כשדיקנס פגש את מתיו מקונהי
סיפור חג המולד הידוע ביותר של צ’רלס דיקנס “מזמור חג המולד” (A Christmas Carol) נכתב ב-1843 כחלק מאסופת סיפורי חג המולד שכתב דיקנס כ(עוד) דרך להרוויח כסף, צורך שהיה תמיד בוער עבורו. הסיפור הידוע, שזכה לאינספור עיבודים, מספר את סיפורו של סקרוג’, הנבל הדיקנסי שונא חג המולד שעובר טרנספורמציה בעקבות ביקור רוחות מעברו, מההווה שלו ומעתידו, הגורמות לו לשנות את דרכיו. המילה “סקרוג'” הפכה למילה נרדפת לשונא חג המולד, ואף מופיעה במילון ככזאת, והפופולריות של דיקנס גאתה אף יותר. ניתן לומר שהדמות של סקרוג’ מגדירה עבור התרבות הפופולרית (האמריקאית) את משמעות “רוח חג המולד”. השינוי שעובר סקרוג’ מקמצן שונא אדם, לנדבן אוהב אדם, הפך בקלות לחלק מהמיתולוגיה התרבותית האמריקאית, המכורה לסיפורי מטמורפוזה. דמותו של הילד הנכה הקטן, טייני טים, בנו של הפקיד האומלל של סקרוג’, הניצל ממוות בזכות נדיבות ליבו של סקרוג’ בדמותו החדשה, הפכה גם היא לקלישאה תרבותית, המופיעה באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה. אחת מההופעות החתרניות ביותר של הדמות השמאלצית הזאת היא דווקא בסרט הקאלט “נקמת הפטיש העברי” בו מופיע “טייני טים” כסייד- קיק המרושע של בנו הרשע של סנטה קלאוס.
אין זה מפתיע שדיקנס, שהיה משווק גאוני של הספרים שלו, אחראי גם על התדמית של “חג המולד” כפי שהיא נשקפת לעינינו באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה עד ימינו. דיקנס היה אחד מממציאי חג המולד במתכונתו הנוכחית, הכוללת עץ חג מולד מקושט , מתנות תחת העץ , עץ דיבקון שתחתיו מתנשקים ושאר סממני החג. דיקנס תיאר אותם בסיפורי חג המולד שלו, אך הוא גם חי אותם במסיבות חג המולד שאותן אהב לחגוג. אך עם זאת, ניתן לומר, שבדיקנס היה די הרבה דווקא מסקרוג’, גיבורו.
סקרוג’ הוא איש זקן ומריר, החי את חייו כעבד לאל הממון, מוותר על אהובת נעוריו בשם אותו אליל מוזהב, ועסוק בספירת הכסף שלו ובהתעמרות בעובד הנאמן שלו, שאותו הוא מכריח לעבוד בחג המולד. דיקנס, הסופר המצליח, והמייצג לכאורה של הערכים הוויקטוריאניים, היה למעשה רדוף על ידי זיכרון ילדותו, שנהרסה בשל חובותיו של אביו, כליאתו בבית כלא לבעלי חוב, ושליחתו של צ’רלס הצעיר לעבודה קשה ומפרכת בבית חרושת. תקופה זאת, אף שלא נמשכה הרבה זמן, השאירה חותם בל יימחה על הנער הצעיר (דיקנס היה כבן 12 אז) ושינתה את חייו. מאז, היה דיקנס עסוק במרדף אחרי הצלחה כספית, ורדה בעצמו ללא רחמים, עד למותו המוקדם. לכן, הסיפור על הפיכתו של סקרוג’ מאיש שונא אדם לאוהב אנוש, מקמצן מריר, לנדבן רחב לב, מגלמת אולי משאלת לב של דיקנס, או את הצד הנדיב והחברתי באופיו, הנלחם תדיר בתכונות של “סקרוג'” המאיימות להשתלט עליו.
לצד עיבודים קולנועיים רבים, שנשארו נאמנים לרוח המקור, מעניין דווקא לראות כיצד אדפטציה מודרנית של הסיפור הקלאסי הזה הופכת אותו על פניו, מצד אחד, אך מצליחה לשוות לסיפור הידוע ממד אחר, המתאים מאוד לרוחו של דיקנס, למרות שנראה שאין הדבר כך.
הסרט “חברות לכל הרוחות” (Ghosts of Girlfriends Past ,2009)הופך את הסיפור של סקרוג’, איש העסקים הזקן, לקומדיה רומנטית בכיכובם של מתיו מקונוהי וג’ניפר גרנר. הסרט, בבימויו של מרק ווטרס, ממציא מחדש את דמותו של סקרוג’ , כצלם אופנה צעיר, יהיר, ורודף נשים, בשם קונור מיד. (פירוש שם המשפחה הזה באנגלית הוא “שיכר”, ואכן קונור מיוצג כשתיין לא קטן, בנוסף לרדיפת הנשים האובססיבית שלו). הטרנספורמציה שאותה עובר קונור, כמו זו של סקרוג’, מפגישה אותו עם רוחות מעברו, מההווה שלו ומעתידו אך כאן, הרוחות הן של חברותיו לשעבר ושל דודו הפלייבוי ווין (בגילומו המבריק של מייקל דאגלס), שגידל את קונור היתום, ולימד אותו את הלכות הפלייבוי, המתמצות בפיתוי נשים, וזריקתן כלאחר יד. וויין הוא הרוח “הראשית” המדריכה את קונור, וכמו בסיפור של דיקנס, תפקידו הוא להראות לקונור היכן שגה, וכיצד יוכל לתקן את דרכיו הנלוזות.
כמו סקרוג’, גם קונור רואה את המצבה שלו, ואת תוצאות חייו חסרי האהבה. הגילוי הזה מחזיר אותו לזרועות אהובת נעוריו, בגילומה של ג’ניפר גרנר, וסוף הסרט מתרחש על רקע חג המולד, בחתונה של אחיו הצעיר של קונור, אותה חתונה שקונור מיד כמעט גרם לביטולה.
נדמה אם כן, וכך חשבו גם מבקרים רבים, שהסרט עושה עוול לסיפורו של דיקנס, והופך אותו לעוד קומדיה רומנטית מטופשת. מבקר אחד אף קרא לה “חילול קודש קומי”. מבקר אחר טוען כי הסרט שואל את ה”שלד” של הסיפור של דיקנס, אך ווטרס והתסריטאים שלו לא מספקים “בשר” על העצמות של ה”שלד” הזה.
אך אם נבחן את הסרט בעין אוהדת, נגלה שכבר מהסצנה הפותחת שלו, הוא מספק פרשנות מעניינת לסיפור חג המולד של דיקנס. הסרט נפתח בדמותו של קונור מיד כצלם צמרת, המצלם זמרת צעירה כשתפוח על ראשה, משחזרת בעל כורחה את הסצנה המפורסמת של וילהלם טל, כשחץ נורה לתוך התפוח. בהמשך, קונור והזמרת הצעירה במיטה ביחד, בעוד הוא מבהיר לה שהמוזיקה שלה אינה מעניינת אותו מכיוון שאינו בת שתים עשרה טיפשה. האקספוזיציה הזו מראה לנו שקונור הוא אכזרי, מחושב, מתייחס לנשים בחייו כאל אובייקטים מיניים בלבד, ואינו מסתיר זאת. בהמשך הסצנה, קונור נפרד בשיחת ועידה משלוש נשים שיצא איתן במקביל (אחת מהן מגולמת על ידי נועה תשבי). בשיחה זאת אומרת אחת הנשים הזנוחות: אתה אוגר אהבה כמו קמצן. כלומר, קונור, שאינו יכול לאהוב, מושווה כאן לסקרוג’, סקורג’ אוגר את כספו ואינו מסוגל לחלוק אותו. קונור “אוגר” את האהבה שלו ואינו מוכן לחלוק אותה עם איש.
קאט לסצינה בה נוסע קונור לקונטיקט לקראת החתונה של אחיו, בן המשפחה היחיד שנותר לו. כבר ברגע זה, בנסיעה המושלגת, לעבר מקום המסמל משפחה ובית, כמו גם את רוח חג המולד המתקרב, נרמז שקונור עומד לעבור שינוי. כמו בסיפור של דיקנס, האח הצעיר (או האחיין בסיפור המקורי) הם הקשר של הגיבור המנוכר לערכים של בית, משפחה ואהבה, שאותם זנחו במרוץ אחרי הצלחה. כמו אצל דיקנס, הגיבור נוטש את אהובת נעוריו ומאמץ עמדה צינית על החיים: אצל דיקנס, הציניות הזאת מתבטאת במשפט המפתח של סקרוג’, המתייחס לחג המולד בזלזול ואומר שהחג הוא זיוף מוחלט (Humbug). אצל ווטרס, תתבטא הציניות הזאת בנאום אנטי החתונה שנושא קונור השתוי הטוען שחתונות הן המצאה לעלובי נפש, אהבה רומנטית אינה קיימת, ואמונה בה גורמת לאנשים להיות חלשים ושמנים.
התיקון מגיע בסצנה הסופית שבשני המקרים מתרחשת אחרי שהגיבורים רואים את אבן המצבה שלהם ומבינים שחייהם היו בודדים ועלובים ואיש לא יתאבל כשימותו. סקרוג’ קם אדם חדש ונלהב ,הממטיר מתנות ואהבה על סביבתו, וקונור מציל את החתונה של אחיו, משמש כצלם חתונות (דבר שהתנגד לו בתוקף) ומתאחד עם אהובת ילדותו. ווטרס נוגע אם כן בלב של הסיפור של דיקנס: זהו סיפור על ציניות המוחלפת באהבה: לאנשים אחרים, לבית ולמשפחה ולמה שמייצג את רוח האהבה : חג המולד. בסרט, כמו בספר, משמשת הביתיות החמימה נוגדן לציניות החומרנית. התמימות והשלמות מחליפות את הציניות והקור. דיקנס, וכמוהו גם ווטרס, מודעים לכך שהמטמורפוזה הזאת היא “טובה מדי מכדי להיות אמיתית”. לכן, בשני המקרים, זהו סיפור קומי, הנפתח ונגמר בסצנות קומיות מנוגדות: הראשונה של הנבל האולטימטיבי (אך באותה עת גם מצחיק ושנון) והאחרונה של אותו נבל ההופך לאיש שלם ואוהב, בצורה מוגזמת במכוון. בשני המקרים, עם זאת, יש תחושה שהרוח האנושית מנצחת ושהאמונה באפשרות לגאולה עדיין קיימת: לא גאולה נוצרית במובנה המקובל, אבל בהחלט גאולה חילונית, שבה קשר אמיתי עם אדם אחר ועם קהילה הוא המפתח לחיים חדשים.
***
השאירו תגובה