סיפור קצר: “הפסיכיאטר המחוזי” מאת איתמר גביגי רוזנברג

הפסיכיאטר המחוזי*

 

אהוב, אל תיקח עוד קלונקס. אתה לא צריך אותו. הוא רק יהרוג אותך ואת הזמן שלנו. תן לי את כל כדורי ההרגעה שלך, אהוב, תן לי להרוג את הזמן שלנו. אני רוצה להיות הקלונקס שלך. תן לי את כל הרצונות שלך. תבטח בי, לא בפסיכיאטר המחוזי. תן לי להיות הפסיכיאטר המחוזי שלך. זרועותי יאשפזו אותך במחלקות הסגורות ביותר.

טלפונים בארבע לפנות בוקר וכל האור הזה שמאיים לקרוע את האישונים היפים שלך. העולם לא מוותר עליך. כמה בכי מיותר הוא בוכה עליך. אבל אתה התאהבת בפסיכיאטר המחוזי. מהקרחת בראשו גירדת את השורות הכי יפות שלך. פגשת בו לראשונה בימים שבין שמיים לארץ, והוא נתן בך מבט בטיפות חטופות של הבנה. זו אהבה. תן לי להיות הפסיכיאטר המחוזי שלך. התאהבת בעוצמה הבלתי נתפסת של ידו האוחזת בעט. במשקפיו הוא הזכיר לך את מפלצות ילדותך. דמיינת שהוא ירסק לך את משקפי השמש בפרסת עקבו. עד שתראה.

אני נותן אמון מלא במטאפורות בכל הקשור למילים שלי אליך. אם תרצה שאל אותו. לי אין את הזכות לשאול. אולי תטען שהשתגעת רק כדי לפגוש את הקרחת שבין השערות שלו. אתה מנסה לגרד ממני אכזריות בכוח. תלה את אהבתך בכתביו המשפיעים של הפסיכיאטר המחוזי, הוא המשורר המשפיע ביותר עכשיו. רק אל תיתן את אהבתך את לקולו. תן לי להיות הפסיכיאטר המחוזי שלך. אני אהיה לך פסיכיאטר מחוזי פרטי.

אתה אומר האהבה שלי לפסיכיאטר המחוזי משטיחה הרים ומבעירה ענן. זו כבר בעיה שלך. אני כבר מאוהב במטאפורות. אני מאשים את אחוז הגשם בדמעות שלך. אני מכיר אותך כמו דמך. אתה נותן לפסיכיאטר המחוזי, אבל אתה לא עושה לו. אתה לא עושה לו כלום. איך לא נמאס לך מהחיפוש אחר שמיים במידת הדין. איך עוד לא נשבר לך עמוד שדרתך הבולט. הזרת הקטנה בידו השמאלית של הפסיכיאטר המחוזי לא תשחק סללום על החוליות היפות שלך, ולא אף אצבע או איבר אחר ממניית גופו. אהוב, אם לא הבנת, כל זה כואב לי עכשיו כאילו זיינת את הגדם הטרי שממלא את מקום כף ידי או רגלי, השמאלית או הימנית, את כל מניית גופי, את כל המחוז.

 _____________

*) הסיפור פורסם לראשונה במגזין השירה הָבָה לְהַבָּא.

***

איתמר גביגי רוזנברג, יליד 1994, מגדיר את עצמו כדתל”ש המתגורר בבני ברק ומתעסק בשתייה.

לכניסה לעמוד הפייסבוק מגזין “הבה להבא” (בו פורסם הסיפור לראשונה) לחצו כאן.

One Comment

  1. ארלט 20 באוקטובר 2014 ב- 10:58 - Reply

    אהבתי את עוצמת הרגש והלהט שבסיפור ואת הראשוניות הלא מלוטשת. תודה.

השאירו תגובה