סיפור קצר: “שנת היופי” ו-“הקבירה בחול” מאת דניאל עוז, מתוך הספר “מדוע לא תראוני בדרכים” (הוצאת כתר)

שנת היופי

בעצת האומנת הלכה דבורה הקטנה לישון שנת יופי מוקדמת, והקיצה רק בצהרי יום המחרת. היא מיהרה אל הראי שעל השידה, ואכן הזדהר בו יופייה. עלצה, וגמרה בדעתה להפוך לעלמה היפה מכולן. על כן גמעה תה בבונג וחזרה לנום. היא לא קמה עד אשר החלו עלומיה, ובראי התגלה לה מופת של יפעה נשית, דקה ושופעת חליפות לפי המידות הנסתרות, שאין לאומדן ואין נכונות מהן, מפכה בין עדינות ובין עוז בתנודה גלית סודית ומאוזנת לשלמות, וכאילו היה כל תו בגופה משורטט ביד אמן שלא נודע כדוגמתו. בן רגע פגה התפעמותה מהבבואה, ותחתיה אחז בדבורה ההיכר כי כל דקה של ערות עולה לה בהתייפותה. חשה ליטול את כל כדורי השינה והניחה ראשה על הכר לצמיתות.

הקבירה בחול

בחושבי שכוונת משחק להם, התרתי לחברי לקוברני בחול עד לסנטר, וכך הם נטשוני. הערב קרב ועמו החשש כי הגאות תכסה את ראשי ותטביעני. במרחק מה על קו המים ישבה אישה בעלת גוף אגסי וגדול בגבה אלי. צעקתי לעזרתה, אולם רחש הגלים גבר עלי. צעקתי וצעקתי ממרומי גרוני, עד כי בטוח הייתי מעל לכל ספק כי קרבתה דייה לשומעני, אולם האישה הגדולה האגסית הוסיפה לשבת בלי ניד ופניה אל הים. במהרה נעלמה השמש והחשיך, והתכוננתי אל מותי כשאני שקוע בחול הקר. גל גדול הקדים להסתער עלי, והנה ממש בהינפצו על פני, חשתי את החול האוחז בי נימוח במים ובמאמץ רגעי הצלחתי להיחלץ. פניתי ללכת, ונמלכה דעתי כשהבחנתי באישה שעודנה ישובה מול הים ואדוות מכות על ברכיה. ניגשתי אליה בכעס שהלך ונצבע בחרדה עם כל צעד. בהתקרבי, נדמה כאילו גבה היתמר פתאום. במים צף כובע רחצה מלא שיער כהה.

***

דניאל עוז, 36, משורר, מלחין ובעל תואר בפילוסופיה בהצטיינות מאוניברסיטת בן גוריון. בשנות האלפיים הקליט שני אלבומים של לחניו עם החמישיה הכלית “המפתחות לצוללת”. בימים אלה רואה אור ספרו השלישי – “מדוע לא תראוני בדרכים” (בהוצאת כתר ובעריכת יערה שחורי). 

לעמוד הספר באתר הוצאת כתר לחצו כאן. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com