פוסט אורח: חגית בת אליעזר כותבת על הספר “וניל שוקולד” מאת ראובן וימר ועל מפגש ספרותי שנערך לכבודו

ראובן וימר וספרו “וניל שוקולד”

שישי ספרותי בסלון, 27.2.2015 

עוד ספר סיפורים יצא לאור – “וניל שוקולד” מאת ראובן וימר בהוצאת “ספרא” – מתישהו במרוצת 2014.

עורך הספר – ראובן שבת – עיתונאי, משורר, הרוח החיה מאחורי אתר התרבות “בכיוון הרוח“, יזם אירוע לכבוד ראובן וימר וספרו. לא “השקה”. צריך להרבות במפגשים ספרותיים כדי להכיר את המחבר לקוראיו, ליצור יחסי קרבה, לאפשר דו-שיח וזאת בהפלגה על גלי אהדת הקוראים, אך לא תחת דגל ה”השקה”. המילה משומשת מדי ומסמנת אירוע ראשון סביב הספר החדש, אך אין להסתפק באחד – כן יהיו רבים בפני קהל קוראים רחב!

ראובן שבת הציע לי להנחות את האירוע וכך הכרתי את ראובן וימר- אמן השפה, שכתב 15 ספרים בסוגות שונות, כולל תרגומי שירה וסיפורת מאנגלית וצרפתית. במסגרת עיסוקו רב השנים בתחום הפרסום ראובן וימר המציא מלים חדשות שנדרשו לשפה העברית במרדפה אחר ההתפתחות הטכנולוגית : “כספומט“, “פלאפון“, “מקוון” שאף המתיק את עמל יומינו ב”נשיקולדה” ו- “כיף-כף“.

הספר “וניל שוקולד” מכיל 25 סיפורים אוטוביוגרפיים המועשרים ברכיבים בדיוניים-פנטסטיים שרובם נכתבו בשנים האחרונות לאחר פרישתו מהעיסוק בפרסום. שפת הסיפורים תמציתית, מדוייקת עם נגיעות הומור חינני, אותה שיכלל לאורך השנים. הסיפורים נקראים על שמות מאכלים וזאת קריצה פירסומית: ספרי הבישול הם הנמכרים בארץ.

Vanil_Shokolad

בשעה 12 ביום שישי 27.2 בתל אביב המוארת, המאווררת,  שמנצלת כל הזדמנות להיות אביבית אפילו בין מערכות מזג אויר בחורף, מילא קהל המעריצים את מתחם “הסלון” של דיזינגוף סנטר. ראובן וימר ריתק את שומעיו בסיפורים מעולם הפרסום ובסקירת פעילותו הספרותית הרחבה. הוא קרא את התרגומיו ליצירות המופת של לואיס קרול מספרו המסקרן “משלי האיגיון (נונסנס)” והרחיב את הדיבור על הסיפור “תה של חמש” – אחד הסיפורים המרכזיים בספר. ראובן שבת דיבר על עבודת העריכה המשותפת עם המחבר.  אחדים מהנוכחים קראו קטעים מהסיפורים שנגעו ללבם במיוחד וזאת מתוך הזדהות והערצה. הגדילה לעשות המוסיקאית הצ’לנית אדל הטל, אשר ביצעה שתי יצירות אותן הלחינה בהשראת 3 מהסיפורים שבספר, כשגיבורת אחד מהם – “ביצים נאות” – היא זמרת אופרה בעלת יכולות קוליות פנטסטיות. היה לי העונג לראות את מלאכת הנגינה של אדל הטל בקרבה של מטר ממני ולא במרחק של עולם הקונצרטים העצום של היכל התרבות. אדל ניגנה ללא תוים – מזכרונה הנפלא, הפיקה מהצ’לו צלילים במנעד רחב שהתלכדו ליצירה קלאסית-מודרנית מופשטת-קסומה.

 אדל עם הצ'לוהצ'לנית אדל הטל

ומה אני אהבתי בספר? את הסיפור “עוף ממולא” – עשיר רבדים, בעל רכיבים פנטסטיים שכמו מתחפשים למציאותיים, עם מתח בלשי וציפייה לעונש על פשעים קטנים-סימליים.

“עוף ממולא” גרם לי היקסמות מהסוגה. הסיפור הקצר הטוב הצטייר מול עיניי בצורת חיית מחמד קטנה – פרוותית, רכה ומלקקת נאמנה את היד המושטת,  אשר ניתן לתפוס את כולה, להחזיק, לחבק, להתענג על מגעהּ, על חומהּ, על קולות הגירגור שלה, וזאת לעומת יצירת סיפורת רחבת יריעה ורבת עמודים שהיא סוס פרא הדוהר במרחביו, בלתי מרוסן וחופשי בבחירת כיוונו ומהירותו.

“עוף ממולא” בעיניי הוא שיר הלל להישרדות של משפחה יהודית אחת באירופה לאורך מספר דורות, כולל תקופת המלחמה הנוראה. קליטתה בארץ לא היתה מן הקלות, אך החיוניות וחדוות החיים הם האוצר המשפחתי שעובר מדור לדור בגֵנים ובסיפורים ונוטע ביטחון בלב הקוראים שלא תיקָטַע השרשרת והמשפחה הזאת תמשיך ותשגשג ומה זאת אם לא אלגוריה לגורלו של העם היהודי כולו.

גיבורי הסיפור הם אם ובנה הגדול יחסית – כבן 10 העובר חניכה. ביום שישי בהיר אם ובנה מלווים תרנגולת אחת בדרכה האחרונה מאז צעדי הריצה האחרונים בחצרו של השוחט, דרך מריטת נוצותיה המנוקדות והפיכתה לעוף צלוי עסיסי, ריחני ומפתה להפליא, המיועד לאורחים בשבת למחרת, אך נאכל בגניבה ע”י הבן, שלא עומד בפיתוי.

הדמויות משורטטות ביד אמן עד כדי מסותתות ויוצאות ממישור הדף אל התלת מימד, ניצבות ונוכחות.

האם – סמל ההישרדות: מושלת בחייה, מנווטת, מאלתרת, מגיבה, מחליטה מהר, בוחרת בתרנגולת היפה, הזריזה ביותר – הבריאה ביותר כחיה ולכן הבריאה ביותר כמאכל לאדם.

ואולי מי שאוכל תרנגולת זריזה, חיונית – גם יהיה כזה. האם דואגת לעצמה – הולכת לישון בצהריים ומשאירה את בנה לשמור על העוף. האם מפתחת רגשות בעוצמה, בפרישה רחבה: מתאפקת מול האורחים, בוכה וצוחקת עם בנה.

לבן תיאבון בריא, הנאה מהאכילה, תושייה בהסוואת אכילתו את העוף אותו – כמיועד לאורחים – היה צריך לשים במקרר, סקרנות מינית – מציץ למקלחת של אווה הצעירה, מגיב לריח שלה. כל אלה – היסודות שמבטיחים את הישרדותו של הבן.

 עם הספרראובן וימר עם הספר "וניל שוקולד"

 

סיפור הישרדות המשפחה מפי האם – בגדר “והגדת לבנך” מתחיל במעשה נס בו תרנגולות  – מנוקדות נוצה כמו זאת שהפכה לעוף צלוי בהווה העלילה – יוצאות חיות מתנור חם. לסיפור רכיבים פנטסטים נוספים מוסווים שבקריאה ראשונה מתחפשים לריאליסטיים מציאותיים:  הבן מצליח לאכול את כל בשר העוף ולהשאיר את מעטפת העור שלמה – המשאלה לאכול את העוגה  ולהשאירה שלמה ובנוסף, הילד מסוגל לאכול את העוף שמיועד ל-5 סועדים וכן לעכלו – ללא כאבי בטן.

עוד נושא מעניין בסיפור: השבועות המגוחכות של הילד לא לאכול עוד עוף, ולא לחזור הביתה מרוב בושה על פשעו הקטן – מיד מופרות כי הגוף השורד הייצרי גובר על השכבה השכלית-התרבותית הדקה.

הסיפור הבלשי מתפתח, צובר מתח ומגיע אל פתרונו המיוחל החיובי ובמידה מסויימת – נסי.

הסיפור מהדהד את אימרתו  הידועה של ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, שאמר: ”מי שאינו מאמין בנסים, אינו ריאליסט”.

והנה הסיפור במלואו להנאתכם:


עוף ממוּלָא/ ראובן (יוסף) וימר

(סיפור מתוך הספר “וניל שוקולד” בהוצאת “ספרא”)

– טוב, כבר הגענו, אמרה אמו של ספי.

היה זה יום שישי וקרני השמש פיזזו לכל עבר.

היא התרוממה מהספסל ומשכה בחוט הפעמון.

האוטובוס עצר, תחנה אחת לפני מרכז הכרמל.

– עכשיו נרד, אני צריכה לקנות עוף לשבת, יש לנו אורחים, אמרה.

הם ירדו מהאוטובוס.

אמו הוליכה אותו במורד הרחוב אל חצרו של השוחט.

ליד קפה ‘פנורמה’ הכריז שלט גדול על קונצרט של הזמרת הילדה דוליצקָיה, עם תזמורת גדולה.

ספי תהה למה קוראים לה הילדה אם בתמונה רואים דווקא אישה.

ברחוב פנורמה, המשקיף על מפרץ חיפה, התגורר השוחט, ובחצרו התרוצצו תרנגולות מקרקרות.

אמו של ספי הצביעה על אחת מהן, זריזה במיוחד, יפהפייה שנוצותיה מנוקדות.

– תראה את הרֶעפּ-הינדלע הזו, אמרה לספי, זה בדיוק אותה תרנגולת שהצילה פעם את הכבוד של סבא-סבא-סבא שלך. בבית אני אספר לך את הסיפור.

השוחט רדף אחרי התרנגולת עד שהצליח לתפוס אותה, מלמל תפילה קצרה, שיסף את גרונה באבחת סכין והשליכה לעפר.

התרנגולת, נטולת ראש, קפצה וקרטעה עד שפתאום קרסה לארץ, פרפרה קצת, ונָדַמה.

ספי כמעט הקיא, ובאותו רגע נשבע לעצמו כי מעתה ואילך הוא יהיה צמחוני.

הוא בחיים לא יאכל יותר עוף.

אמו שילמה לשוחט בכסף שספרה בקפידה, ובתוספת נקודות, בעודה מביטה לצדדים.

 – זה הצנע, אי-אפשר לקבל היום עוף בלי הנקודות של דב יוסף, הסבירה, עכשיו נלך ונקנה חלה לשבת ונבשל את העוף. יש לנו אורחים מחר.

 

משהגיעו לדירת החדר שבה התגוררה, מרטה אמו את העוף והכינה אותו לצלייה. לספי רקחה מרק מהשאריות: כרבולת, קורקבן וטופרי הרגליים. הכבד נִמרס אחר כבוד לכבד קצוץ למנה הראשונה.

העוף הצלוי, שריחו כבר נישא ברחבי הדירה הצרה, נשמר לאורחים. את שתי החלות המצופות פרג הניחה על המקרר וכיסתה אותן במפית לבנה.

– זהו, הכול מוכן למחר, אמרה אמו, – אני הולכת לישון. אתה יודע שלתרנגול יש טעם אחר ממה שיש לתרנגולת? מחר אספר לך למה.

– הכבד קצוץ כבר במקרר. בעוד שעה תכבה את הפתילייה מתחת למרק וכשהעוף על המגש יתקרר תכניס אותו למקרר ותלך למיטה, טוב, ספינק’ה?

– טוב, אמר ספי, והתיישב במטבח לקרוא שוב, בפעם המאה, איך ימות נֶמֶצֶ’ק, הגיבור הקטן של ‘מחניים’, מדלקת ריאות.

מעבר לדלת שמע ספי את קול נחרתה של אמו.

כיוון ששהה במטבח, לא היה יכול להתעלם עוד מריחו המשכר של העוף, ששכב עתה פרקדן בתוך הרוטב על המגש, עורו שחום ונוצץ וכרעיו כלפי מעלה.

בן-רגע שכח ספי את שבועת הצמחונות הטרייה שלו, תוהה בינו לבין עצמו איזה טעם יהיה לפולקֶע בפה שלו.

הוא נטל סכין ממגירת השולחן, הרים מעט את העור השחום ומרט מהכרע כמה סיבי בשר.

הטעם היה נפלא, וספי מרט עוד רצועת בשר.

עונג התפשט בגופו, עובר מפיו אל איבריו הפנימיים, אל הידיים, אל קצות האצבעות ואל שורשי השערות.

נדמה היה לו שאינו רואה ואינו שומע כלום וכל חושיו מתמקדים כעת במפגש שבין לשונו לחִכו.

הטעם היה מלוח, מעושן ושמנוני, ונעם לו יותר מכל ממתק.

אט-אט נעלם הכרע, ובמקומו נשארה רק המעטפת, שמיכת העור שכיסתה עליו רק רגע אחד קודם לכן.

לפתע נזכר ספי באמו. מה יהיה? היא תשתגע.

במוחו צץ רעיון והוא נטל בידו כיסא, ניגש אל המקרר, טיפס ועלה עד שהגיע אל צמד החלות שחיכו שם לזמנן.

הוא ירד חזרה עם אחת החלות, לש בידו את תוכה הטרי של אחת הצמות ודחס את העיסה לתוך מעטפת העור המדולדל.

אחר כך קם, פסע צעד אחורה ועיין במעשה האמנות שלו: הכרע חזר להיות יפה כשהיה.

הוא חזר על הפעולה גם עם הכרע השני, והעוף לא איבד מהדרו.

ספי לא חדל עד שניתח, משך, מרט ואכל את כל העוף למעט עורו.

את החלל שבתוך העור מילא בעיסת החלה שלש בידיו, ואת הפינות חיזק בכמה שיני שום.

משכילה ספי את מלאכתו, שכב העוף על גבו שנית כשכרעיו זקורים בגאון כלפי מעלה ולא נודע כי בא אל קרבו. ספי יצק עליו מהרוטב שדלה בכף מהתבנית והכניסו למקרר.

 

אף שבטנו של ספי הייתה מלאה, נדדה שנתו כל אותו הלילה. הוא המציא במוחו אינספור תירוצים שיספר לאמו, ופסל את כולם.

בבוקר גמר אומר בלבו: כשיגיעו האורחים, הוא ייעלם מהבית.

 

בצהרי השבת הגיעו האורחים ומיד התיישבו לשולחן שהיה ערוך לכבודם. ‘הדוד והדודה’, כך קראה להם אימא, קרובים מצ’כיה, ששרדו את השואה במחנה טרזיינשטט, ואיתם באה גם בתם, אווה, שהייתה באושוויץ. כולם ניצלו באורח נס והצליחו לעלות על אוניית מעפילים.

אווה כבר הכירה את הדירה, שכן גרה כאן כמה חודשים אצל אמו של ספי עד שהתחתנה עם בחור שהכירה על האונייה.

הדוד והדודה הגיעו כמה חודשים אחריה, ובחיפה התאחדו כולם מחדש.

עכשיו באו שלושתם לומר תודה לזַ’נקָה, בשם זה הכירו את אמו של ספי, והביאו לה אגרטל גבוה עשוי בָּקָליט ובו זר סייפנים, כמו שאהבה.

 

המספר המקועקע על זרועה של אווה ריתק תמיד את מבטו של ספי. אווה הילכה בזרועות חשופות ולא ניסתה להסתיר את המספר הכחול-בהיר. ספי זכר שהייתה מתקלחת עשר פעמים ביום ושופכת על עצמה הרבה בושם זול.

– זה נרבוזה שנשארה לה מאושוויץ, אמרה לו אמו, אל תשים לב.

אבל ספי שם לב, והיה נצמד לדלת המקלחון הצר, אולי יצליח ללכוד במבטו פיסת שד, או לפחות את בטנה החלקה של אווה.

עכשיו כבר היה לה ריח אחר.

ספי הסמיק כשאווה גחנה לנשק אותו.

 

הכול התיישבו לשולחן הערוך שהוצב במרכז החדר.

ספי לא היה יכול לגעת אפילו במנת הכבד הקצוץ שכה אהב.

– עד שנגמור את המנה הראשונה, אמרה אימא, – תשמעו סיפור שהבטחתי לספי. זה יעניין גם אותכם.

לפני הרבה הרבה שנים, סבא של סבא של סבא שלנו, שהיה רב חשוב בכפר וֶלקי-שארוש, בצ’כוסלובקיה. כולם אהבו אותו, יהודים ונוצרים, אבל השוטר והכומר שם רצו לסלק אותו מהכפר.

פעם, באמצע ליל הסדר, התפרצו כל האיכרים לבית, עם השוטר והכומר:

– איפה הילד? השוטר צעק.

– איזה ילד? שאל סבא.

– הילד שרצחת בשביל המצות שלכם!

– לא רצחתי אף אחד, הרב אמר בשקט. אתם מכירים אותי הרבה שנים. אתם לא מתביישים?

פתאום צעק אחד החוליגנים:

– הילד בתנור!

השוטר רץ אל התנור הבוער, כי בפסח היה שמה עוד קר, ופתח את הדלת שלו, ותראו איזה פלא קרה: מתוך התנור רצו החוצה בקרקור תרנגולת כזו, עם נקודות, ואִתה עשרה אפרוחים שהתרוצצו בחדר.

רעפּ-הינדלעך, ככה קוראים להם ביידיש.

כולם צחקו בקול גדול, והשוטר והכומר יצאו מהבית עם בושה בפָּנים.

בגלל הנס הזה, בגלל הרעפּ-הינדלעך האלה שיצאו מהתנור הבוער, קיבל סבא של סבא של סבא שלך את השם רפפורט. שכה אראה בנחמה.

האורחים מחאו כפיים.

 

העוף התחמם בתנור והמרק הצח הוגש לשולחן.

אימא והאורחים שכחו את ספי ופטפטו בהונגרית שלהם.

בעוד אמו אוספת את צלחות המרק בדרכה אל המנה השנייה, ביקש ספי מהאורחים שיסלחו לו לרגע, יצא מהבית ונמלט אל הוואדי, מקום מחבואו הקבוע בין האורנים.

 

בעודו כורע על ברכיו ומפצח גרעיני צנובר על סלע שטוח, תיאר לעצמו את אמו מביאה בגאווה את העוף לשולחן ופורסת אותו למנות.

הוא דמיין את הבעת העלבון והתדהמה שתעלה על פניה, ושוב נשבע שלא יאכל עוד עוף לעולם עד שימות, וזה יהיה עונשו.

 

ספי נמנם מעט וכשהתעורר, דמדומי אחר-הצהריים כבר התערבו בצינת הערב. הוא הצטנף במחסה שלו בין סלעי הוואדי כשלפתע שמע את קולה של אמו:

– ספי! ספיל’ה! איפה אתה? ספי תחזור הביתה, אני מבקשת… ספי תחזור, אני לא כועסת כבר, ספיל’ה!

הוא לא יחזור. הוא בייש אותה לפני האורחים, הוא ילך לבד למטה להדר הכרמל עד למעון, אפילו אם זה ייקח כל הלילה. הוא יודע את הדרך.

הוא בייש את כולם, את השם המפואר רפפורט, כל אותם עשרה דורות שקדמו לו אף שעכשיו הם ק’וימר, ולא רפפורט.

 

קולה של אמו הקוראת בשמו נשמע עתה ממש קרוב.

ספי יצא ממחבואו, רץ אליה וחיבק בכוח את מותניה.

היא בכתה וצחקה חליפות עד שרגליה כשלו, וספי סייע לה להתיישב בזהירות על הסלע בלי למעוך את הרקפות שפרחו בצלו.

– אתה שובב גדול, אמרה לו אמו, צוחקת מבעד לדמעות, כמעט שקיבלתי התקפת לב מתי שחתכתי את העוף לאורחים. לפי זה שנעלמת פתאום, הבנתי תיכף מה שעשית. אז אמרתי להם שזה ‘עוף ממולא’ כמו שעשו אצלנו בצ’כוסלובקיה, וזה דליקטס של עניים.

הם כל כך נהנו מזה, והיה נדמה להם שזה הטעם שהם אהבו כל כך אז, מלפני השואה. הם אכלו את ‘העוף הממולא’ עד הפירור האחרון ועוד ליקקו את האצבעות. איזה נס קרה לנו!

הם צעדו לאט הביתה ואמו המשיכה:

– כשהחלה השנייה נעלמה, חשבתי שאכלת אותה בלילה כי היית רעב. ומאיפה, ספיל’ה, באה לך האידאה להכניס לְשָׁמָּה שיניים של שום? הרי אתה שונא שום.

– נכון, אימא, אבל זכרתי שאווה אוהבת שום, ענה ספי והסמיק עד לשורשי שערותיו.

 

 

אין תגובות

  1. ארלט 1 במרץ 2015 ב- 15:24 - Reply

    איזה סיפור מקסים ויפה! צחקתי וגם קצת דמעתי. חבל שפיספסתי את המיפגש. תודה לך חגית מאד מאד, ותודה לסופר ולעורך הספר.

  2. Reuven Wimmer 1 במרץ 2015 ב- 21:35 - Reply

    היה נהדר.תודה.

  3. דן זהבי 2 במרץ 2015 ב- 11:22 - Reply

    הביקורת של חגית היא עצמה חיית מחמד קטנה לטיפה.

  4. שירה כהן 2 במרץ 2015 ב- 19:52 - Reply

    כיף להכיר את מה שהיה כאן לפני שנולדתי ולפני שעברתי לגור בחיפה, דרך סיפורים של אנשים אחרים אפשר לקלוט רובד עמוק שמחלחל אל הלב

  5. חיים נגיד 2 במרץ 2015 ב- 23:11 - Reply

    ביקורת יפהפייה, חגית. כןץבץ היטב, מושכת לקריאה ולא מתחנחנת. תודה.
    חיים נגיד

  6. צדוק עלון 3 במרץ 2015 ב- 9:54 - Reply

    לא רק שהסיפור הזכיר לי את הנסיבות שהובילוני לצמחונות אלא הוא אף החזירני לתקופת הילדות בה גילינו איך מתגלה לנו העולם על טעמיו וצבעיו. תום ובראשיתיות שובי לב (על אף הנושא המעיב על כל צמחוני).
    ונהניתי גם מהסקירה החגיתית.
    צדוק

  7. ראובן שבת 3 במרץ 2015 ב- 17:32 - Reply

    זה היה ערב מיוחד. מוצלח ואיכותי. ההנחיה המלושת של חגית בת אליעזר. דבריו המרתקים של ראובן וימר על הספר. נגינתה הערבה של אדל הטל יצרו אירוע יפה ומכובד.

    • adele hattal 3 במרץ 2015 ב- 20:00 - Reply

      תודה לחגית על הנחיה מעניינת וביקורת מדוייקת ויפה.תודה לראובן שבת שיצר את
      ההזדמנות הזאת עבורי.תודה לראובן וימר על הספר הקסום והנפלא שבהשראת הסיפורים שבו יצרתי את קטעי המוזיקה שנפגשו עם סיפור חיי תוך כדי היצירה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 4 במרץ 2015 ב- 7:44 - Reply

    חגית יקירתי כתבת נהדר.מאחלת לראובן היקר הצלחה עם ספרו..אין מוכשר כראובן.

  9. ראובן שבת 4 במרץ 2015 ב- 8:49 - Reply

    ראובן וימר עורך כיום את ספר שיריה של משוררת מוכשרת מאוד: דורית ג’אן.

  10. דורית ג'אן 4 במרץ 2015 ב- 17:50 - Reply

    נכון ראובן וימר עורך בימים האלו את ספר שיריי ויש לציין שעושה עימי עבודה מופלאה מאין כמותה.

השאירו תגובה