בימים עברו, ועד לא כל כך מזמן, לא היו מצעדי גאווה, לא היו מובילי דעה הומואים ולסביות מחוץ לארון, כמעט שלא היו ארגונים ומאבקים פוליטיים לזכויות להט”ב (אם לנקוט במונח השגור כיום), ולמעשה לא היו אזכורים של הומואים, לסביות וטרנסקסואלים על הבמה הציבורית, למעט כדי להוקיע אותם כחוטאים, פושעים או חולים, בהתאם לתקופה. התחום העיקרי שנותר לאנשים שנמשכו אל בני מינם היה העולם הטקסטואלי – ואכן, במשך מאות שנים הם הוכיחו את עצמם כקהילה דברנית ומילולית מאוד: נכתבו אינספור שירים, סיפורים, רומנים וכתבים עיוניים, שבהם יכלו להט”בים לקרוא על עצמם ועל אנשים הדומים להם, ללמוד על ההיסטוריה שלהם, ולהבין שאין הם לבדם בעולם: אנשים שנמשכו אל בני מינם היו תמיד ובכל מקום.

לעיתים קרובות הכתיבה על תֶמות הומוסקסואליות היתה כרוכה בסיכון לא קטן מצד המחבר. טקסטים להט”ביים התפרסמו לא אחת בשמות בדויים או בלי שם המחבר בכלל, או שהופצו באופן פיראטי, רק בקרב קבוצה קטנה של אנשים, או שלא ראו אור כלל (כמו הרומן “מוריס” של א. מ. פורסטר, שלא ראה אור עד אחרי מותו של המחבר, או המסה “פדרסטיה” של ג’רמי בנת’ם, שראתה אור יותר ממאה שנה לאחר שנכתבה). לא פעם היה צורך להסוות את התכנים ההומוסקסואליים עצמם, ולהשתמש בקודים שונים, שיהיו מובנים רק ליודעי ח”ן: רמיזות לעולם הקלאסי ולמיתוסים יווניים מסוימים, שימוש באוצר מילים ספציפי וטעון, ואפילו עצם המבט הארוטי על הגוף הגברי, כזה שהיה שמור בדרך כלל לכתיבה על נשים בלבד.

בעת החדשה, נוכחותם של טקסטים כאלה היתה רמז, שאפשר ללהט”בים לזהות זה את זה בלי להסתכן. כך למשל ב”רודריק ראנדום”, רומן פיקרסקי אנגלי מ-1748 מאת טוֹבָּאייס סְמוֹלט, מנסה בן-אצילים לפתות את גיבור הספר בכך שהוא משאיל לו עותק של “סטיריקון”. ספרייה שלמה של כרכים כאלה מתוארת בסיפור מ-1913 מאת האמריקאי אדוארד פּריים-סטיבנסון, והיא כוללת את הסונטות של שייקספיר ומיכלאנג’לו, את In Memoriam של טניסון, את שירי פרופרטיוס ואת האנתולוגיה היוונית, את המשוררים חאפז ופון פלאטן ורבים אחרים. לקורא “מן החוץ” השמות הללו לא יגידו דבר; אבל לקורא ההומוסקסואל באותם ימים היה די ברשימה הזו כדי לאפיין במדויק את גיבור הסיפור ובעליה של הספרייה.

קשה להפריז בחשיבותן של ספרות ושירה לגיבושה של זהות להט”בית אינדיבידואלית. נער או נערה בגיל ההתבגרות, המגלים כי נטייתם המינית שונה מזו של רוב חבריהם, עלולים לחוש מצוקה ובדידות איומה, שקריאה בטקסטים להט”ביים יכולה לשכך או לפוגג. גם היום, ממרחק חצי-יובל, אני זוכר את תחושת ההתגלות וההתפעמות שאפפו אותי, ואני אז חייל צעיר, במפגשי קריאת השירה הלהט”בית בביתו של המשורר אילן שיינפלד בראשית שנות התשעים. המפגשים הללו נסכו בי חוזק וביטחון שלא ידעתי כי הם אפשריים. “אין דבר משמעותי יותר להומו צעיר (או ללסבית צעירה, או לטרנס צעיר) מן הידיעה שהוא לא יחיד, שהוא אינו בודד בחריגותו, שאין הוא מפלצת-של-הטבע,” כותבים דורי מנור ורונן סוניס בהקדמה לנפלאתה, אנתולוגיה חדשה של שירה להט”בית בעריכתם. “הצורך לדעת מי עוד ‘כזה’, מי שותף לשונוּת, מי אח למיעוט, הוא נדבך מרכזי בהוויה הלהט”בית (כשם שהוא נדבך מרכזי בהווייתו של כל מיעוט אחר – שחורים באמריקה, יהודים בגולה, נשים בחברה גברית-פטריארכלית וכיוצא באלה).” על שיעורי הספרות בבית הספר אי אפשר לסמוך בעניין זה: לעיתים קרובות מדי, אין מלמדים כלל יצירות של מחברים להט”ביים, ואם כבר מלמדים אותן, לעיתים קרובות לא נאמרת אף מילה על המיניות השונה של המחבר.

על כך יש להוסיף את הסיטואציה המיוחדת של דוברי עברית: הדקדוק העברי, כפי שמציינים מנור וסוניס, אינו מניח למשורר להסתתר מאחורי כינויי גוף דו-משמעיים ופעלים נטולי-מגדר. סונטה של שייקספיר יכולה להתפרש כפונה אל גבר או אל אישה; לכותבים בעברית אין הפריווילגיה הזו, וכתיבה על אהבה חד-מינית היא בהכרח מפורשת ולכן מסוכנת. לפיכך, אחרי תור-זהב של שירי חשק ואהבה הומוסקסואליים בימי הביניים, בהשפעת השירה הערבית, השתררה שתיקה גדולה שבאה אל קיצה רק במאה העשרים.

49700011992b

לאור כל הדברים האלה, צאתה לאור של נפלאתה הוא לא רק מאורע משמח, אלא גם ציון-דרך חשוב בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. לראשונה רואה אור בעברית – לאחר עבודה של שנים – מבחר בהיקף כזה של מיטב השירה הלהט”בית, ולראשונה זהו מבחר הכולל לא רק שירה עברית בת-זמננו אלא גם שפע עצום של שירה מתורגמת, ושירים מתקופות שונות, מן העת העתיקה עד ימינו – כולל רבים מן השירים בספרייה שמתאר פריים-סטיבנסון. אוהב-השירה לא יֵדע היכן להתחיל: אולי בשירו של יצחק אבּן מר שאול, שכתב במאה העשירית את שיר החשק הראשון בשירת ספרד, על נער שהיה “יפה תואר כירֵחַ / עלֵי קומה יפהפייה, / ותלתליו כארגמן / עלי רקה פּנינייה. / כמו יוסף בצורתו / ובשׂיער – אדוניה, / יפה עין כבן-ישי / הֲרָגַנִי כאוּריה”; ואולי בחתיך אחר, שעליו כתב המשורר הפרסי חאפז במאה ה-14 את השורה עוצרת הנשימה “פִּיו לחש לי, הסתכלו בי נרקיסיו השואגים”? אולי בחרוזיו הנלוזים והווירטואוזיים של רונן סוניס, כשהוא מעבד את מכתמי מרטיאליס (“אשתי תפסה אותי על חם. שִמעו איך היא צורחת: / ‘עזוב אותך מבחורים! הרי גם לי יש תחת!'”); או בשקט מקפיא-הדם של פָּזוליני הכותב על אמו: “אני מוצאת אותָך על הסדין / הלבן, שושנה לבנה, / בהציעי את מיטת בני / אני מוצאת אותך על הסדין. // שושנת בני, / איפה קטפה אותך, / מדוע קטפה אותך, / יד בני?”. אולי באחד משיריה של מרינה צְוֶוטאיֶיבה (“ישנם שמות – כמו חֶנֶק פרחוני”), או באחד משירי המחאה הפוליטיים המופיעים בספר? ובין הישראלים – אולי באחת הסונטות המהופכות וחסרות-הרחמים שכתב המשורר הטרנסג’נדר אילי אבידן-לזר ל”ליהי”, שמו הקודם? או ב”אלוהים לסבית”, שירה של שֶז, שהוא כבר כמעט קלאסיקה ישראלית בפני עצמו?

האנתולוגיה כוללת תרגומים, רובם מצוינים, פרי עטם כמה מטובי המתרגמים בארץ – שלא במפתיע, עם ייצוג נרחב למשוררי חבורת “הו” של דורי מנור. את תרגומיהם של מנור וסוניס עצמם אין צורך להציג, וכך גם את אנה הרמן ואת סיון בסקין, שהפליאה בתרגום-עיבוד מחורז של שניים משירי קטולוס. אבל ראויים לציון מיוחד כמה מתרגמים צעירים או מוכרים פחות: אסף בנרף בתרגום מצטלצל לשלוש סונטות של מיכלאנג’לו, תמר עילם גינדין שתרגמה ברגישות ובלהט את העָ’זָל של חאפז מפרסית, יאיר דברת, שאת התרגום שלו ל”האוטו הירוק” של אלן גינזברג קראתי שוב ושוב בזכות מקצבו המהפנט והדוהר, ועוד אחרים, רבים מכדי למנות כאן את כולם. באוספים מסוג זה, קל מדי למבקר לחפש את מי שנותר בחוץ: היכן יותם ראובני? למה כל כך מעט וולט ויטמן ודיקינסון? אבל אין טעם בכך – המבחר הקיים מלהיב כפי שהוא, ואפשר רק לקוות שיראה אור גם כרך שני.

למי מיועדת האנתולוגיה הזו? ודאי שלא רק לקהל להט”בי. כל אוהב שירה יוכל להפיק ממנה עונג, ורבים מן השירים בה הם יצירות מופת לפי כל קנה מידה, ולא רק בהקשר המגדרי והמגזרי. בתסריט אידיאלי, ואולי נאיבי, היא תמצא מקום על מדפיהם של סטרייטים מן היישוב, ובכל ספרייה עירונית וספריית בית-ספר. בעידן שבו נדמה לפעמים כי הקהילה הגאה מרוכזת בכאן ובעכשיו, נפלאתה יכולה להוסיף “עומק-שדה” היסטורי ותרבותי להוויה של הקהילה, ולשפוך אור חדש על הדרכים הארוכות והעקלקלות שבהן היא הלכה וממשיכה ללכת.

 __________________

“נפלאתה – אנתולוגיה של שירה להט”בית”, בעריכת רונן סוניס ודורי מנור. בהוצאת חרגול ומודן. 402 עמודים. מחיר מומלץ: 79 ₪.