כובד ראש
“על מה אתה חושב?” היא שואלת.
“סתם. על כלום.”
היא מלטפת לי את היד.
“על כלום?”
“שום דבר,” אני אומר.
“אז זה טוב” היא אומרת וקופצת ראש אל המים. היא צוללת ואז עולה. השיער שלה רטוב. מבריק רטוב ונראה כמו משי.
“אתה בא?” שואלת ואוספת את שיערה בידיה.
“הממ…” אני מהסס.
“יאלללה …!”
אני פושט את החולצה וקופץ. עולה מהמים ואנחנו מתנשקים. אחר כך, מתייבשים מתחת לעץ.
“מותק, תקשיב.. רציתי לדבר איתך.” היא אומרת.
“דברי.. חופשי. ” אני אומר כשאני משייף בובה מעץ עם סכין.
“אני… חושבת שאנחנו צריכים לקחת הפסקה.”
הבובה נופלת על האדמה.
“מה זאת אומרת?”
“אני מרגישה שזה..אנחנו.. קצת גדול עלי. אני צריכה להבין כמה דברים עם עצמי. תראה שזה יהיה לטובה.” היא מחבקת אותי ונשכבת מתחת לעץ.
היא נרדמת ואני יושב לידה, מתבונן בה. זונה. היא כל כך יפה כשהיא ישנה.
אני חותך אותה לחתיכות, את הראש והלב שם בצד. פורס שמיכה ומתייבש מתחת לעץ. מוציא את הגבינה ,היין ואת הלב , אוכל ואז מנמנם. השמש חמימה, ויש בריזה נעימה .
כשאני מתעורר ניגש אל הראש שלה ומלטף קלות. שם אותו על מקל, עוטף בסדין עם נקודות אדומות, תופס את העגלה שלי ומתחיל ללכת.
אני מגיע לעיר הסמוכה.
שוכר חדר במלון מוזנח במרכז העיר, ונרדם שם . בבוקר אני מתעורר , מארגן את הדברים ויוצא לכיכר העיר.
הממ.. די ריק. אני חושב ומארגן את הסט. טוב נו.
העגלה מוכנה וגם התפאורה . אני מוציא את הבובות ומניח כובע על הרצפה.
אוקי. אפשר להתחיל את ההצגה.
הזאב עומד נשען על עץ וילדה חולפת על ידו.
“טרלה לה לה..”
“מה את עושה פה ילדה?”
“הממ.. מתהלכת.”
“את יודעת שזה מסוכן לטייל לבד ביער.”
“אני יודעת, אבל אני לא מפחדת!”
“יפה מאוד . ילדה אמיצה שכמותך. לאן את הולכת?”
“הממ.. למסיבה.”
“מסיבה ביער?”
“כן, יש פה איזו מסיבת טבע.”
“וואלה. מגניב. אפשר לבוא?”
“פחחח.. נראה לי שאתה קצת זקן מידי….” אומרת הילדה ורצה מצחקקת.
“גרררר…..” מלמלמל הזאב נשאר עומד לבדו.
וסצינה! המסך יורד , הבובות נשמטות ואני קד לקהל.
כמה מחיאות כפיים ואז שקט. אני בודק את הכובע. ששה שקלים. כוס עמק. אני אוסף את הכסף, ונשען על העגלה. מוציא בקבוק בירה ומתחיל לשתות.
מימיני עומד ילד כבר זמן מה ומסתכל בי.
“מה אתה רוצה ילד?” אני אומר בלי להסתכל עליו ולוקח עוד שלוק מהבירה. הוא בורח. אני נאנח ומתחיל לקפל את הדברים. איזה יום מעפן. אני חושב בדרך למלון.
אני מאחסן את העגלה ועולה לחדר. נכנס , מתארגן והולך לישון.
מתעורר בבוקר. שותה קפה . הראש שלה עומד בפינת החדר, בין הקירות.
“אל תדאגי. היום יהיה יותר טוב. אני מרגיש את זה.”
לוקח סדין , מכסה את הראש ויוצא החוצה.
מגיע לכיכר, מניח את הכובע , מוציא את הבובות ומתחיל את ההופעה.
הילדה עומדת בתוך בקתה. הזאב דופק על הקיר.
“טרי לי לי לי.” צוחקת הילדה.
“זונה קטנה שלי, תמיד תהיי איתי. תמיד!”
“נמאס לי ממך. זה לא אותו דבר.”
“לעולם לא. לעולם!”
זה עוד ייגמר בדם.”
אל תגיד לי , מה לעשות?”
שאת יפה כזאת.”
“שונאת אותך, הלוואי שתמות.”
אצבע אותך בצבע תות”
וסצינה! מחיאות כפיים. פוסע לפנים וקד קידה. האנשים ממשיכים למחוא כפיים עד שמתפזרים והולכים. אני בודק את הכובע. ששים ושבעה שקלים. או יס. ידעתי שהיום יהיה טוב.
אני אוסף את הכסף ומחליט לפנק את עצמי בקפה ועוגה. מתיישב בבית קפה ומזמין הפוך וקרואסון. לוגם אותו ומרגיש כמו בפריס. מחוץ לבית הקפה עומדת בחורה ומנגנת בגיטרה.
חמודה. ממש חמודה.
מסיים את הקפה , משלם והולך לעברה . כמה אנשים שעומדים סביבה ומקשיבים. כשהיא מסיימת כולם מוחאים כפיים ושמים מטבעות בכובע שלפניה. הקהל מתפזר והבחורה מתכופפת ארצה ומכניסה את הגיטרה לקייס שלה.
“יפה. אהבתי.”
היא מרימה מבטה אלי. “תודה.” היא מחייכת, וחוזרת להתעסק עם הקייס.
“כמה זמן את בעיר?” אני שואל.
“הממ.. לא הרבה. אולי שבוע.
“וואלה. אני פה יומיים. אני עושה תיאטרון בובות. הנה הסט שלי.” אני מצביע עם ראשי על העגלה. “מגניב. “
“כן.” אני מהנהן. היא שותקת.
“אז בטח נראה אותך מחר ?” “כן.. כנראה..”
“פייר.” אני מושיט את ידי.
“לוקה.”
“ביי.”
נכנס למלון , פושט את החולצה, זורק אותה על הרצפה ונשכב על המיטה.
“אחחח. ” אני נאנח. “פגשתי מישהי היום.” אני אומר לראש בפינת החדר מאחורי כשאני שוכב ובוהה בתקרה.
“ממש חמודה .”
אני מסתכל לפינה. אין תנועה.
“אז איך עבר עלייך היום?”
שקט.
“הא?”
לא עונה.
“מה יש לך?”
עדיין שקט.
“אל תגידי לי שאת מקנאה..”
“את מקנאה!” אני מתיישב.
אני צוחק. “אשכרה את מקנאה. איזה קטע. ” אני נשכב חזרה.
“אל תדאגי מותק. אף אחת לא משתווה לך.”
למחרת בבוקר אני קם וחוזר לכיכר.
די ריק. מתיישב על ספסל ומוציא סנדוויץ’ שקניתי בדרך, ומתחיל לאכול.
רואה את הבחורה מאתמול מגיעה לכיכר ומתכונן לקום אליה כשמישהו מגיע אל הבחורה מאחור ומחבק אותה. היא מסתובבת והם מתנשקים.
כולן זונות .
הזאב והבחורה יושבים על ספסל ביער.
“אני אוהבת אותך.”
“הממ. תודה.”
“מה תודה, יא בן זונה.”
“אין לי מה להגיד בחזרה.”
“תגיד שאתה אוהב תגיד שלתמיד”
“קשה לי להתמיד”
לא אכפת לי, תהיה בן אדם”
“אני סתם מטומטם.”
“סתם, יא מפגר, יש לי כבר מישהו אחר.”
“יא זונה , אני ארצח אותך .
אני אוהב אותך
עכשיו זה אמיתי
לא משקר לך
באימא שלי.”
הזאב נשכב על הרצפה ומיילל אל הירח. סוף סצינה.
אני רץ למלון מרים את הראש שלה ויורד על הברכיים. “אני אוהב אותך. אני מבין את זה עכשיו. תחזרי אליי . אני רוצה רק אותך. כל האחרות הן סתם.”. אני לוחש ברעד.
“אני אוהב אותך. אני אציל אותך. לא יודע איך, אני אמצא דרך.”
“אתה ראית אותי כמו שאני באמת.” היא אומרת לי. ” בלי מחסומים. בלי הגנות . בלי מסכות. ואני מגעילה. ומכוערת. אני מגעילה את עצמי. אין לי גוף ואין לי לב, ואתה יודע את זה.”
“אותי את לא מגעילה.”
“אני כן. אתה פשוט עוד לא יודע את זה. “
***
עומר ברי ,כותב, נוסע על סקטבורד, מטייל בלילות. בימים אלה יוצא לאור ספרו החדש “קרוס אטלנטיק” – אוסף סיפורים קצרים בעריכת חיים פסח. ב-26.11 בשעה 20:00 יתקיים ערב השקה לספר ב”צימר” – הגדוד העברי 5, תל אביב. עוד פרטים תוכלו למצוא כאן.
הסיפור לא מובן למה התכוון המחבר. נראב לי גבוב של מילים. צר לי….