סיפור קצר: “סידורים (יגון)” מאת רון דהן

סידורים (יגון)

 

בבוקר, לאחר שעזבת, התעוררתי לקולות של נביחות ויללות מעורבבים זה בזה. יצאתי אל גינת הבניין רק כדי לראות איך שני כלבים זועמים משתעשעים בחתול מסכן שניסה להימלט, ללא הצלחה. הם זרקו אותו מאחד לשני, מנערים אותו בעזרת לסתותיהם המטונפות, מותירים סימני נשיכה על גופו הקטן.
     תפסתי מטאטא שהיה מונח ליד הדלת והתחלתי להכות את הכלבים בראשם. הם נבהלו וברחו. רדפתי אחריהם עד שהסתלקו לגמרי. אנשים שעברו באיזור הביטו בי לרגע והמשיכו ללכת, כאילו כלום. על הכביש, לא רחוק ממני, שכב חתול נוסף, מת. כנראה קורבן מוקדם למסע ההרג של הכלבים.
    חזרתי אל הגינה. החתול היה שרוע על האדמה הלחה. שני סימני נשיכה ברורים הכחילו על בטנו ובחלק האחורי של גופו, מעל הזנב. הוא הביט בי וחשף את שיניו תוך כדי יללה חלושה. התכופפתי אליו, הוא הניף כף אחת לעברי אבל תפס רק אוויר. פתאום הבנתי שלא מדובר בחתול אלא בחתולה – משהו במבט הסובל הזה, האבוד, המתחנן לעזרה.
    חזרתי לבית והבאתי לה קצת מים בכלי. אחר-כך התקשרתי לשירותים הווטרינריים כדי שיבואו לקחת אותה. תוך כמה דקות הגיע איש עם מוט ארוך שבקצהו לולאה מגומי. הוא כרך את הלולאה סביב צווארה של החתולה והידק היטב. לאחר מכן הניף את הצלצל ודחס את החתולה אל כלוב מברזל שהיה מונח לידו, סגר אותו, הודה לי והלך משם.

בתוך הבית, תוך כדי התארגנות של בוקר, החלטתי לנצל את הזמן לסידורים. דבר ראשון הלכתי לבנק. הפקידה פערה את עיניה לרווחה כשהנתונים עלו מולה על מסך המחשב. המצב שלך לא טוב, אמרה. מה את אומרת? השבתי, איך הגעת למסקנה הזאת? זה לא מצחיק מר כהן-צדק, אמרה, אתה חורג מהמסגרת שלך. את יכולה לקרוא לי מוטי, אמרתי. בסדר מוטי, איך אתה מתכוון לסדר את הבעיה הזאת? מה את מציעה? שתכניס משכורות נורמליות. את נשמעת כמו החברה שלי. אבל אני לא. גם היא כבר לא. באמת חבל מר כהן-צדק, אבל יש לי עוד לקוחות שצריך לטפל בהם.
      שתקתי לרגע. הצלתי היום חתולה, אמרתי לבסוף. מה אתה אומר? כן, לפני שעה בערך. כל הכבוד לך, עכשיו תקשיב, אתה חייב להכניס פה כסף או שיעקלו לך את החשבון, אתה מבין? את חושבת שירדימו אותה? אין לי מושג, אתה מקשיב לי בכלל? כן, בסדר, תני לי כמה ימים להתארגן. קח שבוע. תודה לך. תודה לך. להתראות.

יצאתי החוצה והדלקתי סיגריה. היה חם והאוויר עמד דחוס וקשה. התקשרתי שוב לשירותים הווטרינריים אבל היה תפוס. החלטתי להמשיך בסידורים –  צריך להכניס את האוטו לטיפול במוסך. בדרך הקשבתי לרדיו. דיברו על מישהו שרצח את אמא שלו בדקירות סכין. הוא טען שהוא שפוי ושהגיע לה למות כי היא מיררה לו את החיים. חשבתי לעצמי שהוא בטח מרגיש הקלה עצומה עכשיו, כשהכול נגמר. הוא רצה שהיא תמות, שתיעלם לו מהחיים. הוא בחר להרוג אותה. מעניין מה היא עשתה לו שהיה כל כך נורא.
    במוסך אמרו שזה ייקח כמה שעות. בינתיים קפצתי לדואר כדי לשלם חשבון חשמל למרות שזה היה סכום הכסף היחיד שנשאר לי. הסניף היה עמוס באנשים. לקחתי מספר ויצאתי החוצה לעשן. התיישבתי על ספסל מאבן שרתחה מתחתי ועישנתי. מסביבי רחשו החיים בצורות שונות של תנוחות הישענות על עמודים; רכינה אל תינוק בוכה, יציאה חפוזה מלובי של בניין משרדים והליכה נמרצת מצד אל צד תוך כדי דיבור.
     הטלפון הנייד צפצף. הודעה ממך: “מצטערת על הכול ומקווה שאתה בסדר.”
     מעכתי את הסיגריה ונכנסתי פנימה.
     הדרמה הייתה בעיצומה; איש מבוגר, עב בשר ובעל שיער לבן צעק על הפקידה באחד האשנבים. בידו הימנית החזיק שלט טלוויזיה בצבע כחול. “אני רוצה את הכסף בחזרה!” צרח ודפק על הדלפק. “עכשיו, לא מעניין אותי.”
     הפקידה ניסתה להרגיע אותו בדיבורים. גם אישה נוספת, שהייתה כנראה מנהלת הסניף, ניסתה את מזלה, “השלט האדום גם טוב. כל הלקוחות מקבלים כזה.”
     “הוא לא!” צעק האיש, פניו היו אדומות, מנוקדות באגלי זיעה גדולים, “אני רוצה את הכסף!”
      מישהו צעק: “אתה מעכב את כולם,” ומישהי אחרת, אמיצה יותר, פרצה את המעגל וצעדה קדימה בבטחה: “אדוני,” הושיטה את ידה אל כתפו, “אדוני, בבקשה, גם השלט האדום מצויין, יש לי אחד כזה בבית.” 
     אבל האיש ניער אותה ממנו בהינף יד: “לא זז מפה, עד שאני מקבל את כל הכסף.”
     הפקידה התייאשה ונסוגה אל החדרים האחוריים, כך גם המנהלת. הממתינים הופנו אל אשנבים אחרים שהמשיכו לקבל קהל, אבל הוא בשלו, עמד כמו סלע והמתין לכסף.
     למען האמת, קינאתי בו. על העקשנות, על הנחישות. בן-אדם עם מטרה בחיים, ללא ספק, והוא כבר היה אי בודד שכל החופים האחרים נטשו אותו, ובכל זאת לא ויתר.
     בינתיים, התור התנהל בעצלתיים. עוד שעה חלפה.
     שלחתי לך הודעה: “הצלתי חתולה היום.” חיכיתי כמה דקות אך לא ענית. התור שלי הגיע, שילמתי את חשבון החשמל ויצאתי החוצה אל החום הקודח.

לקחתי את האוטו מהמוסך, ומשם נסעתי אל לשכת התעסוקה. החתמתי כרטיס במסוף שהודיע לי כי זה החודש האחרון שמגיע לי דמי אבטלה. כנראה שצריך למצוא עבודה. נסעתי אל איזור התעשייה והתחלתי לעבור ממסעדה למסעדה, מציע את עצמי לעבודת מטבח. המנהלים הביטו בי במבט מוזר, רובם סירבו בטענה כי יש להם יותר מדי עובדים ושאולי אחרי החגים או משהו כזה.
     במסעדה איטלקית אחת, אמר לי מנהל המסעדה שיש לו מספיק טבחים, אבל בכל זאת שאל אם יש משהו אחר שאני יודע לעשות. אמרתי, לא יודע, אבל היום הצלתי חתולה. זה לא עוזר לנו, ענה, אתה יודע לשטוף כלים? אמרתי, נראה לי, בטח, למה לא?
      הוא הוביל אותי אל המטבח, הראה לי את עמדת השטיפה, והסביר לי איך עובד המדיח ואת סידור המשמרות. אמרתי, בסדר, נראה לי שאסתדר. יופי, אמר, תבוא מחר בארבע אחר-הצהריים לחפיפה. הודיתי לו ויצאתי.

נסעתי אל הים. שום הודעה ממך עדיין לא התקבלה. התמקמתי על סלע כורכר והדלקתי סיגריה.חתולה התיישבה לידי. ליטפתי אותה והיא חיככה את ראשה בגב ידי. “הצלתי היום אחת כמוך,” אמרתי לה. היא זקפה את אוזניה לפתע וקיפצה משם עד שנעלמה.

כשהגעתי הביתה היה פתאום נורא שקט. הסתובבתי סביב עצמי, לא היה לי מה לעשות, ואז הטלפון צלצל:
      “הלו?”
      “שלום, אני מדברת עם מוטי כהן-צדק?”
     “כן, אני מוטי.”
     “מדברים מהשירות הווטרינרי של העירייה, אתה הזמנת אותנו היום בבוקר?”
     “כן, זה אני.”
     “האם אתה מרוצה מהשירות אדוני?”
     “מרוצה מאוד, הגעתם מהר.”
     “אנחנו שמחים ורצינו להודות לך על הערנות. תודה ולהתראו..”
     “רגע, מה עם החתולה?”
     “אה, לצערנו נאלצנו להרדים אותה, זה היה חתול, אגב.”
     “באמת?”
     “כן.”
     “אז לא הצלתי אותה?”
     “עשית שירות חשוב לכולנו אדוני.”
     “אבל לא הצלתי אותה.”
     “לא, הוא מת. בכל מקרה, תודה ולהתראות.”

 ____________________

*) מתוך “נדידת הדיונות באפריקה” – קובץ סיפורים קצרים מאת רון דהן שעתיד לצאת בחורף בעריכת עמיחי שלו (הוצאה עצמית). 

***

רון דהן, משורר, סופר וטבעוני. הוציא שני ספרי שירה ורומן ביכורים בשם “בוא כמו שאתה” (הוצאת הקיבוץ המאוחד). מייסד אתר אינדיבוק – חנות עצמאית ברשת. 

לכניסה לאתר אינדיבוק לחצו כאן

One Comment

  1. ז'אן-קלוד 8 בספטמבר 2014 ב- 14:43 - Reply

    כתוב היטב. אך לחתול היה סיכוי הרבה יותר טוב להינצל אם היה נלקח לווטרינר פרטי ולא דרך השרותים הווטרינרים. מה הבדל בין זכר לנקבה במקרים כאלה?

השאירו תגובה