סיפור קצר: “חלומות של אתמול” מאת עודד בן-דורי

מאת | 2015-01-12T04:08:24+00:00 12 בינואר 2015|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , |3 תגובות

הוא לא יכול היה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בזמן שבה הכל השתנה. הוא לא זכר בדיוק איך או מתי זה התחיל. הוא זכר רק שבהתחלה הם היו מסתננים בשקט, בלי שהוא ממש הבחין בהם או הרגיש שהם שם. מאוחר יותר זה כבר התחיל, קצת, לצאת משליטה. הוא קם משנת הלילה דווקא די מוקדם יחסית – לפחות שעה אחרי שהקקדו של השכן מלמטה היה צורח בקולי קולות מתחת לחלון שלו. “מישהו חייב לטפל בו”, חשב.

התיישב במיטה, שפשף קצת את העיניים, התמתח לרגע וניגש לשטוף את הטעם הגושי של הלילה מהפה. ואז, עדיין עם קורי השינה שעוד לא ממש הצליח להוריד מעין שמאל, ולפני ה”נס שתיים סוכר”, ראה בחטף את מה שהשאירו לו החלומות מהלילה על ה-Hemnes שלו (שולחן קפה שרכש בחנות “איקאה” באחד ה”סיילים”). פשוט ככה. באמצע הסלון הוא היה מוצא בכל בוקר שארית חדשה שהתגנבה לשם מהחלום של הלילה האחרון. תערובת לא-ברורה של דמיון מופרע ומציאות; כאילו ה”מישהו שם למעלה” שאחראי על התסריטים, לא באמת ידע איפה צריך למתוח את הגבול.

נעמד רגע, משתאה משהו, לפני שעשה את דרכו אל תוך הכוך הקטן שייצג מטבח בדירת הרווק הזקן שטיפח לעצמו. הגניב מבט זהיר לעבר השולחן וניסה לזהות מה בדיוק מונח שם ליד המאפרה שהחזיקה את הזנבות הכבויים של כל ה”סיגריות בבודדת” שהיה קונה לעתים מזומנות מדי בפיצוצייה שמתחת למשרד.

אם להיצמד לגרסה העדינה, בפעמים הראשונות הוא די נבהל. אבל המראה היה כל כך ברור והזיכרון שחזר מהחלום היה טרי ומדויק עד כדי כך שהוא אפילו לא העלה על דעתו את מה שמקובל לחשוב ברוב המקרים האלה: “אולי יש פורץ בבית?” האמת היא שממילא די במבט מהיר אחד משמאל לימין כדי לכסות את מרבית שטח הדירה. מה שהכריע את הכף היתה הידיעה הכמעט וודאית שכשהוא יחייג 100 (כבר שנים שאין בכלל חוגה בשום טלפון, אז למה עוד ממשיכים לקרוא לפעולה לחייג?!) בטח אף אחד לא ימהר להרים את השפופרת (?!) מעברו האחר של הקו. גם כשמוקדנית משועממת תענה לו בסופו של דבר, מה הוא אמור להגיד לה בדיוק? “שלום, זה עידו. אני גר על בן יהודה ליד בזל ועל שולחן הקפה שלי מונח עכשיו M-16 בדיוק כמו זה שהופיע לי לפני רגע בחלום הקבוע על המילואים. אני כבר 17 שנה בערך מנסה – ולא מצליח – להשתחרר מהחלום הזה”?!

לפעמים הם היו סתמיים ודי בנליים, למשל הסיפולוקס מהחלום על סבא שלו שנפטר עוד כשלמד ביסודי, וסבא יצחק, שלרוב ממש לא אהב להביא מתנות לחתונה, בכלל לא התלבט לרגע, והיה ניגש לבוידעם ושולף ממנו את המתנה הקבועה שכיסתה בעיניו על התפריט הפולני המכובס שהוגש אחר כבוד בחתונות אליהן הוזמן. גם הקסדה (Shoei) השחורה שליוותה אותו במשך שנות התיכון, מהחלום של “איך עברו כבר עשרים שנה, רבאק”, הייתה מונחת שם בוקר אחד.

כשסוף סוף התרגל לעובדה שבסוף הלילה מחכה לו שארית של חלום על השולחן, התחיל לחשוב שאולי היקום מנסה להעביר לו איזה מסר. כמו פאזל לא-גמור שמישהו התחיל והוא צריך להשלים. הוא עוד ניסה לפענח את הרמזים כמו באיזה מותחן בלשי לא-פתור, אבל כמה אפשר לבלוש ומה באמת אפשר כבר להסיק מהספר שניסה להתחיל לכתוב אי-שם בתחילת שנות העשרים שלו – ושֶם אפילו לא היה לו – שהיה חוזר לרדוף אותו בחלומות הלילה. אז נכון שממציאות שבה הספר היה מותחן בלשי סטייל אגתה כריסטי עם נגיעות יאיר לפידיות, בחלום הוא הפך לרומן ביכורים ענוג על הקיבוץ של שנות השלושים של האלף הקודם קצת כמו “ליל העשרים”, אבל כמו בחלום ובמציאות שקדמה לה הוא עדין היה לא גמור, רק שעכשיו הוא היה מונח בעזובה על שולחן הקפה ודוקר אותו שוב בכל המקומות הנכונים.

העניינים הסתבכו קצת כשבאחד הבקרים בעוד הוא מנער את עצמו מה”מיטה וחצי”, שמע קולות לא-ברורים-אבל-נשיים-בהחלט, עולים מהסלון. תוך עצימת עיניים ניסה בכוח לדלות את הסצנות האחרונות שנשתרבבו לתוך השינה הרדופה שלו, אבל שום דבר לא באמת צף ועלה בתוך הסימפוניה השחורה שכיסתה אותו. כשפקח את עיניו, התחיל פוסע ועובר בזהירות, אולי כמו בתרגולת חציית שד”מ (שדה מוקשים) שזכר מהשנים שעשה בהנדסה קרבית, את המטרים הספורים שהפרידו בין קצה המיטה לשולחן הקפה שבסלון. מה שראה הפעם על הספה שליד השולחן, הכה אותו ב”סוג של תדהמה” והחזיר אותו באחת לרגע שבו הפעילות החשמלית במוח שלו הייתה עדיין בעיצומה. הוא הצליח לראות את החלום ברזולוציה ממשית כל כך, בעיקר כי עכשיו היא שכבה שם, משתרעת על הספה כמעט לכל אורכה.

הייתה זו דקלה, עם הרגליים הארוכות שלה. האהבה הלא כל כך ממומשת שלו, זו שליוותה אותו במשך שנות התיכון. בשנייה הארוכה כל כך הזאת, כשהרגלים שלה מבצבצות וחורגות אל מעבר למשענת הוא פשוט צנח על הרצפה, המום, כמו שק של תפוחי אדמה. איתרע מזלו, ובדרך למטה הראש שלו נחבט בפינה השמאלית של שולחן הקפה והוא איבד את ההכרה.

הוא לא ממש זכר כמה זמן שכב שם שרוע על הרצפה, אבל שלולית קטנה ולא משמעותית של דם שנקוותה מתחת לנקודה שבה היה מונח המצח שלו, סיפרה לו שהוא היה זרוק שם לפחות כמה דקות. דקלה, לעומת זאת, כבר לא הייתה שם. כבר לא נותר זוג רגליים שחרג אל מעבר לגבולות הגזרה של הספה, אבל השקע החמים שנשאר מוטבע בתוכה והתחיל להתנדף, וניחוח עדין-עד –לא-מורגש של בושם נשי, הזכירו לו שהיא באמת הייתה פה עד לפני רגע.

ואז זה ממש הכה בו. ברגע הזה היה נדמה לו שהוא הבין מה הוא הולך לעשות עם המתנה המשונה הזאת שמישהו או משהו לא-ברור דאג להשתיל בו. עכשיו הוא הבין מה היקום מנסה להגיד לו, אפילו קצת בצעקות, בדציבלים שפעמו בו מבפנים בין הרקות כמו מסר אינדיאני עתיק יומין שמנסה לעבור בהדהוד עמוק של תופי טם-טם.

ברגע המכונן הזה הוא הבין שיש לו את הכוח גם לזמֵן אנשים מתוך החלומות. בשנייה שהשם הראשון של מי שתישאב מהחלום שלו אל תוך הסלון נחת בתוך ראשו, הוא הרגיש את הטעם המלוח של הדמעות מתחיל לזלוג מקצה העין. מה שהיה בסך הכול דוק של רטיבות, הפך עד מהרה לקילוח של געגוע שעידו כבר הרבה מאוד זמן לא שטף החוצה. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהצליח לחשוב על נועה בצורה כל כך בהירה. התמונה שלה צפה ועלתה לנגד עיניו מוחשית כל כך. הוא זכר את השיער הארוך האסוף; את העיניים הירוקות האין-סופיות, שתמיד חייכו אליו; את הרכות שעטפה אותו בחיבוק שרק אחות גדולה יודעת לתת. אחות יחידה, שכבר עשר שנים עברו מאז מתה והשאירה אותו לבד בעולם, לנהל את המלחמות הנפסדות מול המציאות. סתם, בלי שום סיבה נראית לעין. ילדה בת 36 שהחיים היו קטנים מלהכיל אותה.

עידו הבין שעכשיו נקרתה בפניו אפשרות להחזיר אותה. אפילו אם זה רק לרגע. “הייתי מתפשר גם על שתי שניות איתה”, חשב לעצמו. רק לטבול לרגע בעיניים הירוקות, הסוחפות שלה, או לשמוע אותה אומרת עוד פעם אחת: “עידודוש (הש’ השורקת שלה רק האריכה את השם שלו שהתגלגל על קצה הלשון שלה בחיבוב מתקתק), אלה החיים שלנו. תזכור להרכיב את המשקפיים הנכונים, כדי שלא תלבש בטעות את החיים של מישהו אחר”. כמה פעמים מאז, מצא את עצמו מחפש את החיים שלו שנוטים ללכת לעיתים קרובות מידי לאיבוד, שאל – מייסר את עצמו.

הוא לא הצליח להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה חלם עליה. הוא שם לב שהאצבעות בכף היד מתחילות להתיישר מעצמן, אצבע, אצבע בתורה, כמו מונות את השנים שעברו מאז הפעם האחרונה. הוא עמד שם באמצע הסלון והרגיש איך הידיעה מחלחלת אליו בטפטוף מתמשך. הוא פשוט ידע שהוא מוכרח לשלוט בחלומות כדי שיוכל להכניס את נועה פנימה; אבל איך לעזאזל עושים דבר כזה? התקווה שעד לפני רגע שטפה אותו מכל הכיוונים, פינתה את מקומה לתסכול גדול. הוא כבר היה כל כך מיואש והרגיש איך ההתלהבות הרגעית מתנדפת החוצה דרך זרת יד שמאל; כמו דיבוק שבורח החוצה. אם עד עכשיו הוא הרגיש שיש סיכוי אקראי שנועה תופיע אצלו בסלון. הסיכוי הזה נמוג. או לפחות ההרגשה נמוגה. הרגשת בדידות גדולה וכבדה באה במקומה ועידו התיישב ושקע לאיטו לתוך הספה.

הוא עשה את שעשה פעמים רבות בעבר ונתן לדכדוך להתחיל לכרסם בתוכו. התולעת הספקנית שהתקדמה אצלו מתחת לעור, בזחילה במרחב שבין הלב והכליות, ידעה שתשיג את ליטרת הבשר שלה. לשמחתו – ובדיוק בעיתוי המתאים – כאילו משום מקום צף ועלה עוד זיכרון של נועה האומרת לו את מה שאהב לשמוע: “עידודוש, אתה לא סרט בורקס אז אולי מספיק כבר עם הביקורת”. הוא הזדקף והתנער קצת מתוך השקע שבספה וידע שמשהו כבר יופיע. עליו רק להיות קשוב למציאות; פתוח לצלילים שזורמים כל הזמן בחלל.

באותו הרגע צלילים אחרים שבקעו סטריאופונית ממכשיר האייפון שלו, העבירו אותו בחדות אל מרחב זמן אחר, ובישרו לו שמישהו בכל זאת מנסה להשיג אותו. עד שהספיק, בקושי, להגיע אל המכשיר, הצליח לראות על המסך את המילה “חסום” מִטשטשת ונעלמת כלעומת שהופיעה. למרות תחושת ההחמצה הרגעית, המתקשר האלמוני עניין אותו קצת פחות באותה השנייה. מה שהתחיל להתחדד אצלו הייתה ההכרה האוניברסלית שהפתרון לבעיה שלו עשוי להיות טמון במוח המבריק של סטיב ג’ובס שהנחיל לעולם ירושה באורך של 4.53 אינצ’ים, שלא תסולא בפז.

תוך מחקר קצר (שנמשך דקה וחצי בערך), הוא מצא את מבוקשו. היא הייתה שם כל הזמן. אפליקציה חינמית לגמרי בשם Dream:ON הבטיחה לו שחור-על-גבי אפ-סטור (ובתרגום חופשי מאנגלית) שהיא האפליקציה שתשפיע על החלומות שלו. היו רשומות שם גם כמה הסתייגויות כמו העובדה שהאפליקציה לא תשפיע על כל אחד ויתכן שידרשו לילות אחדים בטרם תופענה תוצאות, אבל לעידו כל זה לא היה אכפת. ברגע הזה הוא היה חדור אמונה כמו שלא היה מזה זמן רב.

אחרי התקנה קצרה שגבתה ממנו רוחב-פס מזערי, והפעלה בלחיצה אחת של מה שקיווה והאמין שיתגלה כמכונת החלומות האולטימטיבית, התחיל נובר בקרביים של האפליקציה כדי להיטיב לשלוט בה בטרם תשקע השמש. זה היה קל הרבה יותר ממה שחשב ונמשך הרבה פחות זמן ממה שסבר שיידרש לו. חמישה צעדים פשוטים, מסודרים בצורה לינארית, שאחריהם הבוקר הבא, כך חשב, כבר לא יהיה כמו אלה שחלפו וקדמו לו בעשר השנים שחלפו:

  1. העבר את המכשיר למצב שקט.
  2. חבר את המכשיר למטען, הנח אותו פונה כלפי מטה לצד המיטה.
  3. אל תנעל את המכשיר.
  4. השתדל ליהנות מהחלומות.

 

הכול היה ערוך ומוכן לקראת הלילה (בעיקר בשל העובדה שלא באמת נדרשה לו הכנה מאומצת). בעוד שעות אחדות, חשב לעצמו, יתעורר לבוקר חדש שישנה את החיים שלו; לבוקר שיעיר אותו מהתרדמת החיה שבה היה נתון בעשר השנים שחלפו כך הרגיש, מאז נפרדו דרכו שלו והנתיב שאליו נסחפה נועה, שלא בטובתם.

אף שהלילה היה עוד רחוק ואף שהקולות שהגיעו מהרחוב וחדרו מבעד התריסים המוגפים למחצה בבית שעוד לא התעורר לגמרי, העידו שיש מי שרק מתחיל את היום שלו בשעות הללו (שעות הבוקר המאוחרות אומנם, אבל בכל זאת בוקר), דחקה בעידו מבפנים האפשרות הלא-מציאותית כמעט שלפניו, והוא החשיך את הבית. הוא פנה לחדר האמבטיה והתחיל להתכונן לשנת הלילה שכפה על עצמו. עידו היה משוכנע שברגע שישכב לישון יבואו לבקר אותו החלומות הנכונים– וזה כל מה שהוא צריך. הוא נכנס למיטה, זרק שני כרים הצידה ונשכב על “חצי הצד” באופן כמעט לא-מודע, כמו שהורו לו השרירים תוך שהם מיישמים הרגל בן שנים רבות. הראש עדיין כאב לו מעט והדופק במצח עוד המשיך לפעום בעקבות המכה שספג מהקרבה הפתאומית בינו ובין השולחן קודם לכן, אבל הנחישות שזרמה בעורקיו, גרמה לו לעצום עיניים בכוח ולהמתין.

אחרי נשימות שטוחות במשך שלוש דקות בערך הוא הרגיש שההמתנה תהיה לשווא. התהפך פעמיים לשמאל ועוד פעם אחת לימין וידע שאחרי לילה, השינה כנראה לא תגיע בקרוב. באנחה חלשה וקצת מיואשת התיישב והרהר באפשרות לגשת לבית המרקחת ולרכוש שם גלולות שינה. הוא זכר שיש בית מרקחת אחד ליד מאפו ועוד אחד באזור ז’בוטינסקי ולרגע התלבט “לאיזה מהם ייקח לו פחות זמן להגיע”, אבל מה שעצר אותו היה העובדה המשונה שמאז שהוא זוכר את עצמו, היה לו מחסום פסיכולוגי שעצר בעדו מלבלוע גלולות. הוא לעס וטחן ובלע חתיכות סטיקים, גדולות הרבה יותר כנראה, אבל בגרון שלו היה “מחסום צה”לי מאויש” שלא אִפשר לגלולות לגלוש במורד בית הבליעה ודורש ממנו להקיא אותן. בפעמים הספורות שהחליט שהשעה מחייבת (כמו בפעם ההיא שכאבי תופת הגיעו מעומק אוזן ימין, או משיני הבינה האחוריות  – קשה היה לו לזהות במדויק את מקור הכאב), הוא לקח שתי גלולות אקמול, הניח אותן על כף וטחן לאבקה, ממש כמו שנועה הייתה טוחנת אותן בשבילו. הוא נזכר איך הייתה מלווה את הכף לפיו, ובחיוך שחשף שני טורי שיניים לבנות הייתה סונטת בו: “אולי החיבה שלך לבעלי חיים גורמת לך לחשוב שפילולה היא בעצם סוג של פיל רפואי, אבל באמת הגיע הזמן שתתבגר קצת”.

הזיכרון הזה התניע בו משהו רדום והוא נזכר שאיפשהו במדפים העליונים של הארון בחדר השינה הוא מחזיק את כל האלבומים, המכתבים, סרטי הווידאו ושתי חולצות שהשאיר לעצמו וגם לבש מדי פעם במהלך השנים הראשונות (עד שקצת עלה במשקל והתעצבן מחדש כל פעם שלבש אחת מהן והביט במראה). קם בזריזות מהמיטה, משך את הסולם התלת-שלבי שעמד מקופל בין הקיר לארון, טיפס עד לשלב האחרון וסחב מלמעלה את כל מה שהיה בהישג יד. שלושה ארגזים היו שם ואת כולם הוא לקח, בזה אחרי זה, לסלון, ושם הפך אותם ורוקן החוצה את תכולתם על הספה לכל אורכה. תוך שניות ספורות הוא השתרע על הספה תוך שהוא עוטף את עצמו ומתחפר מתחת לכל התמונות וקלטות הווידאו שהיו מפוזרות. הוא שכב מחובק והרגיש את החום שניבט אליו מכל מאות זוגות העיניים הירוקות של נועה שכיסו אותו וידע שבשינה שבקרוב תעטוף אותו, הוא ימצא מנוחה נכונה.

 

***

עודד בן דורי יליד 74, נשוי, אב לשבעה. גר בגבעת-אולגה שבחדרה. מהנדס בחברת היי-טק ביום וכותב (בעיקר שירה) בלילה.

3 תגובות

  1. […] על דו"ח גולדסטון (מתוך הטור "שפה זרה" ב-7 לילות); וסיפור קצר "חלומות של אתמול" מאת עודד בן-דורי […]

  2. gapps 9 במרץ 2018 ב- 10:03 - Reply

    מרגש. תודה על זה.

  3. אלסק 4 באפריל 2018 ב- 16:57 - Reply

    נהדר. תודה על החוויה.

השאירו תגובה