קריאה פרשנית ב-“יותר מ-7” מאת אופיר משרקי

הוצאת ספרי עתון77, ינואר 2015

“לאיזה עמוד הִגַּעְתְ?” שואל אותי אופיר משרקי כשאמרתי לו שאני קוראת את ספר ביכורי שיריו “יותר מ-7” ומתכוונת לכתוב עליו.

“הלא מדובר בספר שירים? קוראים אותם בכל הכיונים. אפילו בספר מתח הקורא מגניב מבט לעמודים האחרונים לראות מי הרוצח” – מביעה את תמיהתי

“תקראי, בבקשה, לפי סדר השירים. בניתי את הספר כך. יש בו התפתחות”

עד כאן השיחה.

אופיר משרקי – במחוייבותו לאמנותו–ציווה עלי קריאה סדרתית. אעשה זאת, אך שְׂמֵחה שהספקתי להתפלש בשירי הספר, בצבעוניות שלהם “לָאִישִׁיּוּת הֲכִי צִבְעוֹנִית”(ע’52) ולהתענג על משיכות (או בכתיב אחר משיחות) המכחול של אדום-כחול-ירוק שצובעות את הספר כ-“כתם רורשך” (ע’52).

אופיר כותב כרדוף דיבוק – “כָּל הַיּוֹם מִישֶׁהוּ מְרַאְיֵן אוֹתִי בְּתוֹךְ הָרֹאש”(ע’16) –  שלא יוצא אלא מניב את הפלא המילולי-צורני-אסטטי הזה. מה שיש כאן בספר – זה יותר משירים מבודדים שגם להם יש זכות קיום. אופיר הגיש לנו שירה מוחלטת שמערבלת פנימה את הכל רכיבי ההוויה, כמו בולען ענק שנפער בשולי אגם ביערות הצפון המושלג – בסרטון YouTube –  ששואב פנימה את המים, הקרח, האדמה, האבנים, שברי העצים והיה מכלה את כל כדור הארץ לולא הפסקתי את הצפייה בו.

ועוד דימוי מצטייר בדמיוני – בהשראת הפרק “תיקון התפוח”: טעמי השירים מסתחררים לקבלת שיקשוק (שייק) פירות עשיר וערב, סמיך ואחיד ועתה עלי לאמץ את חושיי כדי להבחין בכל פרי ופרי וטעמו היחודי ואעשה זאת בקריאה הסדרתית כמצוות המשורר.

 אופיר עם זכוכיתצילום: דוד צור-מגן

סיפורים משונים

הָאוֹר יִגְדַּל וְרוּחַ          תְּרַחֵף מֵעַל הַמַּיִם

מֶטָמוֹרְפוֹזָה פְּסִיכוֹטִית       אַךְ הֶכְרֵחִית

תִּלְבַּשׁ פָּנִים

וְאֶהְיֶה אֶחָד מִיצוּרֵי הַיָּם   הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים

וַאֲנָשִׁים יְסַפְּרוּ עָלַי         סִפּוּרִים מְשֻׁנִּים

אוֹפִיעַ בְּאַגָּדוֹת עַם רְחוֹקוֹת

שֶׁמַטְּרָתָן מֻגְדֶּרֶת מֵרֹאשׁ אַךְ תּוֹצְאוֹתֵיהֶן לֹא צְפוּיוֹת

אַף אֶחָד לֹא יִשְׁכַּח אוֹתִי     כְּמוֹ שֶׁשָּׁכַחְתָּ

 

לפנינו סיפור הבריאה נוסח אופיר משרקי הכולל את היסודות המרכזיים כמו אור, רוח, מיים עם הנגיעה הפסיכוטית. למשורר מקום מרכזי בסיפור, אך אינו היחיד בתפקיד הזה – הוא רק אֶחָד מִיצוּרֵי הַיָּם   הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים. יסופר וידובר בו והוא לא ישכח. 2 המילים האחרונות – כְּמוֹ שֶׁשָּׁכַחְתָּ מתחכמות בעיניי, מוטב היה בלעדיהן. בשורה “ שֶׁמַטְּרָתָן מֻגְדֶּרֶת מֵרֹאשׁ אַךְ תּוֹצְאוֹתֵיהֶן לֹא צְפוּיוֹת” קיימת תובנה משמעותית שעומדת בפני עצמה: הצבת המטרה אינה מאפשרת לאדם לצפות מראש את תוצאות פועלו. האדם אינו מסוגל להכיר את כל הכוחות הפועלים לצדו בעולם ואינו השולט הבלעדי על גורלו.

האי-שכחה בסוף השיר מזכירה את השורה האחרונה של הדובה הגריזילית של יונה וולך: “היה אני איך אוכל לשכוח”. ועכשיו אומר דבר-מה כללי לגבי השוואות עם שירים אחרים. בקוראינו שיר חדש אנחנו ניצבים בפני חידת הבנתו ומשווים אותו לבסיס הידע השירי שעומד לרשותנו. ראיית הדמיון נותנת לנו נקודת אחיזה בתוך השיר החדש, מפתח להבנתו ולכן ביטחון מסוים מעודד, אך אין הדבר מחייב את המשורר: אין זה אומר שהשיר נכתב בזיקה לאותו עוגן שירי פרטי שלנו.

 אופיר על כיסאצילום: דוד צור-מגן

צפירה

אַתְּ מַתְאִימָה אֶת הַבְּגָדִים לְמַצַּב הָרוּח, הוּא צוֹחֵק

אֵירוֹפָּה יָפָה בַּתְּקוּפָה הַזֹּאת

וְלוֹ יָפֶה בְּעֵירֹם,

כָּכָה זֶה עִם שַׁקְרָנִים

שׁוּם בֶּגֶד לֹא מַתְאִים בְּדִיּוּק

אַחַר כָּךְ הוּא מְזַיֵּן אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁמְזַיְּנִים גּוּפָה

וְלוֹחֵשׁ לִי שְׁקָרִים כְּמוֹ פּוֹלִיטִיקַאי לְאֻמָּה רְעֵבָה

אֲנִי מַשְׁמִידָה שִׁשָּׁה מִילְיוֹן פְּחָדִים בִּשְׁבִילוֹ לִפְנֵי אֲרוּחַתעֶרֶב

אֵירוֹפָּה יָפָה בַּתְּקוּפָה הַזֹּאת

הַלְּבָבוֹת עֵירֻמִּים וּלְבָנִים וְאֵין צְפִירָה

 

אופיר משרקי עושה לנו סיור בארץ הפלאות שלו, כמו זאת של אליסה שאומנם מוזכרת בשיר “גירוד אינטנסיבי” בעמוד 30  ופותח בפנינו את הדלתות של חדר המיטות ושל חדר המתים. הדלת מופיעה במלוא טריקתה בסופו של השיר “בהתחלה היתה כוונה פראית ואז אור” בעמוד 14:

 

מִישֶׁהוּ מֵת, הַרְבֵּה מְהַמֵּתִים מְדַבְּרִים

 

אַךְ שְׂפָתָם מֻבְדֶּלֶת

דֶּלֶת    דֶּלֶת    דֶּלֶת

אַחַת מַפְרִידָה בֵּינִי וּבֵינָם

 

בשיר “צפירה” אופיר נדרש לנושא השואה הרגיש. “אירופה” בתחילת השיר רומזת על האפשרות של השואה ומכין אותנו ל“שישה מליון” שאומנם באים בהקשר של פחדים. גם “צפירה” – “אין צפירה” קשורות לציון יום השואה. אופיר משרקי כותב בנושא השואה בשירים נוספים. לדוגמא השיר “אדון וגב'” בעמוד 52, כשמחציתו השניה מתחילה בשורה “הייתי רוצה להיות אדון וגב’ היטלר” וכולה מפתחת את הרעיון החריג הזה.

 

הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אָדוֹן וּגב׳ הִיטְלֶר

עַל הַמִּרְפֶּסֶת מוּל הֶהָרִים הָאֵירוֹפִּיִּים

וּלְהַחֲלִיף לָהֶם כַּפְתּוֹרִים, וְאָז

לַחֲשֹׁב עַל מְעִיל פַּרְוָה

וְלַהֲזוֹת עַל הָאָדָם הַשָּׁחוֹר כְּתַקָּלָה אֶבוֹלוּצְיוֹנִית

אָז לְהַתְאִים שִׂמְלַת עֶרֶב בְּגָוֶן קְרֶם לְאֹדֶם אָדֹם

בְּרוּחַ שְׁנוֹת הַ 30- יִתְנַדְנְדוּ עֲגִילֵי יַהֲלוֹם

לֹא הָיִיתִי שׁוֹתֶה אוֹ מְעַ שֵּׁן אוֹ הוֹרֵג חַיּוֹת וְאָז

הָיִיתִי שׁוֹתָה וּמְעַ שֶּׁנֶת וְאוֹכֶלֶת חַיּוֹת וְשׁוֹתָה עוֹד וְרוֹקֶדֶת

הָיִיתִי מֻפְנָם וּמְפֻחָד וְאָז

מְשֻׁחְרֶרֶת עַל גְּבוּל בְּעָיָה

הָיִיתִי רוֹצֶה לִרְחֹץ אֶת הַדָּם מֵהַיָּדַיִם

וְאָז לִהְיוֹת הַגְּבֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה

אָז הָיִיתִי מוֹדִיעַ מִלְחָמָה

וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא שׁוֹכֶבֶת אִתּוֹ

הָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי גָּאוֹן

וּמַתְחִילָה לִתְהוֹת אִם אֲנִי מִשְׁתַּגַּעַת

הָיִיתִי מוֹצִיא הַכֹּל הַחוּצָה

הָיִיתִי שׁוֹמֶרֶת הַכֹּל בִּפְנִים

הָיִיתִי כּוֹבֵשׁ

הָיִיתִי נִכְנַעַת

אֲנִי גב׳ וְאָדוֹן הִיטְלֶר בְּיוֹמָם הָאַחֲרוֹן

עוֹרֵךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִתְאַבֵּד

 

טיפולו של המשורר בנושא השואה הוא מתוך איחוד, שילוב בין היהודים לרודפיהם, דבר שבא לידי ביטוי חד משמעי ומצמרר בשורות האחרונות המפתיעות של השיר “אהבת נשים” בעמוד 27:

נָשִׁים גְּבוֹהוֹת    מְקֻפָּלוֹת

פַּעַם בְּצוּרַת         מָגֵן דָּוִד

פַּעַם בְּצוּרַת      צְלַב קֶרֶס

 

האיחוד בין השונים, אף בין המנוגדים הוא העקרון המנחה של שירתו של אופיר משרקי. זהו קודם כל האיחוד בין היסודות הגבריים והנשיים שמתקיים אצל המשורר עצמו גופה ובודאי בשירי הספר. כבר ראינו את רצונו להיות בעת ובעונה אחת אדון וגברת (היטלר) והשיר שמובא מעלה מוכיח שהוא אומנם מצליח בכך.

היחס של בוז וגינוי כלפי השקרנים המופיע בשיר “צפירה” ואף מודגש ע”י המלה “שקרים” חוזר בשירים נוספים: “השפן יודע שהקוסם שקרן” בעמוד 43, “לא צייד שקרן” בעמוד 49 ומדגים את דרישתו הכנה לאמירת האמת מעצמו ומהזולת.

אופיר על אסלהצילום: דוד צור-מגן

פטר הוא הדמות הגברית הראשית בשירי הספר. היא מופיעה לראשונה בשיר השלישי:

  

פטר

הֵם רָצוּ לִי בָּרֹאשׁ

וְלֹא רָצִיתִי

לָתֵת לָהֶם גּוּף

פֶּטֶר

נִסְגַּרְתִּי בֵּין קִירוֹת

אוֹ לְפָחוֹת חֲשָׁשׁ

מִתְגַּבֵּר

יוֹצֵר קִירוֹת

הָיִיתִי שָׁם

פֶּטֶר

וּמַהִי מַשְׁמָעוּת הַשֵּׁם

הוּא בִּלְתִּי נִרְאֶה

כְּמוֹ הַגּוּף בִּדְמֻיּוֹת

כְּמוֹ שֶׁהֵן רָצוֹת

(בַּפַּעַם הָרְבִיעִית בִּזְמַן מְדֻיָּק)

וְהַגּוּפִים שֶׁלִּי מִתְרַבִּים

פֶּטֶר

נִזְרְקוּ מִלִּים בֵּין קִירוֹת

לְהִתְלַקֵּחַ בַּהֶדֶף

נִסִּיתִי לִשְׁמֹעַ

אֶת הַקּוֹל הֲכִי גָּבוֹהַּ

וְאַתָּה צַפְתָּ בִּי

פֶּטֶר

 

אינני מבינה את דמותו של פטר במלואה. לוּ הייתי שואלת את אופיר משרקי על הפשר של פטר – היה ככל הנראה מסביר לי. התקשורת הטלפונית עם אופיר ישירה ועניינית. עמית ישראלי-גלעד, עורכת הספר מהוצאת “ספרי עתון77”  אמרה לכתבתה הנרחבת על אופיר משרקי וספרו של העיתונאית מיה סלע שהתפרסמה במוסף “גלריה” של “הארץ” ביום שישי 16.1.2015: “היה לנו זמן טוב ביחד, היה דואט מאוד נוח, הוא ישר מבין, ישר הולך עשרה צעדים קדימה. אופיר גם עורך את עצמו מאוד טוב. זה היה כמו ריקוד”.

הספר “יותר מ-7” הוא הישג עצום של הוצאת “ספרי עתון77” גם מבחינת העריכה האתגרית וגם מבחינת העימוד המיוחד והקשה לביצוע שנעשה בידי מיכה בסר.

יותר מ 7 כריכה כפולה

ובחזרה לפטר ומידת ההבנה. שיר הוא יצירת אמנות, אינו שימושי במובן הצר של המילה, אינו הוראות לנחיתת אונס של מטוס ריסוס, למשל. לא יקרה כל אסון אם לא נבינו במלואו, וודאי אם כך קורה בקריאתו הראשונה. צריכה להיות מידה מסויימת של הבנה והיא השער בו השיר נכנס לתודעה ודווקא בחלקים הלא מובנים שלו מפעיל את מנגנוניהם של התת-מודע, של הרגש, של ההקסמות. אם כן, מוטב לא להבין את השיר וכל יצירת אמנות ולו במקצת ולהפעיל בכך את פנייהָ הרבות של אישיותנו הרוחנית.

פטר מופיע בשירים רבים בספר. ישנו סיכוי סביר שהשירים הנוספים בהם פטר מככב ישפכו אור על דמותו ויסייעו לי בהבנה. ואומנם פטר חוזר במלוא הדרו בשיר האחרון בספר, בפרק “תיקון התפוח / שירי ילדים”, אשר בו שירים יותר נהירים וכמו-מתפענחים מעצמם:

 

בזיכרון לילדי פטר

פֶּטֶר שֶׁלִּי הַבֹּקֶר נִזְכַּרְתִּי בְּךָ, שָׁלוֹם

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת בָּהֶן אַתָּה מֵת

עֲדַיִן רָץ בַּשָּׂדוֹת

יֶלֶד נִצְחִי

 

אַתָּה בֶּטַח לֹא תִּזְכֹּר פֶּטֶר שֶׁלִּי

אֵיךְ בִּכְאֵב מָתוֹק יָלַדְתִּי אוֹתְךָ

בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים

שֶׁל אוֹתָהּ מֵאָה אֲפֹרָה שֶׁעָבַרְנוּ

 

שׁוּב אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּךָ פֶּטֶר אֲהוּבִי

שׁוּב אֲנִי אֵם יְתוֹמָה

כאן פטר הוא ילד- באופן המפורש ביותר. אך דמותו ודאי שונה במופעיו האחרים בספר.

הדמיון ל”אבשלום” של יונה וולך הוא עדין ומכמיר לב. כמה יפה לפתוח ולסגור את הספר בשירי הוקרה למשוררת הנערצת על אופיר משרקי. אהבתו נתונה גם לרחל המשוררת וללאה גולדברג. לשלושתן הוא מקדיש שירים בספר וקורא אותן כהכנה למלחמה בעמוד 29:

וְאֵיךְ הִתְכּוֹנַנְתָּ לַמִּלְחָמָה?

שׁוֹאֶלֶת ד״ר

קָרָאתִי אֶת שְׁלֹשׁ הַמְּשׁוֹרְרוֹת

הַגְּדוֹלוֹת

השיר בעמוד 12 משמעותי  ביותר בספר ופורש את אמונתו הדתית הייחודית כל כך של המשורר:

תורתו של אדוני נחה בנחלים

תּוֹרָתוֹ שֶׁל        יְהֹוָה נָחָה בַּנְּחָלִים

וְהָאֲנָשִׁים בְּצִמְאוֹנָם     הַיָּפֶה וְהָרַב

שׁוֹתִים מֵהַמַּיִם

חַיֵּי הַנֶּצַח מְהַלֵּךְ בֵּינָם וְלֹא יִרְאוּ לוֹ

וְאַף כִּי דִּבֵּר אִתָּם נֶצַח דֶּרֶךְ מֵי אֲדֹנָי וְלֹא שָׁמְעוּ

נַעֲשֵׂית תְּחוּשָׁתָם טוֹבָה וְצִמְאוֹנָם רָוֶה

וְחַיֵּיהֶם תּוֹרָתוֹ, פְּנֵיהֶם זוֹרְחִים בְּהִשְׁתַּקְּפוּת מֵימָיו

 

אופיר שער אסוףצילום: דוד צור-מגן

למשורר יחסים קרובים עם האל, המכונה בספר בשמותיו השונים. האל של אופיר משרקי הוא אל אחד, עולמי, רב הפנים, המשולש, האיחוד של אלוהי כל הדתות המונותיאסטיות: היהדות, הנוצרות והאסלאם. לאופיר אהבה גדולה לאל – לא פחד, לא יראה, גם לא תביעה או דרישה כלפיו – אהבה טהורה שמחה ומשמחת שלא תלויה בדבר. האל של אופיר נוכח מאוד בניגוד לאל הנעדר בהגותו של עמנואל לוינס אותה הציגה המשוררת ללי ציפי מיכאלי בצורה הבהירה והנגישה בהרצאתה בנושא “אלוהים והסתר פנים” בסינמטק תל אביב ביום א’ 25.1.2015 . בזכות שיריו של אופיר משרקי והרצאתה של ללי ציפי מיכאלי הגעתי לתובנה חשובה עבורי: אינני מאמינה בדבר, אבל בכתיב של תורת הקבוצות המתמטית: האל שייך לספרות המוכלת בעולמי. לכן האל קיים בעולמי.

ישנו עוד שילוש חשוב בספר– רכיבי הנפש הפרוידיאנית: האיד, האגו והסופר-אגו. לכל אחד משלושתם מוקדש שיר. אביא כאן את השיר שמסכם את שלושתם:

השילוש הקדוש מסוכסך

הַסּוּפֶּר אֶגוֹ גּוֹרֵם לָאֶגוֹ לְהֵעָשׂוֹת אַגְרֶסִיבִי

וְהָאֶגוֹ נוֹתֵן לָאִיד לְהַרְגִּישׁ קָטָן

הָאִיד מִצִּדּוֹ לֹא מֵבִין בְּמַה הַסּוּפֶּר אֶגוֹ מִתְעַסֵּק וְלָמָּה

 

הַ שִּׁלּוּשׁ הַקָּדוֹשׁ מְסֻכְסָּךְ

הָאֶגוֹ מַפְשִׁיל שַׁרְווּלִים הָאִיד מוֹרִיד מִכְנָסַיִם

הַסּוּפֶּר אֶגוֹ בְּשִׂמְלָה.

נשים לב שסופר-אגו כמו המשורר עצמו לובש שמלה.

בפרק הרביעי “תיקון התפוח” נמצאים כאמור שירים שאותם אופיר מאפיין כ”שירי ילדים“.

בנוסף לתפוחים מופיעות בהם תאנים. מעניין לציין שפיאם פילי  Payam Feili  המשורר-הסופר האירני הנרדף בארצו על היותו הומוסקסואל פרסם רומן פיוטי בשם “אני אצמח ואניב פירות,… תאנים”.

הבחנתי במוטיבים נוספים בספר : הצבע הכחול, הצבע האפור, המיים. אך לא אתייחס אליהם כאן.

אזכיר אך בקצרה את השיר המכונן “זו לא הסקרנות ש” בעמוד 63 שמונה דברים שהם יותר מ-7 ובפרט “יותר מ-7 מיליארד יפהפיות נרדמות” – משל ל-7 מיליארד האנשים בעולם, אליהם, אל כולם המשורר חש קרבה ושותפות גורל.

 השירים הארוכים והגדושים של הפרק השלישי “יותר מ-7″ ראויים לתשומת לב מיוחדת, קריאה מעמיקה. כשקראתי את שירי הפרק –   את נחשול התודעה החומלת שבהם – הרגשתי שהם נותנים לי מענה לשאלה: “איך אפשר לכתוב שירה בצורה הפרועה והאסוציאטיבית בדומה למוסיקה הלא-מלודית ועל-סף צרימה של דמיטרי שוסטקוביץ’“. כששמעתי לראשונה את הסימפוניה מספר 10 של שוסטקוביץ’ בתחילת העונה של התזמורת הפילהרמונית באוקטובר האחרון ואז את הסימפוניה מס’4 והקוצ’רטו לכינור, הוקסמתי משינויי הקצב והעוצמה, מהמנגינה הפרועה והלא מלודית, כשהכל בה שונה ולא צפוי, ביקשתי לכתוב כמו ששוסטקוביץ’ הגדול מלחין.

את הספר “יותר מ-7” הזמנתי משתי החנויות הפרטיות “תולעת ספרים” ברחוב מזא”ה בתל אביב ו”יודן ספרים” בחיפה וקניתי את השני העותקים.

לקראת סיום העבודה על הרשימה צץ לי הרעיון לתת את אחד העותקים שנשאר חדש ונקי, כשהשני שימש אותי לרשימה הזאת והפך למסומן ומקושקש, לגבריאל מוקד – איש ספרות חשוב שגילה, טיפח וקידם משוררים רבים לכל אורך פעילותו הספרותית ואת יונה וולך בראשם, המכונה “מוקד” בסרט “יונה“. הלכתי לבית קפה מסוים בתל אביב בו גבריאל פוגש את מעריציו בכל יום חמישי, הושטתי לו את הספר ועקבתי אחריו פותח אותו, קורא במהירות, במיומנות, נשאב לתוך השירים, פולט מונחים מתחום ביקורת ספרות אקדמית כמו “אקספרסיביות”, “רטוריקה”, “אפיסטמולוגיה”, נהנה מהשיר  “שלושה חזירים“, מזמזם שיר עממי פולני על החזירים והזאב, מספר בדיחה אירופית בה היטלר הוא הזאב כמובן, החזיר שבנה בית מקש שמיד נחרב מנשיפתו של הזאב היא פולין – שנפלה ראשונה, צרפת היא החזיר השני שביתו הבנוי מקרשים נהרס גם הוא בידי הזאב לאחר מאמץ מסוים ורוסיה האיתנה שיכלה לזאב היא החזיר החרוץ שבנה את ביתו כהלכה – מלבנים.

ואז גבריאל מוקד הגיע לשיר האחרון בפרק השלישי שלמעשה מפגיש את כל המוטיבים המרכזיים שהתנגנו בין שירי הספר: “פטר”,האגו הסופר-אגו והאיד“, “שקרן”, “מים”, “כחול”, “חיות ים מיתולוגיות / סיפורים משונים”, “הנשים בהסטוריה”, “שמלה”:

עד אותו הבוקר המפלצת מלוכנס

עַד אוֹתוֹ הַבֹּקֶר הַמִּפְלֶצֶת מִלּוֹכְנֶס

הָיְתָה מֵרֹאשָׁהּ וְעַד זְנָבָהּ אֲמִתִּית

לֹא צַיָּד שַׁקְרָן

חֲסַר הֶשֵּׂגִים

וּפַחְדָן

וְרָחוֹק מֵהַמַּיִם

אַל תְּחַפֵּשׂ אֶת הַצֵּל שֶׁאַתָּה מֵטִיל, תֵּהָנֶה מֵהָאוֹר

מִי שֶׁצָּבַע אֶת הַנָּהָר כָּחֹל

אַף פַּעַם לֹא נָגַע בַּמַּיִם

לֹא אָמַר כָּחֹל מִיָּמָיו

מִשּׁוֹלֵט לְנִשְׁלָט בְּנִדּוּי אֶחָד

צִיּוּר הַנּוֹף מוּדָע לְכָל פְּרָט אַךְ אֵינוֹ מוּדָע לִהְיוֹתוֹ צִיּוּר

-הָאֶגוֹ הַסּוּפֶּר אֶגוֹ וְהָאִיד

יֵשׁ לִי בִּקֹּרֶת לִשְׁלָשְׁתָּם

לֹא כָּכָה זֶה נִגְמַר

לֹא אֶכְתֹּב עָלֶיךָ יוֹתֵר

פֶּטֶר

אֶכְתֹּב עַל הַהֹוֶה

לֹא עוֹד

נְסִיכוֹת נִלְקָחוֹת

בֶּעָתִיד דְּרָקוֹנִים

לֹא אֶחָד הָאַדְרִיכָלִים

לֹא חַיּוֹת יָם מִיתוֹלוֹגִיּוֹת

סִפּוּרִים מְשֻׁנִּים

לֹא כָּל הַנָּשִׁים בַּהִיסְטוֹרְיָה

נֶאֱחַזְתִּי בְּקַרְנָיו כִּבְשָׁד

לֹא עוֹד צוּרָה נֶאֱמָנָה

לֹא יוֹם אָבִיב רִאשׁוֹנִי

שִׂמְלָה דַּקָּה

לֹא

לֹא נַעֲרַת שָׁמַיִם מְנַגֶּנֶת בְּנֵבֶל

גַּן הָעֵדֶן

גַּם אִם לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר לֹא

תקרא, בבקשה, את השיר הארספואטי שבכריכה האחורית:

שיר כריכה

“בהחלט מעניין” הוא אומר. נכון שיפה שהשיר מופיע כאן לראשונה, כלומר אינו חזרה על שיר מתוך הספר. גבריאל מוקד מסכים איתי, אך לי שמחה אישית: כך נהגתי גם אני בשני ספרי שיריי, כי איך אעדיף שיר אחד על פני רעיו, הרי כולם היו שיריי וגם צריך ליצור תנועה, תנופה ולא חזרה סתמית, שלא לצורך. “הספר בהחלט מעניין” גבריאל מסכם ומצרף אותו לספרים ולעיתונים שבשקית חומה גדולה, “אקרא שיר-שיר ואולי אפילו אכתוב עליו לגיליון הבא של כתב העת שלי “עכשיו“”.

שמחה שהייתי עדה לראשית חווית קריאתו של גבריאל מוקד ומצאתי בו שותף להתלהבותי. מקווה שיכתוב בקורת ספרותית מעמיקה ונרחבת מתוך קריאה צמאה, לה ראויים השירים של אופיר משרקי -רבי הפנים והנדיבים – המאפשרים קריאות רבות והמעוררים לתגובה, שלא כמו המבקרים שמתמקדים בשאלה יחצ”נית אופנתית את מי הוא יורש. התיוג  הזה זר ושולי. הטו אוזן קשבת לקול שירי עצמאי, עתיר גוונים, יחודי, אוהב אדם, מחוייב לשירה, שבא לידי ביטוי בספר בשל ומעוצב בהקפדה על קוטן האות ועל כל רווח בין מילה למילה, בצפייה להתפתחותו השירית של אופיר משרקי שעוד תבוא.

 

                                           חגית בת-אליעזר, 1.2.2015

 

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.