סיפור קצר: “רץ, בייבי” מאת דרור שגב

מאת | 2014-04-09T14:13:54+00:00 9 באפריל 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |תגובה אחת

 

רץ, בייבי 

 

עוד מאה מטר העיקוף הראשון, אני קרוב. להמשיך, להרים את הידיים, לשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, הוא תמיד אומר לך ‘תתרכז, תהיה קל, הגוף רפוי, תנשום מלא, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה, רוץ עם המוסיקה של הטבע, עם כל החושים, תתנתק מהקיום, אתה על ענן, תזכור, אתה קל, מרחף על מצע של נוצות.’ תמיד קשה לי בהתחלה, לגוף לוקח זמן להיפתח, אני חייב להטמיע את המילים שלו בתוכי.

יוצא מהכביש הראשי לדרך הכורכר. להיזהר עם הקרסול, לא להיפצע, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לתת לדם להשתחרר בתוכן, אתה נמר, אתה זוכר את זה, הנעליים החדשות האלה טובות, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך היא יודעת.

הנה מגיעה העלייה הראשונה. להמשיך להניע את הידיים והרגליים בקצב אחד, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא את האוויר, נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, אני זז. הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה בא, החיבור ההרמוני בין הגוף למאמץ, העלייה מסתימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, השלווה תגיע, הדופק במאה ארבעים מתחיל להרים את עצמו למעלה, בסוף העלייה יהיה מולך פרדס, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן עם הדלי הירוק שאני סוחב עבור התפוזים שנקטפים, אביגיל צוחקת על כתפי, עידו מתרוצץ יחד עם בלו הכלב, האוויר הקריר החי כל כך מריח חופש, משפחה, אושר. חוזרים הביתה והיא סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מתבונן במבט הממוקד שלה, כשהיא עסוקה לשונה תמיד משתרבבת במאמץ ובריכוז, היא פורצת בצחוק של מבוכה כשהיא מבחינה שאני מסתכל עליה, ‘תמיד אתה בוחן אותי, ירון,’ היא אומרת לי, אתה כמו זרקור שקט ואני נמסה מולך. יש בוץ, תיזהר, קצב טוב פיתחתי, להמשיך לנוע, הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף, עד לסוף המסלול.

מזמם, אל תחשוב שלא תעז לחשוב עליה, מה אני שר ? נה, נה, נה, נה, מה הצלילים האלה בראש, אל תחשוב, קיבנימט, אסור לחשוב עדיין, תנתק תמונות, שרוף את הפילם, חדר חושך לפניך, הנה עוד תמונות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר תנתק כבר, נו, אתה יכול, אל תחשוב, הכאב הזה בצד, לא שתית מספיק מים, למה לא מגיעה הנינוחות ההיא, השקט המבורך.

הבוקר היא הייתה כל-כך יפה, איך שהיא חייכה אליי כשלקחתי את אביגיל ועידו לגנים, חיוך של שייכות, ‘היי בעלי, אני אוהבת אותך, וכן, תודה על הקפה.’ הנה, מגיע סוף שביל הכורכר, עולים למעלה, החול פה טובעני, יש גם חוט תיל, תיזהר, אני נושם, הדופק עולה, צריך להרגיע, לוחץ לי, כואב לי הצד, אוף, אוש, אוף, אוש, נשימות ארוכות כמו שלמדת, אני נחנק קצת, למה לא הבאתי מים, זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב, פשוט תפסיק.

כמה יופי היה בחיוך, אלו רגעים טובים היו בתוכנו. לאט עם האוויר, תן לו להסתנן בתוכך, מה עושים עכשיו עם אביגיל עם עידו הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי אני לא מקשיב לעצמי, אני חייב להפסיק לחשוב, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי, יש עוד שלושה, איך צחקנו כשהיא באה איתי פעם למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשר קילומטרים, ‘צלעות האי הבודד של ירון’, היא אמרה, ‘נו, ירון, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה? כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד.’ הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, נקי, טהור, זך, בלי הזיזים הדוקרניים האלה מה שלום המשושה, ירון? הוא קר וכואב, הייתי עונה לה, בייבי, היא אוהבת שאני קורא לה בייבי, כל-כך נוגד את החספוס שלי, פתאום בייבי, זה היה ממיס אותה, אני קורא לך בייבי, אין לי אוויר בייבי, את שומעת?

הנה הכביש מולי. משאית עוברת, הנהג מביט בי, בטח חושב – מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך, אני רואה עשן סיגריה מסתלסל מפיו, הדופק נרגע, הכאב שורט אותי, היא שואלת למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח, פעם היא אמרה שהיא רוצה לצלם אותי רץ ולשים סרט הקלטה מתוך המוח שיקרין את המחשבות, ככה אני אכיר את ירון האמתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי התנועה המובנית שלו, והייתי יודעת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהתוך שלו. עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, כמו הכתיבה, כשאני כותב את השורות, עוצם עיניים, הגוף משוחרר, מה אני מדבר, היא כאן תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, שחיה איתי, את שלי, בייבי, את שלי. אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב. האינטימיות בין גבר לאישה מסתירה סוד אחד גדול.

רוץ ירון, תפסיק לחשוב, רוץ, הדופק עולה, הנה הכניסה האחורית לישוב, עוד מעט אתה קרוב, היא בטח מחכה לך שם, ממתינה על הכיסא מול החלון הפתוח, בלי מילים היא מצפה לך, ישובה שקטה ואצילית, היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם שניכר בפניה, הסוד שהתגלה, אלים, ברור, חד, הפה שנפער מפושק, העיניים הגדולות והיפות המשתאות, התנועה החפוזה, הנשימות החרדות, החריקות של הלסתות, הבגדים המושלכים, השמים מתקדרים, היום הזה התחיל יפה, רוח טובה, ריח של גשם נישא באוויר, בטח ירד גשם עוד מעט.

עוד שישה קילומטרים. אני מגיע, אני קרוב, את יודעת, עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שעמד רועד עם תחתונים, לבן, חשוף, בגופו החלק, המבוהל, איך יגיב הבעל המקורנן שלך, ידיו נקפצו באינסטינקט של הגנה, כאילו עמדתי להסתער עליו, דווקא הוא, הנחמד תמידית, חייך אלי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה, איך ומה, ואולי נרוץ יחד, שכן של נחמדות, מעניין כמה זמן הוא כבר בא אצל אשתי, תגידי בייבי, את אוהבת אותו?

אני רוצה לדעת הכול. לא רוצה להקל על עצמי, חייב מידע, איש של פרטים, תוכנת מחשב מהלכת. תמיד צחקת, ‘ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פלט מדויק’, כן, אני אדע הכול, מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה לו, מתי היה בתוכה, בתוך גופה, מתי היה בנפשה, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך ירון, תנשום שוב, אוף, אוש, אוף, אוש, הגשם יורד, אני קרוב, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה – חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, יש דופק מצוין, הטיפות נוטפות, אני רץ את רגעיי כאילו התכוננתי להם כל חיי, חייב למצוא שיר, שבילים של מלח בפנים, מה המחשבות האלו, תנתק אותם ממך, רק בספרים או בסרטים הם רוצחים, וואו, אלו מחשבות,

הבוקר הכי יפה של השבוע, הכי יפה היה אותו ביקור באמסטרדם לפני שנה, יצאנו מהקופי שופ הסהרורי, המואר באורות ניאון ומוסיקה מחרישה, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, ואת חיבקה אותי, עוטפת ומגינה, כל-כך אוהבת, ‘בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, פה בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו, בוא ירון, אני אגע איפה שאתה אוהב’, נהדרת הייתה הכמיהה והגשם שהכה, וההתחמקות שלנו מהטיפות, והחיבוק הרטוב, והריצה למלון, ושהורדנו את הבגדים כבר במסדרון, וכמה צחק ההולנדי השמן מהחדר ליד, והלוהטים והמתערבלים, ושישבת עליי, ‘אל תזוז, ירון, תן לי להוביל, תן לגוף שלי לחרוט אותך’, וכשנעת כשאני בתוכך, קודחת בי, הכי מופלאה, ‘אישה שלי’, לחשתי, ‘אישה שלי’, ואת שמת אצבע על שפתיי ‘ששששש ירון, אל תשחית, שמור כוחות, אני רוצה אותך בתוכי חזק בוער’.

יש כבר רוח צוננת של אחר הצהריים. מחשיך כבר, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה לך, היית צריך לאסוף את הילדים, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רצית להיות איתה יחד בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים, אתה צריך להקפיד לשמור על ארשת מדויקת שהילדים לא ירגישו, גם היא בטח יודעת את זה, כמה בוץ שיש אחרי הגשם הראשון, אני חייב לחצות את השבילים, לא רוצה ללכלך את הנעליים החדשות, עוד שני קילומטרים, גדר הביטחון של הישוב, הדופק גבוה, מאה שישים, אני חייב להאט, הגיע הזמן אתה לא יכול לברוח יותר.

השביל לכיוון הבית, דרך סלולה שעשו לא מזמן, קילומטר אחרון, הגשם מתחזק, מצליף בפדחת, לוחמים לא בוכים היה אבא שלי אומר, תמיד נוקשה, שלא ידעו, שלא יראו, אל תהיה חלש, דמעות זה נשים, תזכור ירון, וכואב לי בגרון, קשה לי עם הבליעה, לא בכיתי כשאבא נפטר, גם לא כשקברו את אימא. היא חיפשה בי דמעות של בן אבל, מחבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי. ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הלידה מתוכך, העיפות והלאות יחד עם הפנים הקורנות, אימא, אימא אמתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי, הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה ופשוט התנפץ מולך בדמעות. אישך הזולג בך, ואני שעוד ניסיתי להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, אבל רק אנקות בקעו מתוכי, ואת, בייבי שלי. בכיתי. בכיתי על אבא ועל אימא ועל אחי, ועל כמה שאני אוהב אותך, ועל כמה שאני מבורך שאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק ונרעד מול המשפחה שלי, בייבי, גם עכשיו אני נוטף, הכניסה לחצר, האור בבית דולק, אני שומע את הקולות של עידו, המצהלות של אביגיל, אותך אני לא שומע, כואב לי, בייבי, כואב לי מאוד.
השער נפתח, אני נכנס לחצר ומתיישב על כורסת הקש, ספוג במים. הרכב שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד שהפכתי להיות. נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה, היא תביא אחריה נחשול זעם מוטרף. תמיד ברגעים האלה את מסתכלת אליי באימה, בשיתוק, הנה ירון הרוצח מהסיפורים של העבר, הלא החברים שלי כבר סיפרו לך שאני רוצח אמתי, שאפשר להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאשתלח חד וזועם וקוטף גולגולות, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת, הנקודה הזו של הזיקוק.

הגשם מרקד מולי, אור הפנס מצייר אותו טיף טף.

אני ממתין לעצמי שאבוא לתוכי. בעצם, למה אני ממתין, הוא היה בתוכה, בעל אותה, ביתר את פנימיותה, חילל את האהבה שלי, בייבי שלי ,למה בייבי למה. אני מזדמזם עם הלמה הזה, מהפך אותו למנטרה, מקעקע אותו על הצלילות שלי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי.

אני מוצף.

האוויר דליל.

צפוף.

הנקודה מתחזקת, בייבי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.

אני שומע את הקולות של הבית, המשפחה שלי, אני נעקד בזעם שעוטף את כולי. בואי בייבי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאני הוזה, שאת אוהבת אותי, שאני נסיך שלך, אני מוכן להאמין בכול עכשיו.

אני הולך אל המחסן לשבת במקום יבש, מעופש, להרגיע שם, את ההיא, קו נקודה, קו. אני ארגע, נושם כמו בריצה, אוף, אוש, אוף, אוש, הנורה הצהובה במחסן חיוורת, נשפכת אל חלל הבטן, אוי, בייבי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, למה, קו נקודה, נקודה.

הנה אוסף הסכינים שלי. חדים הלהבים, אף פעם לא אהבת את האוסף המוזר הזה, הנה מצ’טה דרום אמריקאית והנה סכין ציידים עם מצפן, וזו שאני הכי אוהב – השחורה, סכין ההישרדות. יש לה להב מעוקל וחד והקת באצבעות מקפיאה ומשתלהבת, מתעגלת באישוניי. אולי אני אספר לאשתו שבעלה דופק את אשתי?

יפה, שער חלק ופזור, לבושה במכנסים הלבנים, אלו שקנינו בשוק, ובחולצה סגולה אוורירית וקלה, איך שאני אוהב אותך בייבי. כמה צבעים יש בך, בייבי, כמה צבעים.

 

 

***

  

דרור שגב, 48, מנהל חברה ופרסומאי לשעבר. כותב כבר שנים רבות. סיפורים קצרים שלו פורסמו בעבר ברחבי הרשת. לפני כחצי שנה יצא ספר הביכורים שלו – “חוצה” (בהוצאת החממה הספרותית). הספר מספר על מסע פנימי וחיצוני של בחור בן ארבעים.

את הסיפור “רץ, בייבי” ערכה רותם בירון.

לעמוד הספר “חוצה” באתר אינדיבוק לחצו כאן

לעמוד הפייסבוק של הספר לחצו כאן

One Comment

  1. rel 9 באפריל 2014 ב- 21:47 - Reply

    סיפור מעולה!

השאירו תגובה