בהתחלה חשבתי כי בחוץ, מחוץ להריסות הללו, נמצאים אנשים אחרים, ואם הם שם הרי שיחפשו אותי. אחרי זמן מה, כשלא היה סימן לכך, הבנתי כי אין רישום של האנשים שהיו בבניין, ועל כן אין להם דרך לדעת שאני נמצאת כאן, ואם כך, רק אם אעשה רעש הם, אתם, תוכלו לדעת שאני כאן. אז התחלתי לצעוק, צעקות מלוא הגרון, אשר דעכו לאחר כמה שעות, כשכבר לא יכולתי יותר. קרסתי על הרצפה חסרת אוויר ונרדמתי. כשהתעוררתי, אינני יודעת לאחר כמה זמן, הבנתי שאין לי שום דרך לדעת מה השעה, וגם אם אדע בדרך זו או אחרת, איך אפשר לדעת מתי יהיו אנשים קרוב מספיק על מנת לשמוע את הקול?

מאז, לפעמים הייתי אישה מקוננת, לפעמים בת־קול היוצאת מן השמים, לפעמים קסנדרה משוגעת, לפעמים אורפאוס שר מתחת למקדש. לפעמים היו אלה צעקות זעם או נהי, ולעיתים, למרות שקשה להבין עכשיו כיצד הצלחתי, אך זה כלל אינו משנה, היו אלה קריאות חדווה, צחוק היסטרי או תגובות דומות אחרות. אך כל הקולות הללו, רועמים ודחוסים, היו מותירים אותי חסרת אוויר, ומאלצים אותי לשתוק זמן מה, זמן בו עבור העולם שבחוץ, גם אם היה כזה, גם אם היו שם אנשים מחפשים או מחכים, הייתי לאין. בשלב הזה כנראה שעוד ישנתי לעיתים, אינני יודעת, בעת שהייתי ערה דאגתי מהשקט שייווצר כשארדם, וניסיתי לדאוג להיות בתנוחות שנאמר עליהן, כך נדמה היה לי שזכרתי, שהן מעודדות נחירות, אך אם ישנתי הרי שבמהלך תנומות קצרות אלה לא הייתי מודעת כלל, כך שהשקט לא הפחיד אותי כל כך, או אם אפשר לומר זאת כך: לא הייתי ועל כן לא דאגתי.

דקלום מכל סוג, מנטרות למיניהן, ואף המהום פשוט, דברים אלה הצלחתי להיות זמן רב יותר באופן רציף, ועל כן בשלב כלשהו הפסקתי כמעט לחלוטין להיות נהי, זעקות זעם ופרצי צחוק, והפכתי לאותם קולות הניתנים להפקה מתמשכת, רציפה כמעט. נכון, קולות אלה היו חלשים יותר, אך בשלב זה החשיבות כבר לא הייתה לעוצמה שתאפשר למחפשים למצוא אותי, כבר לא היו מחפשים, כי אם לרצף, אשר הגדיל את הסיכוי לגילוי מקרי, החזיק אותי קיימת, ולו בצורה המועטה ביותר, עבור העולם שמחוץ להריסות.

אינני יודעת כמה זמן עבר, השתפרתי בלהיות צליל רציף, כך שכמעט כבר לא היו הפסקות אותן יכולתי לספור כתחליף זמן, אך בשלב כלשהו, מהכלום שסביבי התגבשה דמות אדם קרב. כל האימון כמו נמחק באבחה חדה, ונהייתי צעקה – אך האדם, שכבר היה קרוב להפליא, נראה היה כאילו לא ראה אותי כלל, הסתובב לאחור ורץ בבעתה. שוב נגמר לי האוויר, שוב הייתה שתיקה, שוב נדמה שהייתה משמעות לדבר הנקרא שינה. כשהתעוררתי לבסוף, הייתי שוב נהי, אחר כך צעקות אימה, ורק לאחר זמן רב הצלחתי לשוב ולהיות דקלום, אחר כך מנטרה ולבסוף שוב המהום נצחי.

אבל הביקור בכל זאת השפיע עלי, הבנתי כי יש סיכוי שזה יקרה שוב, ואם כך הרי עלי לזכור, ללמוד מחדש יותר נכון, כיצד לדבר. המצאתי דמויות לדבר איתן, רוב הזמן בדמיוני בלבד, על מנת לא להפסיק להיות המהום (המילים עוד הותירוני חסרת אוויר כל פעם מחדש), אך לעיתים גם בקול רם.

מאז, מדי פעם הם באים, לרוב ביחידים, מחפשים אותי אך אינם מוצאים, ולשמע קולי, המהום מבורך, הם מתחילים לשאול שאלות, רובן עוסקות בעולם שמחוץ להריסות, ואין להן כל פשר עבורי, אך הדמויות שהמצאתי עונות בשמחה, ואני חורזת את התשובות עבור המבקרים. אני יודעת, יום אחד לא אוכל להמשיך להיות צליל כלשהו, לאחר אותו המהום אחרון.

***

זיו בן פורת, מורה למתמטיקה בבית ספר לנוער בסיכון, כותב שירה, מוזיקה וסיפורים קצרים. אפשר לשמוע ולקרוא יצירות שלו בדף הפייסבוק ובאתר הבית שלו. 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com