שיתוף פעולה מיוחד בין בלוגים שעוסקים בספרות – פרוייקט “שאלה עוברת”

שלום לכולם,
היום יוצאת לדרך יוזמה בשם “שאלה עוברת” – יוזמה שמקשרת בין שמונה בלוגים עבריים שעוסקים בספרות בדומה למשחק “חבילה עוברת”. כל בלוגר קיבל שאלה, ענה עליה, ושאל בתורו שאלה בלוגר אחר. כקוראים תוכלו לעבור בין הבלוגים השונים בעזרת הקישורים שניתן בתחילת ובסוף כל פוסט , עד שתשלימו מעגל (וכיוון שזה מעגל, כמובן שאין חשיבות לפוסט שממנו מתחילים).

השאלה שאני קיבלתי הגיעה מאירית ויינברג, בעלת הבלוג (הנפלא) “יפן מונוגטארי” שעוסק (לפי כותרת המשנה שלו) ב”יפן בספרות וספרות ביפן”. אני אציג את השאלה שקיבלתי, אענה עליה ולאחר מכן אציג את השאלה שביקשתי לשאול את הבלוגר פאר פרידמן בעל הבלוג (הנפלא לא פחות) “מקרה מקרופולוס” שעוסק בספרות צ’כית .

תודה גדולה לעדנה אברמסון שחשבה על הפרוייקט הנחמד הזה והוציאה אותו לפועל (בזמן כתיבת שורות אלה עדיין אין לי מושג איזה שאלות שאלו אחרים ומה היו התשובות ואני חייב להודות שאני סקרן מאוד).

מקווה שתהנו,
ירין

השאלה שקיבלתי מאירית ויינברג בעלת הבלוג “יפן מונוגטארי“:

אם היית יכול להיות דמות באחד הספרים האהובים עליך (לא מישהו מהדמויות הקיימות, אלא דמות נוספת), מי היית ואיך היית משפיע על העלילה?

לו הייתי…

אני חייב להודות שכשקיבלתי את השאלה מאירית, לא ממש ידעתי מה לעשות איתה. זו לא בדיוק שאלה, זו יותר הזמנה לכתוב סיפור משלך שמתבסס על עלילה קיימת.

הדמיון שלי התחיל לפעול קודם כל בצורה שלילית. מיד חשבתי על כך שהייתי רוצה להיות דבילנאי חמוש באקדח שניגש לסטיבן דדאלוס וליאופולד בלום בתחילת העלילה של “יוליסס”, יורה בהם, וגואל קוראים רבים מייסורים. משם עברתי לירות בזקן מ”הזקן והים” – יש גבול לכל תעלול. ולבסוף, הייתי יורה כמה כדורים בהנרי מ”אשתו של הנוסע בזמן” כדי שיפסיק לנסוע בזמן ויעזוב אותנו בשקט כבר.

ידידה שהתייעצתי איתה הציעה שאגיד לנהג הקטר לעצור כי הוא עומד לדרוס את אנה קארנינה. האמת, לא קניתי את זה. טולסטוי בנה את אנה קארנינה בצורה כזו שהכל כבר היה אבוד, לא היה טעם להציל אותה.

אחר כך חשבתי על עלילות שהייתי שמח להשתתף בהן כצופה מהצד, בלי לעשות שום דבר מיוחד. למשל – להיות החבר הרביעי ב”שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)”. נראה לי נחמד מאוד לשוט לאורך התמזה עם חבורת הדבילים המצחיקים האלה.

הייתי שמח גם לאמץ חלקים מסוימים מספרים, כמו למשל הדמות הראשית ב”קפקא על החוף” של מורקמי, שמקבל חדר אחורי בספריה מקומית כלשהי, וכך הוא יכול לחיות, לעבוד ולישון בספריה שקטה ופסטורלית. מי צריך יותר מזה?

יש ספרים שאני מאוד אוהב אבל לא הייתי רוצה להיות אף דמות בהם. קובץ הסיפורים האהוב עלי הוא “סיפורים פטרבורגיים” של גוגול, אבל אני לא מוצא שום עניין להתחלף עם אחת הדמויות שם. אני אוהב את הכתיבה של גוגול, לא את המציאות המתוארת. אותו כנ”ל לגבי הדמויות של בולגקוב ב”אמן ומרגריטה”.

מישהו שהייתי שמח להצטרף לחלק מעלילותיו הוא פול אוסטר. יש משהו מאוד אסתטי בעלילות שלו, משהו קולנועי. ב”ליל האוב”, ספר שקראתי באנגלית לקראת הפסיכומטרי ומאוד השפיע עלי בזמנו, הדמות הראשית היא של סופר שיושב בבית אחרי תאונת דרכים, ומדי פעם יוצא להתהלך ברחובות הסמוכים לדירתו בניו יורק. כל זה בזמן שכולם בעבודה. הייתי רוצה להצטרף אליו. אפילו ב”מוסיקת המקרה”, כששני אנשים נידונים לבנות חומת לבנים ארוכה בעקבות הפסד בהתערבות – אפילו שם המקום נראה לי מעניין (אם כי אני בכל זאת מחבב את החופש שלי).

עוד הייתי שמח להצטרף לשרלוק הולמס ו-ווטסון בחקירות שלהם. אני אוהב את האווירה של אנגליה הויקטוריאנית עם הרחובות האפורים והכרכרות שמניידות את האנשים. אשמח גם לספוג קצת אווירה היסטורית ואורינטלית מיפן של “שוגון”. אפשר אפילו לתפוס טרמפ עם קרואק לכמה הרפתקאות “בדרכים”, ובטח שהייתי רוצה להסתובב בדרום ארה”ב יחד עם “פרנסוס על גלגלים”.

ככל שהמשכתי לדמיין את עצמי בתוך עלילות ספרותיות, גיליתי שיש הרבה עלילות שאני לא ממש זוכר את מהלכן. אני דיי בטוח שהייתי רוצה להצטרף לזורבה היווני וידידו הסופר, או לגטסבי הגדול וניק – אבל מי זוכר מה קרה שם?

סיבה נוספת לכך שהשאלה של אירית היא קשה במיוחד, נובעת מהעובדה שספרים שאהבתי, לרוב לא ארצה לשנות בהם דבר. למה שאוסיף דמות שתשנה את העלילה?

אם בכל זאת אני מתעקש למצוא עלילה שאני רוצה לשנות אותה, זו ודאי תהיה העלילה של “על העיוורון” מאת ז’וזה סאראמגו. נכון יותר לומר שהייתי רוצה לתקן שם סצינה אחת שאפשר להגיד שקראתי אותה עם עיניים עצומות (פרדוקס, אבל זו הייתה התחושה). מדובר בסצינה בה כנופיית העיוורים שהשתלטה באלימות על העיוורים האחרים (הייתי שמח לטפל בכנופיה הזו באופן כללי) אונסת את הנשים הנמצאות בבית המשוגעים הנטוש בו מתרחשת מרבית עלילת הספר. סארמאגו הצליח להעביר בסצינה הזו את גועל הנפש הטמון בבני אדם, שתמיד יחפשו את החלש מהם כדי להתעלל בו. הסצינה הזו קורית מול בעליהן של הנשים שלא מסוגלים לעשות כלום כי הם עיוורים, ומול אשתו של הרופא – היחידה שרואה אך לא יכולה לחשוף את העובדה שהיא רואה. תחושת חוסר האונים – המודעות לכך שאונסים את האהובים עלייך ואת חסרי הישע – היא תחושה בלתי נסבלת, שלמרות שהיא מעבירה את כוונותיו של סארמאגו, הייתי שמח להיות האדם הנוסף שרואה ושיכול למנוע את הסצינה הזו.

סצינות נוספות שהייתי שמח למנוע נמצאות בספריו של מורקמי – האחת היא תיאור הפשטת העור משבוי חי במסגרת העלילה של “קורות הציפור המכנית”. והסצינה השניה היא רצח החתולים ואכילתם שמתואר ב”קפקא על החוף”. בשני המקרים הסצינות לא ממש חיוניות לסיפור, והייתי שמח להתחפש לדמות שמצילה את המצב.

ניסיתי לחשוב על אישה ספרותית מושלמת שהייתי שמח “לגנוב” לגיבור. קשה לי להיזכר באחת כזאת. יש את סאלי בולס מ”פרידה מברלין” של כריסטופר אשרווד (לייזה מינלי שיחקה אותה בסרט “קברט” המבוסס על הספר) שנשמעת כמו צרות צרורות, אבל בכל זאת בחורה מעניינת. גם הולי גולייטלי מ”ארוחת בוקר בטיפאני’ס” של טרומן קפוטה עלולה להשאיר את הדמות שלי עם לב שבור. דולורס הייז מ”לוליטה” של נבוקוב היא בגדר סטייה. ואנה קארנינה? לא יודע, היא נשמעת לי קצת מעייפת.

אז זהו. לא הצלחתי לענות ישירות לשאלה של אירית, אבל עשיתי את הטוב ביותר שאני יכול.

והאמת? היה כיף 🙂

אשמח לשמוע אלו דמויות פיקטיביות אתם הייתם רוצים להיות, וכיצד הייתם משנים את עלילת הספר (אפשר לכתוב כאן למטה בתגובות, או בעמוד הפייסבוק של הבלוג).

תודה אחרונה לעדנה אברמסון מ”הרפובליקה הספרותית” שארגנה את כל הפרוייקט הזה.

***

השאלה שאני מפנה לפאר פרידמן בעל הבלוג “מקרה מקרופולס“:

כיצד נראה שוק הספרים הצ’כי? אני לא מומחה גדול לצ’כיה, אבל נדמה לי שהאוכלוסיית דוברי הצ’כית לא גדולה בהרבה מאוכלוסיית דוברי העברית, כך שאמורות להיות לשוק הספרים הצ’כי בעיות דומות לזה הישראלי. האם אכן כך? כיצד הם מתנהלים? ושאלת בת – מה מצב שוק הספרים הדיגיטליים בצ’כיה?

 

את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בבלוג של פאר, כאן.

8 תגובות

  1. […] השאלה שקיבל ירין תוכלו לקרוא אצלו בבלוג, ושם גם תגלו מי שלח לו אותה. בכלל, טוב לעקוב אחרי […]

  2. […] אני מעבירה את השרביט לירין כץ, ה"קורא בספרים", שקיבל את השאלה שלי: "אם היית יכול להיות דמות באחד […]

  3. עדנה אברמסון 1 ביוני 2014 ב- 9:06 - Reply

    קפקא על החוף! אני איתך בזה. מזל שאתה ענית על השאלה הזאת, כי לעולם לא הייתי מצליחה להיזכר בעלילה של אף ספר 😉
    תשובה מעניינת מאוד שלקחה לכיוונים שונים ומעוררי מחשבה. תודה!

  4. אירית 1 ביוני 2014 ב- 9:20 - Reply

    מעולה! שמחה שקיבלת את השאלה שלי (אני לא ידעתי למי היא תגיע, לא כיוונתי לאדם ספציפי) ומאוד שמחה שלא סתם ענית, אלא לקחת את עצמך ואת הקוראים פה למסע. נדמה לי ששאלתי שאלה שחשבתי שיהיה כיף לחשוב עליה, אם היו שואלים אותי, אבל בזמנו לא חשבתי על תשובה אפשרית. לגבי ספרים אהובים וחוסר הרצון לשנות בהם דברים אני חייבת להגיד שזה קצת נכון, אבל לגביי לא ממש. הספר האהוב עלי הוא “מלחמה ושלום” (כן, כן, יש עוד הרבה ספרים אהובים, אבל זה ספר שמלווה אותי מגיל 12, אז…). באמת. קראתי אותו בשלמותו אולי 5 או 6 פעמים, ואינספור פעמים קראתי חלקים ממנו. אני לא מפסיקה להתקל בכל האנשים המתוארים שם (במאה ה-19) בחיים שלי במאה ה-21. אני מזדהה בנקודות רבות עם ראיית הדברים של טולסטוי, אבל כמובן לא עם כולם, ואחד מהם הוא תפיסת המשפחה שלו שנועדה לדבריו “לשם העמדת צאצאים” ולכך שאושרה של אישה טמון בדבר הזה. אין מה לעשות, האדון היה שייך לתקופה אחרת, והאמת שגאונותו אפשרה לו ליצור דמות כמו של נטשה שרחוקה מאוד מלהיות שבלונה, אז אני סולחת לו. אניוואי, אני חושבת שהייתי רוצה להכנס לתוך הספר הזה בתור חברה אמתית של נטשה, כי בעצם זה מה שחסר לה שם, זה מה שמכשיל אותה. העובדה שאין לה עם מי לחלוק באמת את הלהט שלה, את שמחת החיים שלה. לחילופין, הייתי רוצה להיות בן זוג של נטשה (אפשר גם בת זוג, אבל זה באמת מוגזם בשביל טולסטוי), אבל אחד כזה שמבין אותה ושהיא מבינה אותו, כי הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי בספר הזה הוא הסוף, בו טולסטוי החליט לספר לנו שזה שגברים ונשים לא מבינים אחד את השני בכלל זה רעיון מעולה. זהו. סליחה על התגובה הארוכה ותודה רבה על התשובה הנהדרת 🙂

    • ירין כץ 3 ביוני 2014 ב- 4:50 - Reply

      אירית זו תגובה מעולה. קראתי את מלחמה ושלום, אבל לא 5-6 פעמים כדי שאזכור מספיק דברים על נטשה. אני יכול להגיד שהדבר שאני הכי זוכר מהספר הזה זו דווקא המסה בסוף והתפיסה ההיסטורית שמובאת בה. ויש לי גם איזו תמונה בראש של נפוליאון מנוזל (קוראים 1400 עמודים ובסוף לא זוכרים כלום!)

  5. Yaron Fishman 1 ביוני 2014 ב- 18:30 - Reply

    לגבי סצינת פשיטת העור: אני חושב שזאת אחת מהמטפורות הטובות בספרים של מורקמי, איומה ככל שהיא, היא מתארת את הטווח הקצר המבדיל בין החי והמת ובעצם בין הייחוד של האדם והאין-ייחוד (אם אפשר לכנות את זה כך)

    • ירין כץ 3 ביוני 2014 ב- 4:47 - Reply

      זו באמת מטאפורה חזקה, אבל בזמן הקריאה לא חשבתי על שום מטאפורה, והייתי עסוק בעיקר בלהתחלחל 🙂

  6. […] עליו ולהיכנס לרשומות המעניינות דרך הבלוג של ירין כץ, קורא בספרים. גם אנחנו, כמה מתרגמים, החלטנו להתכנס לפגישה וירטואלית, […]

השאירו תגובה