סיפור קצר: “מזור לרגליים קרות” מאת לאה הרפז

מזור לרגליים קרות

 

ארבע פעמים כשלתי ובפעם החמישית יכולה הייתי, כך לפחות חשבתי, לדלג על האוויר הדחוס ולעבור הלאה, פעולה מתוּנה בהרבה מִללכת, למשל על מים. ארבע פעמים ובפעם החמישית מה? מה זה אומר לקום וללכת הלאה? מה זה אומר כשהרגליים שלי קרות תמיד?

אז אולי אפשר ואולי יש מי שיכול, ואולי אף אחד לא מסוגל בפעם הנוספת הזאת, שהיא לבטח תוצאה של שרשרת מקרים בלתי תלויים ואולי התחלה של משהו חדש? איך יכול מישהו לדעת, איך?

אז אני מחליטה לא לקום, נשארת לֹשכב לפני הבור החמישי במשחק האטי הזה, לא מצפה שמישהו ירים אותי. אולי אלוהים יכול אבל בשביל זה צריך ליפול ממטוס באמצע הלילה, ואולי לא? אולי אלוהים הוא שנופל אליך בפעם החמישית או השישית, כשאתה כבר לא יכול כלום?

מוטי אוהב ביצים רכות בדיוק כמו שהוא אוהב וסרטים של בריאן דה פאלמה. אז הלכתי איתו לסרט אחד או שניים ואולי אפילו לעוד אחד. התמונות סובבו מולי על המסך כמו גלשו על קרח, האנשים נעו דרך פתחים מפתיעים, מבוכים, יצאו מדלתות ומעליות בתנועות מעוגלות כמו במבוך פתלתוֹל, כל הזמן בתנועות סיבוביות סביב איזה כלום, או אולי בגלל החושך לא הבנתי מה זה הכלום הזה. בסרט האחרון קמתי ויצאתי באמצע, השארתי את מוטי בחושך עם הכלום. הוא כל כך אוהב לאגור את הכלום, לעטוף אותו בניילונים ולשמור ליום שחור כשלא יהיה לו כלום, אחר כך לשקוע ולהתרווח, לחוש ביטחון שיש לו המון כלום לשעת דחק. אז איך אפשר לאהוב את בריאן דה פאלמה? עדיף להישאר לראות מבט. מוטי קנה לי שעון חול ועשרת אלפים ביצים, שיהיה לי מה לעשות כשאהיה לבד – והלך לסרט.

אפשר ליפול קשה מאוד עם ביצים. ראשית הן שבירות, קירות דקדקים נסדקים, כמעט שקופים מול האור, ביום טוב אפשר לראות את זלזלי האפרוחים חסרי הסיכוי, טיפות נזילוֹת של חיים מופרכים, ואיזו אכזבה זו כששוברים ביצה לאומלט ומגלים את טיפות הדם של זלזלי הקיום הפריכים האלה, כבר ממש לא בא – לא חביתה ולא אומלט! חוץ מזה, הביצים לא תמיד טריות ולעולם לא תדע עד שתשבור את הקליפה. והריח! אין סרחון, נורא מריח של ביצים סרוחות. ויש ביצים של תרנגולות ויש של בַּרְוָזים, שלהן יש בכלל טעם אחר והן טובות רק לאומלטים ואי אפשר לאכול אותן רכות, ומוטי אומר שהלבן צריך להיות לגמרי קשה, אחרת זה איכס, והצהוב בכלל אסור שיגע בו החום, שלא יקריש, שיישאר רך ונזיל. את יודעת שאין סודות עם ביצים, הכל מדעי. בדיוק שתי דקות. לא יותר, לא פחות, כך מוטי אומר שוב ושוב ושוב ושוב, אלא שעכשיו הוא כבר אומר את זה למישהי אחרת. אבל עם ביצים יש עוד סיכונים, כי ללכת על ביצים אפילו לא דומה להליכה על מים. זה בכלל סוג אחר של חוסר אונים. זה בכי שונה, של מישהו אחר.

אז עכשיו אני תקועה עם שעון חול שצריך להפוך בכל פעם שהחול ניגר והמון ביצים, אבל אף אחד בסביבה לא אוהב ביצים רכות בִּידִי בִּידִי בדיוק כמו מוטי.

אילן מצא אותי חסרת אונים בין הביצים, פוחדת לזוז, ליפול ולשבור את כולן. אילן הילך ברכות על ובין הביצים והרים אותי אליו, כי היה לו בית על הר גבוה של מלח, שבהק בשמש בשקיפוּת צבעונית וּוִיטְרָאזִ’ית, עם קוֹנְטוּרִים של בדיל ניגר לאחֵד צבעים וגוונים, אבל כשהגענו לא היה על שפיץ ההר מקום לשני אנשים. אז אילן החזיק אותי על גבו עד שהתעייף. גם אני התעייפתי מהיעדר אדמה לרגלי. כל החיים שלי עד אילן, הרגשתי אדמה, הרחתי אדמה, הילכתי על אדמה וגם האוויר הדליל שלמעלה – גם הוא לא מי יודע מה.

כל הדרך למטה התגלגלתי במלח עד שֶנעטפתי שכבות לבנבָּנות רבות, קצת שקופות וקצת לא, למרות שאף פעם לא הסתכלתי לאחור. שוב נפלתי ליד הביצים, במזל רק לידן.

עכשיו יש לי גם שעון חול לביצים רכות, בדיוק כמו שמוטי אוהב, וגם כמות מספיקה של מלח, אבל אין בשביל מי. זה מאוד עצוב כשאין בשביל מי. אבל כבר היה שבע, ולאן אפשר ללכת בעיר הזאת בשבע בערב עם רגליים קרות תמיד? רק להצגה ראשונה. ואיך הולכים להצגה ראשונה עם כל כך הרבה ביצים? ומה עושים עם המלח, משאירים אותו עם שעון החול, או אולי לוקחים הכל? ומה אם דווקא היום האולם יהיה מלא? ומי בכלל הולך להצגה ראשונה, מילא ליומית, אבל לראשונה?

כשנַחִי הגיע לא שמעתי כלום כי רגליו היו אפופות עננים. יכולתי לטמון בענן שלו גם את רגלי שיתחממו, ויכולתי לשים את כל הביצים על מצע של עננים רך, אבל לא היה שם מקום למלח, כי הרי ידוע שעננים הם אך מצבור של מים מתוקים רבים כל כך, רכים כל כך, אז חפפתי את השיער הנהדר שלי הגולש מכתפי כמשי רך, בערמות העננים, שנערמו עלי וחוטי משי הלכו ונשזרו מראשי, ארוכים ארוכים, טווּ קורים רכים סביב גופו של נַחִי, שרצה לצאת  מהפלונטר אך לא ידע איך, והוא הרי אוהב משי רך, משי זך, אך המשי הלך והשחיר הלך והשחיר. ומה יפה יותר מאשה רכה כמשי?

 

איך עוזבים אשה רכה? איך עוזבים אשה? אז נחי התכווץ בין הקורים ונרדם לי לאלף שנים. אולי כשיקוּם הוא יהיה פרפר. בינתיים הוא נעטף קורים, קרומים, מתגלם.

החלטתי לנוח ליד נחי אלף שנים עד שיתחיל לפרוש כנפיים קמוּטוֹת. הוא יפרושֹ אותן לאט כשיגיח האור, יפרוש אותן מול האור עד שיתיישרו ויהיו חלקות, אבל שום דבר הרי לא תלוי בי, אני מתכוונת לעניין האור. ובאיזה מובן של אור, אור לגויים, אור הרוח, או סתם אור שקוף בשביל לראות את כל הבוֹרוֹת שבדרך? מכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש.  בכלל לא נרדמתי, הזיתי צורות של אור. קוביות של אור. מצבי צבירה אפשריים של אור.

דייֵוִויד תעה בדרך. בכלל לא התכוון אלי כשבא מארצות הים, מלוא חופניו כוכבים, קשורים בחוטים דקים של ירח. סתם תעה בדרך ועצר לידי והיו עליו כל כך הרבה חוטים של ירח, עיניו שהיו עצומות, אגרו כבר את כל האור, אור ירח כחלחל, אור ירח כחלחל וקר.

הצעתי לכוכבים של דייוויד לאכול איתי צהריים, אבל הם היו קשורים זה לזה ורצו לשתות טל, ובכל פעם שדייוויד רצה להגיד לי מילה, נפל כוכב ומת, עד שמתו כולם סביב רגלי, נפלו מתים, כחולים וקרים סביב רגלי. כמה מהם נפלו עלי, אבל הרוב נפלו לרגלי ויצרו סביבי מעגל של מות מעגל קר, ומרוב מוות כלל לא ידעתי מה דייוויד רצה לומר. ואני, מה בסך הכל רציתי? רציתי רגליים כאלה ארוכות ארוכות עד הכתפיים, רק רגליים, אבל מה שיצא זה רגליים קצרות, רגליים קרות. אז דייוויד קם והלך להביא עוד כוכבים, לקח איתו לדרך כמה ביצים רכות בזוּקוֹת מלח, עטוּפוֹת קוּרים של משי שחור, לשחד בהן את הנחשים הנחוּשים בגבעת הכוכבים שלו, והוא בטח הולך לשם גם עכשיו, אבל אין לי מושג מה המרחק מפה לשם ומשם לשם. ואיפה זה ה”שם”, ואם הוא קוטף אותם או רק מגדל, זורע זרעים בתלמים, מכסה, משקה זרזיפי אהבה כסופה וממתין עד שהם צצים, ערוגות ערוגות של שיחי כוכבים? אם זה נכון, הוא לא ימצא את הדרך חזרה, הוא כזה מבולבל. ואולי הוא יברח עם מישהי אחרת, כזאת שיודעת מה עושים עם כל כך הרבה כוכבים נבולים.

אז עכשיו אני רועָה כוכבים כבויים, מרֹאשי גולשים חוטי ירח בצבע משי שחור ואני נראית כמו ציור של דוֹּשָן שצויר לאורה של מנורת גז מיושנת, אז מה עושים? מה עושים עם כל כך הרבה כוכבים, מה עושים? ביצים אני בכלל לא אוהבת, על כל פנים לא רכות, אולי בשעת דחק אומלט עם בצל ופטריות, אבל רכות? וללכת על ביצים אני לא יודעת. אולי פעם, כשהכאב יגבר, אני אלמד ללכת על מי האגם בפארק הלאומי ברמת גן כמו היה הכינרת או לפחות נהר הירדן, וכמה מלח בכלל אפשר, הרי אפשר לקבל קלקול כליות. וכמה שמלות אבְלוּת ממשי שחור אני כבר יכולה ללבוש? אז אני לא לובשת כלום. לא אוכלת כוכבים בזוּקים במלח. שוכבת פה בפעם החמישית להמתין עד שאלוהים יפול אֵלַי, לחמם את רגלי. מה יש, פעם אחת גם הוא יכול.

 

ינואר 1994

___________________

מתוך קובץ הסיפורים “עץ מהגוני מארץ מדיצ’י” מאת לאה הרפז. הוצאת ספרי עתון 77. 127 עמ’, 65 ש”ח. 

 

 ***

 

 לאה הרפז, ילידת 1941, משוררת וסופרת. עוד כמה פרטים שלאה מספרת על עצמה:

נולדתי בשם לאה גולדברג והילדים בבית הספר לעגו לי תמיד: “תכתבי לאה גולדברג, תכתבי!” אז לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב. כאשר החלטתי להתחיל לפרסם, עיברת לי את השם שלי, מר אשר נהור, שהיה אז העורך של מוסף הספרות ב”ידיעות אחרונות” והוא אחראי ל”לאה הרפז”. אני מפרסמת שירה ופרוזה מגיל תשע עשרה בכל כלי התקשורת המודפסים והאלקטרוניים. עד כה יצאו לאור שני קובצי סיפורים: “המסילה אל הים” ו-“עץ מהגוני מארץ מדיצ’י” מתוכו לקוח הסיפור הזה. שני ספרי השירה שלי הם: “הלנה ואני” ו-קצה הגוף”. אני עומדת לסיים רומן וקובץ סיפורים נוסף כמו כן מוגן לעריכה קובץ שירים נוסף. היות ולמדתי קולנוע ותיאטרון אני כותבת גם מחזות ותסריטים.

403843

6 תגובות

  1. KTV VRPZ 29 בספטמבר 2014 ב- 22:38 - Reply

    לאה הרפז – מאוד אשמח אם יתפתח דיאלוג או תכתב ביקורת על הסיפור שKPJU, TSG AERTU TU,U/

    • לאה הרפז 29 בספטמבר 2014 ב- 22:43 - Reply

      לאה הרפז – מאוד אשמח אם יתפתח דיאלוג או תכתב ביקורת על הסיפור שלפחות אדע שמישהו אחד קרא את הסיפור,

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 30 בספטמבר 2014 ב- 11:33 - Reply

    קראתי ו
    אהבתי את הסיפור. תחושת חוסר אונים ורצון לקבלה, כמיהה לזוגיות.. אלי זה בהחלט דיבר.

  3. לאה הרפז 2 באוקטובר 2014 ב- 20:27 - Reply

    למשתמש האנונימי, שמה על הקריאה וההתרשמות אך בעיקר שאהבת., תודה רבה.

  4. […] ודעה קדומה" במסגרת המדור "קלאסיקות במבחן הזמן"; סיפור קצר מאת לאה הרפז – "מזור לרגליים קרות"; ביקורת אורחת של נועה לקס על […]

  5. מימי 1 בנובמבר 2015 ב- 13:18 - Reply

    סיפור הזוי , הבנתי למה את מתכוונת על סוגי הזוגיות , אבל עדיין הרבה אסוציאציות ודימיוני…

השאירו תגובה