אלפא וביתא
כשהחתול השתין על ערימת בגדים נקיים, מקופלים, מגוהצים, מריחים ממרכך כביסה, עטופים בשקית ניילון שקופה שנחה על הרצפה הקרה, נודע לקטיה שנישואיה לא שרדו את השנה העשרים ושבע להיותם. מאז הגיח מרחם אימו אל תוך ארון בגדים אחרי גור שנולד מת ונמוג באורח מסתורי, היה לחתול חוש מיוחד לתנודות העדינות שרטטו בבית. בגיל חמש, גדל ממדים באופן על-טבעי, הוא התנהל כמו רוח רפאים. לבן וחרישי. כל שנה עם חלוף הקיץ צימח פרווה עבותה וסתיו אחד הגדיל לעשות וגידל רעמה מגונדרת, משיית, מנבא עונה סוערת מן הרגיל שאכן התגשמה. צח וערירי, נהג להשתרע במקביל לרדיאטור הלוהט, כסותו המהודרת מעלה ריח חרוך. אישוני עיניו הצהובות, השטניות, התרחבו כאשר התכונן לעשות מעשה, ופיו נפער זאבי, ניביו ארוכים, שיניו הטוחנות כשיני צבוע.
מדי ערב היה החתול נוהג כחתול ומתכרבל בחיק יורם בעליו. מגרגר בתאוותנות ותמים למראה, קרום חלבי פרוש על עיניו הספק-פתוחות, התגלמות הנהנתנות באשר היא. יורם, בעליו. צופה בתכניות הטלוויזיה שלו: פועלי בניין גרמיים על שלד הבורג’ אל חאליף, באמירות מדברית זו, או זו, או אחרת; גברים מחפשים מים, זהב, יהלומים, בסהרה, באלסקה, בסיירה ליאון; צדים תנינים עצומים בביצות במיסורי או במישיגן או במדינה אחרת שגם שמה מתחיל בוודאי במם. כל אותו זמן יושב וכל אותה עת החתול שרוע על ברכיו, כולו תפנוקים, מעריץ ומוקיר את היד המחליקה את פרוותו, חזור והחלק. דווקא על צרור בגדי העבודה האפורים של יורם שהאכיל אותו בעקביות – גם אם לא באהבה רבה – התיז הצהרת אמונים לקטיה, שפתחה את הדלת והתירה לו לשוב אל הבית החמים בבוקר קפוא של אותו חורף גשום מן הרגיל, אחרי ששוטט על הדשא שעלי פקאן רופסים, כבדים ממים ריפדו אותו, אחרי שסידר את ענייני הבוקר שלו בקרב חתולי הסביבה.
“קישטה, קישטה, עוף מכאן!” קטיה ניסתה למנוע את הבלתי נמנע כשהבחינה ביצור המגודל חופר בחריצות בין קמטי הניילון השקוף, כמנסה להסוות את הפלג הענברי שחלחל אל הבגדים ודלף לרצפה. מאוחר מדי. היה שם כל כך הרבה שתן שהיא חשדה כי אצר את נוזליו כל אותו לילה כדי להצהיר הצהרה ברורה מאין כמוה, כזו שאינה מותירה מקום לספק. החיה נעצה בה מבט מתריס וקיפצה בחוצפה אל הדלת וממנה החוצה, לפקאנים, לחתולי השכונה, לקערות הפכסמים שלהם, לצוד נקרים ולרבוץ על גגות.
הוא ידע ליהנות מן החיים! על חשבונה! תמיד על חשבונה. השתן המשיך לזרזף ועמד להיבלע מתחת מדפי הספרים, מאיים להפוך את חדר העבודה למלכודת שתצחין לעד. היא ניגשה למטבח ואספה סחבה צהבהבה שהשתלשלה מהברז, מצרה על כך שתצטרך להשליכה לאשפה, רכנה אל ערימת הבגדים, מצרה על כך שתיאלץ לכבסם שוב, בגועל הפרידה בין הניילון ששלוליות צהובות הצטברו במדרונותיו הקמוטים, לבין הבגדים שאת שוליהם ניסתה להציל מלטבול בנוזל השמנוני, מצרה על עצמה, שכה אירע לה ביום המנוחה השבועי שלה. הנוזל נספג בסמרטוט והיא השליכה אותו לאשפה ואת האשפה הוציאה למרפסת. לאחר מכן הרימה בהיסח דעת שני אגוזי פקאן שנשרו מן העץ. “אחד, שניים” קטיה ספרה. “עוד ארבעים ושמונה לפחות”. חמישים אגוזים ביום. זו הייתה המיכסה היומית שהציבה לעצמה, וכפולות של חמישים בבקרים סוערים יותר. כשלא הצליחה להשלים את המיכסה, הייתה מחטטת ונוברת במרזב, שם נאספו פקאנים שהתגלגלו מגג הרעפים המשופע. תמיד היה אפשר להגיע לכפולה מדויקת של חמישים בעזרת המרזב. בהיסח דעת הרימה עציץ פלסטיק מהדשא הרטוב והטילה לתוכו את האגוזים אשר השמיעו קולות נקישה: קלוק. קלוק. תשעה אגוזים השמיעו קלוק. האגוז העשירי השמיע קליק. “עוד ארבעים”. עוד “שלושים ושישה”. קליק. ועוד קליק. ועוד כמה. ועוד עשרים וארבעה. קטיה התמתחה ושלחה ידה לתוך המרזב, פשפשה בין העלים הלחים, צדה עוד אגוז ועוד אחד. האגוזים האחרונים אמרו קלאק.
לא היו מספיק אגוזים. דווקא הבוקר. המשימה לא הושלמה. היא גררה סולם אלומיניום והשעינה אותו על מרזב הפח הישן שמי- גשם חומים, קפואים, נטפו מנקבי החלודה החומים שהתהוו בו, בשל הזנחה. במרזב היה הרבה קומפוסט טוב אבל קטיה נזכרה שהקומפוסט במרזב גורם לכתמים כהים המתפשטים על תקרת הבית, מבפנים. על הגג שכבה בובת פלסטיק שהילדים השליכו לשם. זו הייתה בובה שחורה ואדומה, שדית. שני עורבים שנקרו בה ברוב עסק התעופפו בקריאות כשראשה התגלה להם, בטפסה בסולם. לא היו אגוזים במרזב. קטיה ויתרה.
היא רוקנה קטע קטן של המרזב מן הקומפוסט הקר שמילא אותו. הקומפוסט הטוב צנח לגינה הלא מטופחת שלהם. שלה ושל יורם. בעלה-לא-עוד-לעד. עשרה סנטימטרים של מרזב הוכנו לקליטת הגשם הבא. ועוד עשרה, ועוד עשרה, ועוד עשרה. ואז היא נזכרה שמספר ימים קודם לכן סימן החתול גם את מיטות ילדיה, והפך לבעל הבית, תופש את מקומו של הגבר עוד לפני שידעה בעצמה כי התפנה.
***
לילך מלוויל חייתה שנים רבות במערב אוסטרליה שם נולדו ילדיה, וכעת היא חיה בקיבוץ ניר-דוד שייסדו סבה וסבתה על נחל האסי. היא עוסקת בפיתוח הדרכה ומרצה בתחום בריאות הציבור. אהבתה למילה הכתובה מלווה אותה מימי ילדותה, כמו גם התעניינותה הספציפית בכל מה שקשור לפריפריה על טבעה, צבעיה, ועונותיה שמתחלפות בעתן.
[…] בתרבות הפופולרית בישראל" מאת ליאת שטייר לבני; וסיפור קצר בשם "אלפא וביתא" מאת לילך מלוויל […]