– היי ארנה, בימים אלה יוצא לאור הספר החמישי שלך, “לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, שהוא מדריך כתיבה וגם חיבור על כתיבה.  קודם נתחיל בשאלה המתבקשת והשכיחה: מה הביא אותך לפרסם מדריך לכתיבה? למי הוא מיועד?

שלום ירין, תודה על השאלה.

נדמה לי שאני תמיד ובהכרח כותבת על מה שמעסיק אותי – בין שאלה סיפורים קצרים שעוסקים בתשוקה ובדכדוך (“פיקניק” בהוצאת הקיבוץ המאוחד) ובין שזהו חיבור של ביקורת תרבות (“במרחק הליכה” ו”על הנוחות” בהוצאת בבל), או יומן של שנת ההורות הראשונה שלי (“אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

בשבע השנים האחרונות, מאז שעזבתי את עיתון “הארץ” בתום 20 שנה של כתיבה עיתונאית, אני עסוקה בכתיבה ספרותית – בעיקר פרוזה לא-בדיונית – ובהנחייתה. מתוך העבודה הלכה והתגבשה משנה סדורה, שבמידה רבה שואבת את עקרונותיה ממסורת אנגלוסכסית עשירה של כתיבה על כתיבה. קראתי באנגלית, שהיא שפת הקריאה הראשונה שלי, עשרות מסות על כתיבה ומדריכי כתיבה – זו אחת הסוגות האהובות עלי. ואפשר לומר שכתבתי את מדריך הכתיבה המקומי, העברי, שהיה חסר לי כקוראת ושהייתי רוצה להעניק לכותבים שאני מנחה, ובכלל לכל סופר וסופרת, כותב וכותבת, שכותבים עברית וקוראים עברית.

למי בדיוק הוא מיועד? זו באמת שאלה שעלי לענות עליה לעצמי. הייתי רוצה שיקראו אותו סופרות וסופרים שנהנים משיחה על אודות הכתיבה, ושזקוקים לתמיכה בתהליך העבודה שלהם על כתב יד – גם אלה בהם שפרסמו זה כבר ואף יצאו להם מוניטין טובים. וכמובן גם כותבים וכותבות בתחילת דרכם, או באמצע דרכם, שייהנו מהדיאלוג עם המדריך שלי, ישאבו ממנו רעיונות והשראה, וימשיכו בעזרתו להתפתח בכתיבה.

 –  יש הבדלים מהותיים בין מדריך הכתיבה החדש שלך, לבין מדריכי הכתיבה המצויים כבר בשוק?

 אני חושבת שאפשר לדבר בהכללה על שני סוגים של מדריכי כתיבה. את האחד אכנה “מדריכי הנוסחה” או “מדריכי השיטה” ואת האחר “מדריכי ההשראה”. עם הקבוצה הראשונה, של מדריכי השיטה, נמנים מדריכים כמו “סיפור” לכותבי תסריטים מאת רוברט מקי, והספר החדש של אורי פרץ-שרון “איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה”, וגם הספר של יונתן יבין “בונים סיפור – הארכיטקטורה של מלאכת הכתיבה” ולא מעט ספרים שלא תורגמו לעברית, גם קלאסיים שכאלה, כמו “היבטים של הרומן” מאת א.מ פורסטר. אלה ספרים שיוצאים במידה רבה מתוך ניתוח מאפיינים של יצירות בעלות ערך, ומנסים לשרטט – דרך דוגמאות של יצירות גמורות – את השיטה. מנסים לנסח את המרכיבים הדרושים לכתיבת יצירה אפקטיבית (דמות, קונפליקט, עלילה, וכל זה).

הקבוצה השנייה, שעמה נמנה “לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, היא קבוצת מדריכי ההשראה. יש בה ספרים שתורגמו לעברית כמו “ציפור, ציפור – הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה” המקסים מאת אן למוט האמריקאית, ולא מעט מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה באנגלית כמו “לכתוב עד העצם” של נטלי גולדברג, והמסות על כתיבה של ג’ורג’ אורוול, וירג’יניה וולף, ג’ואן דידיון, מרגרט אטווד, אי-בי וייט וסוזן סונטג, והחיבורים הנהדרים בצרפתית (שקראתי באנגלית) של הלן סיקסו, כמו “שלושה שלבים בסולם הכתיבה” שלה. מדריכי ההשראה מלווים את תהליך הכתיבה, מעניקים רעיונות, מייצרים שיחה, ובמיטבם מעוררים השראה. אין בהם התחייבות לנוסחה מסוימת של ז’אנר מסוים, אלא התייחסות למלאכת הכתיבה – לאומנות ולאמנות שבה – בכל ז’אנר ספרותי שהוא. התייחסות למאפיינים הפואטים, הפוליטיים, הנפשיים והלשוניים של הכתיבה במיטבה.

– אפשר בכלל ללמד כתיבה? וגם – האם יש דבר כזה השראה, או שהכל תלוי בעבודה קשה?

האם אפשר ללמד כתיבה? זו שאלה שחוזרים ושואלים, במיוחד בישראל שבה אין תרבות של כתיבה. כלומר, אין מסורת עשירה ושורשית של כתיבה על אודות הכתיבה, של סדנאות כתיבה ולימודי כתיבה ותחרויות כתיבה וכתבי עת שמעלים על נס את הכתיבה. הכתיבה באופן מסורתי נשמרת במקומותנו כמנת חלקם של מעטים שקודשו לכתיבה.

זו שאלה מוזרה קצת, כשחושבים על זה, לא כך? למה שואלים אם אפשר ללמד כתיבה ספרותית, ולא שואלים אם אפשר ללמד ציור או פיסול או את אמנות הקולנוע או איך לכתוב מחזה טוב או איך לשחק בתיאטרון?

ניחא. אנסה תשובה כזאת [בנוסח הדיפת השאלות בתוכנית האקטואליה]: השאלה אינה אם אפשר ללמד או ללמוד כתיבה – כי ברור שאפשר. כלומר, ברור שאשה אינה נולדת סופרת אלא נעשית סופרת. וכך גם איש. אין סופר וסופרת שאינם לומדים לכתוב, שלא למדו לכתוב ולא ילמדו לכתוב כל העת. כישרון אינו תנאי מספיק לכתיבה. האתגר הוא למצות את המיטב מהכישרון, להשתפר בכתיבה ולהשתכלל בכתיבה.

כלומר, השאלה היא לא אם אפשר ללמוד לכתוב, אלא איך אפשר ללמוד לכתוב.

אפשר ללמוד לכתוב מקריאה של סופרים אחרים, מחיקוי, מהתנגדות. אפשר ללמוד מהדיאלוג שמתקיים עם עורך או עורכת טובים. אפשר ללמוד מכתיבה ושכתוב וכתיבה. אפשר ללמוד ממנחה כתיבה, מחברים בסדנת כתיבה, ממדריכי כתיבה וממסות על כתיבה. ומן הסתם אפשר ללמוד מכל אלה יחדיו ועוד.

השאלה היא לא אם יש השראה – ברור שיש השראה – אלא איך היא באה. והתשובה היא שהיא באה כאשר מתרכזים בעבודת הכתיבה – בין שבעת הכתיבה עצמה ובין שבזמן הקריאה, או ההאזנה לכותבים אחרים, או השיחה עם המנחה והעורך. העיקר הוא להיות במעשה הכתיבה.

 עטיפה ג ארנה קזין (4)

– באופן סטטיסטי ישנו סיכוי גדול שרוב הטקסטים שאת קוראת בסדנאות הם לא טובים, או לא מספיק טובים. חלק אולי אפילו אבודים מרוב חוסר כשרון. אני מניח שלא תוכלי להגיב בכנות מלאה לגבי אותם חסרי כשרון, אבל אולי תוכלי להגיד באופן כללי כיצד את מתמודדת עם קריאה ארוכת שנים של טקסטים לא טובים, ואולי חסרי תקווה? את לא מגיעה לכדי יאוש לפעמים?

אני מקווה שתאמין לי אם אומר לך שרוב הטקסטים שאני קוראת אינם חסרי כישרון. להיפך, אני נהניתי פעמים רבות מפנינים של חוכמה, ניסוח, סיפור, חקירה, התבוננות, לשון עירנית ומדויקת. יצירות האמנות הספרותיות המובהקות אולי אינן בחזקת רוב כתבי היד שאני קוראת. אבל ממילא את הכותבים של אלה פחות מעניין להנחות.

מה שמרתק ממש הוא תהליך ההתפתחות של כתבי יד. מאלף שוב ושוב לראות כיצד טקסט חסר וחלקי ופגום – שנגוע בהכללות, בהפשטות, בזיופים קטנים, בכתיבה חפוזה, בחוסר תשומת לב לפרטים – הולך ומקבל צורה של יצירה ספרותית נאה, בעלת ערך, בזכות הקפדה על עקרונות פשוטים: ירידה מההכללה אל הפרטים, מההפשטה אל הקונקרטי, מהזיוף אל הכנות, מהחיפזון אל ההשתהות, מפני השטח אל החקירה.

אמנם לא כל כתב יד יכול להתפתח לכדי יצירת אמנות בת קיימא ובעלת ערך ספרותי אוניברסלי, אבל כל כתב יד יכול לעלות בכמה דרגות של איכות. וכמנחה זהו הדבר שמעניין בשבילי ומאתגר אותי. אני לא שייכת למסורת העברית בכתיבה, שעסוקה בהמלכת סופרים וקידושם. הסביבה שבה אני גדלה, ושבה הייתי רוצה לתמוך בסופרות וסופרים אחרים, אינה, מנגד, כזאת של “הכל הולך” אלא של דיסציפלינה, עם סטנדרטים גבוהים ועבודה קשה.

– בתור מורה לכתיבה, את יכולה להגיד שיש מכנה משותף כלשהו לכותבים בסדנאות שלך? נושאים שמרבים לכתוב עליהם, אופן כתיבה מסוים, סופרים שהשפעתם ניכרת על הכתיבה? 

הסדנאות שאני מנחה הן סדנאות בכתיבה ספרותית לא-בדיונית, ובמיוחד הסוגות של המסה האישית והממואר. וגם סדנאות שהמיקוד שלהן הוא ביקורת תרבות וכתיבה פוליטית – שוב בדגש על הסוגות האישיות של ביקורת התרבות ולא הסוגות האינטלקטואליות-האקדמיות.

רוב המשתתפים בסדנאות שלי מתוודעים לסוגות האלה דרך הסדנאות כמעט בפעם הראשונה. בסדנה שהעברתי השנה לתלמידי תואר שני בתוכנית לאוצרות וביקורת בבצלאל, שאלתי, למשל, מי קרא את “המין השני” של דבובואר, “חדר משלך” של וירג’יניה וולף, “ילוד אשה” של אדריאן ריץ’, ומסות אישיות של ג’ורג’ אורוול, של ברברה ארנרייך ושל הנרי דיוויד תורו. אלה סטודנטים משכמם ומעלה, באמת, מקסימים וידענים, והם לא הכירו אף לא פרט אחד מגופי היצירה האלה. מה שמכירים אצלנו הוא בעיקר כתיבה באסכולה הקונטיננטלית, מהסוג שמפרסמים בדרך כלל בהוצאת רסלינג.

כל זה בא לומר, שמה שמאפיין את הכותבים בסדנאות שלי הוא העניין שלהם בסוגות הביוגרפיות אגב רתיעה ראשונית מסוימת מהיבטים מסוימים של הסוגות הביוגרפיות (החשיפה, למשל, הירידה לפרטים, למשל, הכתיבה בגוף ראשון, למשל). ואני רוצה לומר שהרוב משנים את יחסם לסוגות האלה תוך כדי הסדנה. הם לומדים לחבב את סגולותיהן ולהתפתח לאורן.

 – על רקע פריחתן של סדנאות הכתיבה – מה יתרונו של ספר על סדנה? האם הוא בא במקומה? קהל היעד של הסדנאות ושל ספרים הוא אותה קהל?

מדריך טוב לכתיבה הוא כזה שנמצא שם לידך, בזמן הכתיבה, או בהפוגות בין רגעים של כתיבה, ואפשר לחזור אליו, להתייעץ בו, להיזכר ברעיונות, עצות ועקרונות מועילים. הוא כמו בן לוויה.

– ואולי טיפ לקוראי הראיון הזה – מה הדרך שלך לשחרר מחסום כתיבה (אם יש דבר כזה מחסום כתיבה)?

אבל אתם חייבים לקרוא את הפרק בספר שעוסק במחסום הכתיבה!

לא, כי יש כמה סוגים של מחסום כתיבה. ישנו זה העמוק, השורשי, שלא מניח לך להתמסר למעשה הכתיבה. בשביל להפיל אותו צריך לבצע מעשה רצח, כדבריה של וירג’יניה וולף בחיבורה “מקצועות לנשים”. צריך להרוג את הפרסונה שלנו שמפריעה למעשה הכתיבה (פרטים שם). וישנו מחסום הכתיבה השטוח יותר. זה שמקשה עלינו לדעת מאיפה להתחיל, איך לגשת לנושא, או איך להתקדם. לזה יש מגוון עצות מעשיות. למשל, אפשר לערוך רשימה של שאלות ביחס לנושא המדובר. כל מה שלא ברור לכם. כל מה שמסקרן אתכם להבין. רשימה בת עשר שאלות – ענייניות ורגשיות ואחרות. אחר כך אפשר לקחת שאלה אחת, ולכתוב פסקת תיאור שמגלמת בתוכה את הסוגיה. כל דבר שעולה על הדעת באופן אסוציאטיבי ביחס לשאלה. זהו, אתם כבר רגל אחת בפנים. במדריך יש סל עצות נוספות וכתובות בפחות חיפזון לעניין זה ממש.

 – לקראת צאתו של הספר, החלטת לצאת בסדרת פוסטים (מרתקים אם יורשה לי) בבלוג שלך שתלווה את אחורי הקלעים של יחסי הציבור לספר. באיזה חלק של יחסי הציבור (או יחסים עם הציבור כפי שכתבת) את הכי מתקשה? זה עיסוק מעורר חרדה או מסקרן ומאתגר? וגם – יש דברים יחצניים שעשית בעבר וכיום לא תחזרי עליהם?

תודה ירין. הכל ביחסי הציבור קשה ומעורר חרדה ומביך בשבילי. אבל הגעתי לנקודה בהתפתחות שלי כסופרת וכמנחה, שגם קל לי למצוא בשלב הזה עניין ואתגר. אפילו הנאה.

קשה להצטלם. קשה נורא לדבר מול מצלמות. קשה לפנות לאנשים ולבקש שיפיצו את הבשורה. קשה לדבר עם מוכרות בחנות ולהסב את תשומת לבן לספר. אבל הפעם, לכבוד הספר הזה, אני מרגישה שזה חלק מהמשחק, וזהו סימן של הזמן, של התקופה שבה אנחנו פועלות ופועלים, ואני מחפשת דרכים טובות, משלי, לשחק את המשחק. למשל, באמצעות הבלוג. ולמשל, באמצעות חשיפת המאמץ של יחסי הציבור, חשיפה שקלה ומעניינת לי יותר מהמאמץ להסתיר את המאמץ.

3M5A6637ארנה קזין. צילום: ינאי יחיאל

 

 – את חושבת שכותב טוב חייב להיות גם קורא בעל ידע ומעמיק, או שהכשרון הוא הבסיס האמיתי?

כדי להתפתח בכתיבה חשוב לקרוא. הכישרון אין מספיק.

 – יש לדעתך קורפוס ספרותי שכל אדם כותב חייב לקרוא?

אני חושבת שכדאי לכל איש ואשה כותבים לייצר לעצמם את הקורפוס שלהם. לי, למשל, בסוגת הסיפור הקצר, יש קורפוס שמורכב כמעט כולו מסופרות בריטיות ואמריקאיות. אלי סמית, לידיה דיוויס, לורי מור, איימי בלום. וגם טובה יאנסון הפינית (מחברת המומינים, שכתבה גם סיפורים קצרים יפהפיים למבוגרים). כלומר מצאתי קבוצת התייחסות, שיש לה מאפיינים דומים – על כולם שורה איזו נימה של מלנכוליה יבשה, רגישות בלתי רגשנית – ואני קוראת כל מה שהן כותבות כדי ללמוד מהן, להתפתח מולן, וגם ליהנות. בסוגת המסה האישית הקורפוס שלי רחב הרבה יותר ודומה לקאנון האנגלוסכסי המקובל, עם וירג’יניה וולף, ג’ורג’ אורוול, הנרי דיוויד תורו, אי-בי וייט, ג’ואן דידיון, רבקה סולניט ועוד רבים ומעולים. העניין הוא שחיוני בעיני לגבש קבוצת התייחסות לטובת ההתפתחות בכתיבה, בין שמתוך השראה ואפילו חיקוי ובין שמתוך התנגדות.

 – ישנה טענה (שכנראה נכונה אמפירית) שרוב הסופרים הגדולים בעולם לא למדו לכתוב בסדנאות כתיבה או ממדריכי כתיבה (בטח הסופרים הגדולים של המאה ה-19 שהתקבעו כקלאסיים) ולפיכך אין באמת הצדקה לקיום המוסדות האלה מלבד מציאת פרנסה לסופרים. איך את מתייחסת לטענה הזו?

אני לא מוצאת בה הרבה עניין. רוב הסופרים הגדולים בעולם ללא ספק קראו חיבורים על כתיבה, ולמדו מקריאה של ספרים אחרים והתכתבו ביניהם על כתיבה, כתבו רשימות ביקורת אלה על יצירותיהם של אלה. זה מה שעשו בשולחן העגול באלגונקווין, ובבלומסברי, נניח. זה מה שעושים כל הזמן בפריז, אני מדמיינת. בארצות הברית, שבה יש מסורת עשירה של סדנאות לכתיבה, דווקא הרבה סופרים צמחו בהן באופן גלוי ומובהק ובגאווה. למשל, ריימונד קארבר ופלאנרי אוקונור שלמדו – כמו גדולים רבים אחרים – בסדנת הכתיבה של איווה, באוניברסיטת איווה, תוכנית כתיבה יוקרתית שפועלת שם מאז 1936.

 – על איזה ספרים שהם לא מדריכי קריאה פר-אקסלנס את ממליצה לכותבים הרוצים לקבל השראה?

אני מציעה לקרוא מסות אישיות מופתיות. אני ממליצה להתוודע אל הכתיבה המסאית של סופרים ומשוררים גדולים, כמו וירג’יניה וולף, פ. סקוט פיצ’גרלד, אי בי וייט, רוברט לואי סטיבנסון. אני מציעה לקרוא את המסות של אדריאן ריץ’, של אליזבת בישופ.

 20150205_152808

 – ואולי תמליצי על עוד כמה ספרים שאת אוהבת? (ב”קורא בספרים” אנחנו אוהבים מאוד המלצות)

בעברית, אני אוהבת מאוד את הכתיבה המסאית-האישית של יעל נאמן ושל יונית נעמן. באנגלית את כל מה שרבקה סולניט האמריקאית כותבת. למשל, את “איך ללכת לאיבוד” שלה.

 – ושאלה טיפשית לסיום שמסקרנת אותי באופן אישי: עד כמה את סובלת מזה שאת כותבת את שמך – ארנה – בכתיב חסר? (להבדיל מאורנה שכך מבטאים את שמך). כבר נתקלתי בכמה וכמה אנשים שביטאו בפני את שמך כ-arna

אה, שאלה חשובה וטובה. חשוב לי להבהיר, כפמיניסטית בעלת תעודות: זה לא שהכתיב חסר. זה לא שחסרה לי ו’. פשוט – ובגאווה – יש לי קמץ קטן. לא אכפת לי לתקן ולהבהיר זאת בכל הזדמנות.

_____________________

“לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, ארנה קזין. הוצאת אחוזת בית. 128 עמ’, 62 ש”ח. 

***

 

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומנחת כתיבה. היא נולדה בסקוטלנד ב-1967 וגדלה ברמת גן. במשך כעשרים שנה כתבה ביקורת תרבות בעיתונים, בהם “חדשות”, “העיר” ו”הארץ”. ב-2009 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים.

בראשית 2013 הקימה קזין את “תחנת כתיבה” – שירות של הנחיה וליווי בכתיבה, יחד עם דנה אולמרט ודפנה בן-צבי. קזין מנחה בקבוצות ובאופן אישי כותבות וכותבים בכתיבה ביוגרפית, בכתיבת ביקורת ובכתיבת סיפורים קצרים במגוון אכסניות, אקדמאיות ואחרות. מיצירתה שראו אור עד היום: “במרחק הליכה” – חיבור על תרבות הצריכה (בבל, 2004), “פיקניק” – אסופת סיפורים קצרים (הקיבוץ המאוחד, 2006), “על הנוחוּת” – חיבור של ביקורת תרבות (בבל, 2008), ו”אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה” (הקיבוץ המאוחד, 2011). נובלה פרי עטה, “דיסטנס”, ראתה אור באנתולוגיה “מאחורי הכסף יש סיפור” (אחוזת בית, 2010), והחיבור הביוגרפי “אמא: בליץ! – לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל”, ראה אור בכתב העת “גרנטה” הישראלי (גיליון ראשון, מאי 2014).

קזין חיה כיום בתל אביב עם בת זוגה ושתי בנותיהן.

 

לבלוג של ארנה קזין – “מחשבות על כתיבה” – לחצו כאן

לעמוד הספר באתר הוצאת “אחוזת בית” לחצו כאן

לעמוד הפייסבוק של הספר לחצו כאן

 

 

 

 

 


תזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן