סיפור קצר: “מכינים צוואה” מאת אבנר גרשוני

מאת | 2014-05-28T13:13:21+00:00 28 במאי 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |0 תגובות

מכינים צוואה

מאת אבנר גרשוני

 

“תישב, תישב, אני רוצה להכתיב לך את הצוואה שלי.” אמר בקולו המחוספס האיש הזקן לבנו הבכור. הבן הסתכל עליו במבט רציני, חושב לעצמו שאם הוא יגיד לו שהם הכינו צוואה רק לפני שבוע, אז אביו יתחיל להשתולל ולצעוק בכל הבית שהם כולם מנסים להרוג אותו. במקום לדבר, הוא התיישב ולקח את העט מהשולחן והזיז את הדפים הצהובים של מחברת הכתיבה עד שמצא דף ריק. בפעם הראשונה שאביו הכין צוואה, הוא ביקש מאחיו הקטן שיעזור לו, כאשר האח הצעיר הוציא מחשב נייד והתיישב לכתוב, אביו הביט עליו במבט נבזי והחל לקלל אותו “מה זה הדבר הזה, תגיד לי? אני נראה לך משוגע ? אתה חושב שאתה יכול לכתוב בקופסת פלסטיק הזאת מה שתרצה ואז כשאני לא אסתכל אתה תשנה את כל מה שכתבתי? אין לך בושה? אני גידלתי אותך שנים בכוחות עצמי כשאמא שלך נפטרה, ככה אתה מתייחס אליי עכשיו? אהה? ” בנו הקטן היה המום וניסה להסביר לו שאחר כך ידפיס את המסמך כדי שהוא יוכל לראות אותו ולחתום, מעבר לכך, אין לו שום כוונה לרמות את אביו. אבל לאביו זה בכלל לא הזיז, ברגע שהוא שמע מילה נוספת שלא הכיר, להדפיס, מדפסת, הוא ישר חשב שמנסים לעבוד עליו. האח הקטן נשאר אובד עצות, בתמימותו הוא ניסה לדבר אל ליבו של אביו ולומר לו שהוא יחזור מחר כשהוא ירגע ואז הם ישבו לכתוב את הצוואה ביחד, אבל אביו רק ראה בדבריו ניסיון נוסף לכך שמרמים אותו. “אתה פשוט נבלה קטנה, אני אמרתי לך את זה? כמו נחש אתה מתפתל לי פה בבית ומנסה לגנוב אותי, בושה, פשוט בושה, אתה בדיוק כמו האמא שלך, עלוקה שמוצצת דם, לא משחררת עד שהקורבן מת, נו… אז אני גוסס עכשיו ואתה מנסה לגנוב אותי?” הבן הצעיר התרומם והלך הביתה מבלי לומר מילה, כאשר חזר אחרי שבוע לבקר את אביו, כשפחד מקונן בליבו ששוב הוא יקבל צעקות מהזקן המשוגע, אביו ראה אותו נכנס בדלת ואמר “מתוקי, קטן שלי, איפה נעלמת לי? מילא האחים שלך חארות, גדולים אלה, לא מעניין אותם אבא שלהם, גם כשאמא היתה בחיים הם לא באו לבקר אותי, אבל אתה? בוא הנה, שב, שב.” הבן הבכור שאל את אביו אם הוא מוכן, “שקט, אני מנסה להתרכז” ענה לו. לאחר כדקה שבה הוא בוהה בנקודה בקיר, החל האב להכתיב את צוואתו, השלישית במספר בתוך חודש ימים.

“אני, החתום למטה, מוריש את כל רכושי וכספי, לאגודה לשימור זכויות שפני הסלע, על מנת לעודד את גידולם ואת התפתחותם, במיוחד לאור החיים הקשים שלהם בטבע. שפני הסלע, כך ראיתי במו עיני, חשופים לסכנות רבות ומגוונות. שועלים טורפים אותם ודורבנים תוקפים אותם, הם יצורים חסרי ישע ולכן אני, החתום למטה, מעניק את כל כספי על מנת להגן עליהם. זאת, בניגוד לאשתי, אשר במהלך כל חיינו המשותפים האכילה אותי מרורים, והעבידה אותי בפרך, תוך ניצול של כספי וללא שום סימן של חיבה או אהבה. אישה זאת, לקחה ממני את כל שמחת החיים ואת נעורי, לכן, מכיוון שאינני יכול לתבוע אותה, למרות שניסיתי במשך זמן רב, אני שומר את הזכות הזאת לעלוב בה במילותיי האחרונות על פני כדור הארץ. לא רק שאני זימנתי אותה לשמיעת הצוואה, אלא שגם זימנתי את יוצאי חלציה, כלומר, את ילדיי, אשר בכל ויכוח לאורך השנים, צידדו בעמדתה ומעולם לא אמרו לי, לאביהם מולידם, איזה מילה טובה.” האיש הזקן עצר לרגע,  ואז אמר לבנו “תמחוק את המילה איזה, זה לא נשמע רשמי מספיק”. הבן מחק בצייתנות והאיש הזקן המשיך להכתיב. “שנים סבלתי מנחת זרועה, לא הפיזית כמובן, אלא הרגשית, למרות שהיתי בעל למופת. דאגתי הייתה נתונה תמיד, לפרנסת המשפחה והילדים, ושלא יהיה להם אף פעם מחסור. נכון, מדי פעם הייתי חוזר עייף ועצבני מהעבודה, אך כל זאת איננה סיבה לקום וללכת, בטח שלא עם היצור הזה שהיא קוראת לו עכשיו בעל. אני כולי תקווה שהאגודה לשמירת זכויות שפני הסלע, תעשה שימוש מושכל בכספי, מכיוון שבני משפחתי אינם ראויים לכסף שהרווחתי בזיעת אפי. אני נשבע בהן קודש ובפני האל הכל יכול, גם ההוא של הנוצרים, שכל מילה בצוואה זו אמת לאמיתה, כך חתימתי משמשת כעדות.” הבן התרומם ואמר “נפלא, עוד משהו אבא לפני שאני הולך?” האב הינהן בראשו לשלילה, הבן נשק לו קלות על מצחו ופנה לצאת. כאשר פתח את הדלת אמר לו אביו “שלא תשכח שאנחנו צריכים להכין צוואה, כן, …אני לא סומך על האחים שלך, אלה עלוקות מוצצי דם, במיוחד הגדול” הבן חייך “בטח, אבא, תרגיש טוב” האב תפס לרגע את ידו של בנו ושאל “לאן אתה הולך מפה חמודי?” “לבקר את אמא” השיב הבן, “בן טוב אתה, תנקה את החלקה של הקבר ותשים פרחים, הנה, קח קצת כסף”

השניים נפגשו אצל אימם, הם ישר החלו לדבר על השיגעון החדש של אביהם ולמי הוא תורם את כספו הפעם. הגדול סיפר שהפעם זה משהו שקשור לשפני סלע, האח הקטן אמר שבאחת הפעמים הוא ישב והכתיב צוואה שלמה ללא נקיטה ביורש מכיוון ששמר את זה לסוף. רק לאחר שסיים להכתיב את הכל, החל לזרוק לחלל האויר שלל של שמות וארגונים שהוא מעולם לא נתקל בהם, תוך הבעת פליאה כיצד אביהם מצליח לקבל את המידע  על כך. היה שם את המרכז לשימור עמק הג’יו-זאי-גואו, המחלקה לטיפול פסיכאטרי לאריות בשבי, הוועדה לקידום אנשי העיירה סטרומנס באיי אורקני, קידום המחקר בשבתאי המשי, ועוד כמה ארגונים שהוא לא הצליח לזכור, אבל כולם היו רשומים על הדף. הם התייחסו לאביהם בביטול, תוך שהם מדברים עליו וקולם נוטף רחמים לאיש הזקן. אימם שמעה את הכל מהמטבח, אך היא לא ששה להתערב, בכל פעם שהם באים זה אותו הדבר, הם מתחילים לדבר על השיגעון של אביהם ומתעלמים מקיומה, או לפחות מהצלקות שהיא סוחבת בגלל אותו איש זקן. כאשר בעלה ואביהם החורג מנסה להרגיע אותה, היא רק מתרגזת עוד יותר, ותמיד זה קורה בקול רם, אך אף פעם לא בצעקות. את זה היה לה מספיק כשהייתה נשואה לאבא שלהם.

הילדים ראו אותה נסערת וניסו להסביר לה שהיא השפויה מביניהם ושעליה להניח לו ולא להתרגז. היא מצידה ישר היתה מתפרצת, “האיש הזה, מירר לי את החיים ופצע אותי פיזית ונפשית, עכשיו הוא משחק אותה המשוגע ואתם כולכם מתיחסים אליו כמו אל איזה תינוק חביב ומצחיק, מבלי להבין שהאיש מפלצת.” ילדיה הביטו בה ובנה הבכור ישר שאל “אז גם אנחנו מפלצות? הוא הרי אבא שלנו, משהו בטוח עבר בגנים” האמא לא נשארה חייבת וביטלה אותו בזלזול “אל תכניס לי מילים לפה, אתם ילדים טובים בגלל איך שאני חינכתי אתכם, את המכות שהוא רצה לתת לכם אני ספגתי” היא לא חיכתה שהמידע הזה יתעכל אצל בניה והמשיכה, “עכשיו הוא משחק אותה משוגע, מבלי לבוא על עונשו על כל אותן שנים שבהם סבלתי, סבלנו, ולא רק שאתם סולחים לו, אלא שהאיש הזה מביא אותנו למריבות בכל פעם שאתם באים ממנו אלינו”. הילדים העדיפו לשתוק, כל פעם הם מגלים איזשהוא פרט על החיים המשותפים של הוריהם ועל ההתנהגות של אביהם. הכי מוזר מבחינתם זה שהם אינם זוכרים את ילדותם באופן שאימם כל הזמן מתארת, יכול להיות שזה מכיוון שהיו יחסית קטנים, או שהתעסקו בדברים אחרים, אך כשהם מדברים על ילדותם בינם לבין עצמם, הם תמיד זוכרים אותה כילדות מאושרת. אי אפשר היה להתווכח עם הטענות של אימם, והם גם לא התכוונו להמשיך ולדבר על אביהם בנוכחותה. הם ניגשו אליה והתנצלו, כל אחד בתורו, והניחו לה לנפשה. אחר כך כשהיו בחוץ ועישנו סיגרייה, הם דיברו על כל השטויות שיש לאביהם בראש ועל כך שהוא חושב שאימם מתה או שהם מנסים להרוג אותו כל הזמן ואת השטויות שהוא ממציא בכל פעם כשהוא כותב צוואה. הידיעה שאביהם מאבד את שפיותו ואת צלילות מחשבתו העיקה עליהם, הממזר הזקן הזה מאבד כל קשר למציאות וכל מה שביכולתם לעשות זה להנהן בראשם בהסכמה כשהוא צועק ומשתולל, בדיוק כמו שפניהם תמיד מביעות פליאה כשהוא ניגש ומחבק אותם כאילו כלום לא קרה.

“אני לא מבין אותך” אמר לו המוכר בחנות, “אתה תמיד בא לפה בלילות, תמיד יושב בפינה וכל פעם אומר לנו שם אחר, תאמין לי שכולם פה אוהבים אותך, אבל בחיי שאתה לא מובן”. האיש הזקן הביט עליו, לקח את העיתון, נעמד מול המוכר והשיב, ” אתה לא יכול להבין אותי, מכיוון שאני חכם יותר, בלילות אין סיכוי שיראו אותי, האהבה הזאת שאתה מדבר עליה אני ממליץ לך לשמור למין הנשי ובטח שלא לבזבז אותה על זקן כמוני, ואם אני אגיד לך את השם שלי, אז אתה תתחיל לשאול אותי גם מאיפה באתי? איפה אני גר? מה אני עושה בחיים? ואני באמת חושב שזה לא עניינך” האיש הזקן השתתק לרגע והמשיך “תכין קפה ואל תתרגש מבנאדם זקן” וחזר לשבת בפינה האחורית של החנות. השעה הייתה כבר אחרי 11 בלילה ולכן לא היה סיכוי שמישהו מילדיו יסתובב לו ברחובות בשעות שכאלו, הם גם בטח לא יעיזו להתקשר בגלל שהם משוכנעים שהוא כבר ישן. השנים האחרונות לא היו בכלל כפי שדמיין, ההזדקנות והבדידות היו מעמסה כבדה, הוא ניסה לנצל את הימים כמה שאפשר, אך הניכור כלפי העולם שסובב אותו והערבים בחברת כל אותם זרים שיושבים להם בחנות ומקשקשים את עצמם למוות היו לעיתים יותר מדיי, וברגע של כעס הוא היה מתרומם והולך הביתה מאוכזב.

למחרת בצהריים הוא צילצל לחבר ותיק, הוא התווכח על כך שהמאמר האחרון שלו היה מלא בשגיאות ושהוא בכוונה מתעלם ממסמכים חשובים שהתפרסמו על הנושא על מנת לשמר את התזה המגוכחת שלו בחיים. החבר החל להתווכח והשניים נכנסו לפולמוס שארך שעות, שניהם העלו טענות, הפריכו אמיתות ובעיקר ניצלו את השיחה כדי להסביר כל אחד בתורו את השקפת העולם שבה הם אוחזים ועד כמה כל אחד מהם הוא זה שהצדק איתו. האיש הזקן שמע לפתע דפיקה בדלת וישר מישהו נכנס, היה זה הבן הצעיר שהפתיע ובא לבקר אותו. האיש הזקן לא התבלבל וישר החל לצעוק לתוך הטלפון, בזמן שהוא משנה את קולו לקול גבוה והיסטרי, “מי זה? אתה כמו כולם! אתה מנסה להרוג אותי! כולכם מנסים להרוג אותי!” הבן רץ מייד לשפורפרת, אך האיש הזקן ישר ניתק. “מי זה היה?” שאל אותו הבן, אך האב המשיך לצרוח שהם מנסים להרוג אותו, והפנה אצבע מאשימה לעבר הבן שלו שזה הוא שמנסה להרוג אותו בגלל הצוואה, אז שיבין שהוא לא יראה ממנו שקל, במילא הכל הולך לאח הגדול שלו שמטפל בו כל הזמן. הצעיר לעומתו, בא רק כשהוא צריך משהו, ועכשיו הוא גם שולח אנשים לרגל אחריו כדי להרוג אותו. הבן ההמום ניגש למטבח והניח את האוכל שקנה לאביו, הוא ידע שהוא אוהב אורז אדום ועוף, אז הוא קפץ למסעדת פועלים וקנה לו אוכל חם. הוא לא אמר מילה ויצא חזרה מהדלת. האב המשיך לצעוק עוד כמה שניות, אך כבר יכל לראות מהחלון שהבן נכנס למכונית ונסע. הוא הלך למטבח ופתח את הקופסאות, בפנים חיכה לו האוכל האהוב עליו, הוא הוציא לעצמו צלחת וסידר את הכל על השולחן, תוך שהוא אומר בקול “איזה ילד מקסים זה”. הכל היה מוכן והוא חייג שוב לחבר שלו, הוא התנצל על הניתוק הפתאומי “אתה יודע איך זה, הילד קפץ פתאום לבקר, הם חושבים שאני משוגע, אתה מבין, אני חייב להמשיך עם זה ככה כי אחרת הם לא יבואו אף פעם, במיוחד כשאמא שלהם תפתח את הפה עליי, חמוד זה הקטן הזה, קנה לי צהריים, מה? לא, אל תדאג, הוא יבוא שוב, אני אתקשר אליו שבוע הבא ואספר לו שאני רוצה להכין צוואה”

***

אבנר גרשוני, 31, לומד היסטוריה, קורא ומנגן.

השאירו תגובה