חמלה

פעם אחת הוא ניפץ כיסא על הרצפה. זה היה בזמן הכי נפוץ לריבים – ארוחת שישי בערב. זה כנראה היה על כסף, אבל גם זה שהבית היה מבולגן כשהוא חזר יום אחד מהעבודה יכלה להיות סיבה מספיק טובה. הייתי ילד, ואני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר את אחד מהכיסאות השחורים של פינת האוכל מוטח ברצפה, ואת מוט העץ שמחבר בין שתי הרגליים שלו נשבר. אני לא זוכר אפילו את הצעקות או את הרעש של הכסא מתנפץ על הרצפה – כמו סרטון שהנמיכו לו את הקול: כיסא מתנגש ברצפה, מוט מתנפץ. הזיכרון הבא הוא שבת בצהריים. שמש, אבא ובן, מתקנים כיסא שבור. דבק נגרים, מלחציים, מגבת כדי לא לשרוט את העץ. תמיד יכולתי לזהות את הכיסא הזה אחר כך, לפי הסדק הקטן באחת הרגליים שלו.

הייתה את הפעם עם הראש בקיר, ואת הפעם עם החגורה עם פיסות המתכת, ואת הסכין שהוצמדה לצוואר. מעניין, אני לא באמת זוכר את כל הפעמים שבהם לא הייתי באיום ממשי. אני זוכר שהיו הרבה מקרים, אבל אין לי שום זיכרון חד שלהם. איפה הייתי, מה עשיתי, איפה היו האחים שלי? הדבר היחיד שאני זוכר הוא את המגע הקר של הקיר כשהייתי דוחף את הפנים שלי בינו לבין המיטה ומנסה בכוח לא לחשוב על שום דבר.

אני זוכר את תחושת האיום התמידית שמרחפת ברקע, את האפשרות שזה עלול להתפרץ כל רגע. איך בכל ארוחה משפחתית כולם נזהרים לא לשמוח יותר מדי, כדי שלא יתעצבן. מדברים, צוחקים, ורק הוא יושב שם כמו צל. מעיר הערות על האוכל. קוטע הכל בסיפור על מלחציים ודיבלים ומחרטות ומברגות – כולם מהנהנים בשתיקה. על מה הוא מדבר? עם מי? את המבטים המוחלפים בשתיקה.

ואז את הפעמים שהוא לא נוכח. הוא בחו”ל. והשיחות מרווחות יותר. הצחוק קצת יותר שמח, הבדיחות יותר מצחיקות. האוכל טעים יותר, הארוחות ממושכות יותר. כאילו הסירו איזה צל מפינת האוכל, ואנחנו מנסים לנצל את רגעי השמש הנדירים האלה.

ואט אט עוזבים את הבית. לצבא, קודם. ובכל חזרה הבייתה יש את המ”כ בתדריך יציאה שאומר “אם מישהו מרגיש לא בטוח כשהנשק בבית, שיוציא את הנוקר מהמכלול”. יש משפטים שרק אנשים מסויימים מבינים. ואת הספק פנטזיות האלו בדרך הבייתה על הרגע הזה בערב שבו הוא שוב פעם ירים ידיים או ייקח את הסכין, ואז תרוץ לחדר, תוציא את הנשק מהארון ואת המחסנית מהמחבוא שלה בתיק, תרוץ חזרה לסלון, תכוון ישר אל הפנים שלו, ותצעק עליו שיצא ולעולם לא יחזור. ואז את התובנה המדכאת שגם אם הוא יצא, אתה תחזור לצבא, והוא יוכל לחזור הבייתה גם כשאתה לא שם.

ואז להשתחרר, להרשם לתואר, ולבחור את המקום הכי רחוק שאפשר כדי לא להיות שם כל הזמן. לשמוע בטלפון על הריבים החדשים, הסימנים הכחולים, האיומים, הסכינים שנשלפו שוב. זה כבר קורה פחות לידי. אולי הוא מפחד ממני, אולי אני מרגיע אותו.

ואז לילה אחד לפני ארוחת ערב, להתקשר להודיע שאתה מאחר, ולהבין שאין שם אף אחד חוץ משניהם. שאתה היחיד שאמור להצטרף אליהם לארוחת הערב הזאת. שעה נסיעה, ובמשך שעה אתה תוהה לעצמך מה תראה כשתכנס בדלת, או אם המשטרה תגיע לפניך. ותוך כדי הנסיעה להתבונן לרגע על עצמך מבחוץ, ולתהות מי הבן אדם הזה שמסוגל לחשוב בכזו צלילות על האפשרות שהוא יגיע הבייתה וימצא את אימא שלו בשלולית דם על הריצפה והאם יהיה לו עוד סיכוי להציל אותה. ולהכנס בדלת, ולמצוא את שניהם ישובים בדממה אל השולחן, ההבהובים של הנרות מרצדים על הקיר מאחור.

ואז את הפעם ההיא, שהוא שוב פעם התפוצץ בארוחת שישי בערב, תפס גרזן מהמחסן ואיים לנפץ הכל – ומצאת את עצמך עומד בדלת הכניסה לחדר השינה, בינו לבינה, עם אבא שלך, אדום, מקלל, צורח, מחזיק גרזן בצד אחד, ואימא שלך מתחבאת בחדר בצד השני ואתה בתווך, תוהה לעצמך אם לא הגיע הזמן סוף סוף שתחנוק אותו, אחת ולתמיד. שתכניס לו אגרוף לפנים, תפיל אותו על הריצפה ותבעט בו עד שישברו לו הצלעות ואז תבעט בו עוד עד שהן ינקבו לו את הריאות והוא יטבע בתוך הדם של עצמו, אחת ולתמיד, ואז, במין אקט לא מוסבר, לחבק אותו. ובעוד אתה מופתע מעצמך, להרגיש אותו מתנגד, ולהמשיך לחבק אותו, ואז להרגיש איך כל הגוף שלו נרפה והוא מתחיל לבכות, ולשמוע אותו אומר לך “אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר”. ולתהות לעצמך באותו רגע באיזה גיהנום הוא חי בתוך הראש שלו. הוא לא שם לב לגיהנום שהוא מעביר אחרים. ולהבין, בהבזק של רגע, שהוא יותר אומלל בתוך עצמו מכל דבר שמישהו אחר יוכל אי פעם לעשות לו.

 ***

יוסף איפרגן הוא מהנדס תוכנה וסטודנט לפילוסופיה. “חמלה” הוא הסיפור הראשון שמתפרסם מפרי עטו.