‘גּוּף רִאשׁוֹן אֶל שֵׁנִי’

אנתולוגיה פואטית

לִקטה השירים וכתבה קטעי קישור: ענת חנה לזרע

 צילום: צביה פרידמן

בֵּין יַבָּשׁוֹת לְיָמִים נִשֵּׂאתִי בֵּינוֹת מְצָרִים, יָדַעְתִּי פִּזּוּר חֶלְקִיקֵי הַדְּבָרִים. אַךְ עַתָּה אֲנִי פְּקַעַת אֲוִיר, נִבְחֶשֶׁת בַּדַּק שֶׁבֵּינִי לְבֵין פְּרוּדוֹתֶיךָ. קְרָא לִי סוּפָה גּוֹאֶלֶת, קְרָא מַשָּׁב חַם- מַשְׁחִית, אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת בְּעֵין תְּנוּעוֹתֶיךָ. רְאֵה, מַהוּ הַנֶחְוֶה אִם לֹא פְּסִיקַת הַמִּרְוָח.

הילה להב, מתוך ספרה ‘יחידה‘, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011 

אם האדם הוא רוח

אִם הָאָדָם הוּא רוּחַ-הָאָדָם קְרָא לִי

הוּרִיקָן, וְאִם תִּמְצָא לַחוּת וְאֵין-רוּחַ

אֲסַפֵּר לְךָ שֶׁפָּסַעְתִּי עַל פְּנֵי הַיָּם

וְאָסַפְתִּי מֶלַח וְחוֹל. שֶׁרָכַבְתִּי עַל הַזְּמַן וְשׁוּב לֹא אֶרְכַּב

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלֹּא אֶעֱצוֹר בִּי מִלּוֹמַר: וְרִחַפְתִּי עַל פְּנֵי הַמַּיִם

(גַּם הַכָּזָב הוּא רוּחַ)

וְאֶלְאַט לְךָ חֶרֶשׁ, כִּלְיֶלֶד שֶׁנִּרְדַּם:

אֲנִי רוּחַ                    אֲנִי רוּחַ

אַל תִּרְאֵנִי שֶׁאֲנִי אָדָם

 המשוררת הילה להב. צילום: נטעלי בראון

– . – . – . – . – .

“לְחִדּוּד כְּלִי הַקִּרְבָה נְחוּצָה לִי כְּתִיבָה אֶל הַגּוּף הַשֵּׁנִי”, אָמַרְתְּ וְלֹא הִכְבַּרְתְּ. מֵאָז, הַנִּסְתָּר נִגְלֶה, הַנִּרְמָז נוֹכֵחַ. אֲנִי מְבַקֵּשׁ דִּנְדּוּן חַד אַךְ לוּט בְּרֹךְ פַּעֲמוֹן, מִמֶּנִּי וְהָלְאָה הִדְהוּד. שׁוֹהֶה אֶתְמוֹלִי? אֵין גּוּף רִאשׁוֹן מָט לִשְׁכֹּחַ? מַה מֻתָּר אִם לֹא סְבַךְ קוֹלִי.   

עומר ולדמן

ועטויה אני עדי הלב

 וַעֲטוּיָה אֲנִי עֲדֵי הַלֵּב בִּשְׁבִיס גַּעֲגוּעַי, כָּתַבְתְּ לִי פַּעַם,

לֹא מַמָּשׁ כָּכָה, פִּתְאֹם אֶפְשָׁר לְדַבֵּר.

פָּנַיִךְ עֵרוֹת מִתָּמִיד בַּתְּמוּנָה עַל הַלּוּחַ.

אֲנִי יוֹצֵא לַמִּרְפֶּסֶת, קָשֶׁה לְהַבִּיט בָּהֶן בָּאוֹר.

קַו הָעֹרֶף מֵעִיד עַל מַשְׁבֵּר, הַמַּעֲקֶה נָמוּךְ מִדַּי.

אִם לַמֹּחַ יִהְיֶה גּוּף אַחֵר הוּא יָקִיא עַל עַצְמוֹ בָּרִצְפָּה.

קָשֶׁה לִי לְהִתְכּוֹפֵף. לְהָקִיא לֹא הִצְלַחְתִּי שְׁנָתַיִם.

מַשֶּׁהוּ עָצוּר בָּעִנְבָּל, רוֹצֶה לְהִתְפָּרֵק כְּמוֹ הַשְּׁאָר,

לְהַתִּיר עוֹד דִּמְעָה בִּזְכוּכִית. מָחָר אֶרְאֶה רוֹפֵא

שֶׁיִּתֵּן גְּזַר דִּין לַדַּלֶּקֶת. אוּלַי

אֵיבָר מְסֻבָּךְ, אוּלַי חֲרָטָה מַמְאֶרֶת

שֶׁל מִי שֶׁמַּמְתִּין לְמִלּוֹתָיו הָאַחְרוֹנוֹת.

גֶּשֶׁם עוֹד מְעַט יֵרֵד לִכְבוֹד הַחַקְלָאִים, אוֹמֵר הָרַדְיוֹ.

מִתְהַפֵּךְ עַל הַבֶּטֶן עַל הַכְּאֵב שֶׁל בֶּקַע הַצִּיר

שֶׁל מְבוֹא הַדָּם. עוֹד מְעַט, בַּזְּרִיחָה, הוּא יַחְוִיר

כְּמוֹ הָעוֹר הָרוֹטֵט בִּפְרִידָה

 המשורר עומר ולדמן. צילום: אלה אלטמן 

– . – . – . – . – .

נִרְכָּס לְעֹמֶק חֲלַל הַדְּבָרִים וּמִשָּׁם הוֹדֵף כָּל תְּנוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ עֵדוּת. הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ  נְקִישַׁת הַצְּלִילִים, הַאִם קַשּׁוּב לִנְעִימַת הַבְּדִידוּת? אֶת שֶׁגְּרוֹנִי מִתְקַשֶּׁה לִפְרֹם אֲנִי מַקְצִיעָה עַל גְּדֵרוֹת חַיּוֹת, מוֹשַׁחַת עַל כְּתָלִים, סְכֹר, חֵי נַפְשִׁי, זֶה כֹּחִי לְשַׁנֵּן, חֻלְשָׁתִי לִהְיוֹת.     

דנה לובינסקי, מתוך ספרה ‘בלי ברית, בלי מלה‘, הוצאת עם עובד, 2014

מה חיצוני לאנושי? 

שִׁכּוֹר צְלִילוּת

עַל חוֹף הַחֹלִי

חָפוּן בְּקוֹנְכִיּוֹת שֶׁל כְּלוּם

אַתָּה בּוֹהֶה אֶל תּוֹךְ רֹאשְׁךָ

מִתְהַפְּנֵט מִן הַמְּאוּם

עָגוּן לְמָקוֹם בּוֹ לֹא שׁוֹעִים לָרְגָשׁוֹת

אַתָּה קוֹטֵם בִּדְלֵי רָצוֹן עַל סַף הַהִתְלַקְּחוּת

וְכָל גַּלֵּי הָאַרְגָּמָן הַמְפַכִּים חַיִּים תַּחַת הָעוֹר

נֶעֱצָרִים

בְּעוֹד אַתָּה מַבִּיט מֻקְסָם

בְּצִפִּיָּה רֵיקָה מֵאִישׁוֹנִים

לַעֲצִירַת הֶחֳמָרִים

לְפֵרוּק הָאַחְדֻיּוֹת.

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אָח בְּגַפּוֹ

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אָח גּוֹנֵז אֶת גּוּפוֹ?

קְהוּי בָּשָׂר

מִתְנַזֵּר מִן הַמָּחוֹל,

נִבְחָל מֵהִתְיַחֲמוּת הַחֲתוּלִים

מֵהִתְרַחֲבוּת הָאִמָּהוֹת

מַרְכִּין פִּיךָ לְאַט

וּבְחֻבְּךָ נֶחְבֶּטֶת שׁוּב וָשׁוּב

מִשְׁאֶלֶת בִּטּוּל הַמִּשְׁאָלוֹת.

מַה חִיצוֹנִי לָאֱנוֹשִׁי?

וְכַמָּה תַּרְחִיק עוֹד

בְּמוֹפַע הָרַאֲוָה שֶׁל הֶעְדֵּר הָעַצְמִי?

הַבֵּט,

בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן

רוֹקְדוֹת יְלָדוֹת מַאֲמִינוֹת

תַּחַת גַּג שֶׁסָּפַג עֲבוּרָן אֶת הַגֶּשֶׁם

אֶת שִׁירַת הַגּוּף

הִיא שִׁירַת הַמַּחֲשָׁבוֹת.

 המשוררת דנה לובינסקי. צילום: שירי אסא

– . – . – . – . – .

רְצוּעַת חוֹף מְרַתֶּקֶת, מִמֵּךְ מוּשָׁט, לִקְרָאתֵךְ שָׁב, לָעַד אֱלֵי קֶרֶב. מַה אֲנִי, אִמִּי, סִירָה שֶׁחַרְטוֹמָהּ מְבַקֵּשׁ כָּתֵף? רַק מִפְרָשׂ נִכְסָף לְהֵעָטֵף בְּאַהֲבַת יָם, הֵיכָן שֶׁהָרוּחַ שׁוֹאֶפֶת   לִהְיוֹת בְּסִיס אֵם? קֶשֶׁר עַיִן עִמִּי נִדְרָךְ כְּאֹזֶן קַשֶּׁבֶת. גּוּף רִאשׁוֹן אֶל שֵׁנִי, מִי קוֹדֵם לְמִי?

דודו ניאו בוחבוט, מתוך קובץ שבכתובים ‘ינוקא’

*

נוֹלַדְתִּי לְאִמָּא תִּינֹקֶת

גָּדַלְתִּי אֵלַיִךְ, הִמְתַּנְתִּי אוֹתָךְ.

כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַחֹשֶׁךְ בָּרַח

הִגַּעְתְּ אַתְּ.

מִן הַמְּצוּלוֹת הִצַּלְתְּ

לִהְיוֹת לָךְ

אֲנִי.

 המשורר דודו ניאו בוחבוט. צילום: עצמי

– . – . – . – . – .

‘גּוּף רִאשׁוֹן אֶל שֵׁנִי’ 

אנתולוגיה פואטית

לִקטה השירים וכתבה קטעי קישור: ענת חנה לזרע

המשוררת ענת חנה לזרע . צילום: עזרא לוי – צלם פואטי