואה אור במימון המון ספרה ״עמודו!״ שמורכב מנובלה וספורים קצרים, כש-“ולדי” הוא אחד מהם.
נוגע ללב.
תודה!!
התודה בשמי, חנה ליבנה
להזמנת “עמודו” בהדסטרט https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15888