סיפור קצר: “עץ – דג – ג’וק” מאת ירין כץ

מאת | 2014-03-31T13:23:19+00:00 31 במרץ 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |10 תגובות

הערה מקדימה: מאז שפתחתי את הבלוג, פנו אלי אנשים מאנשים שונים ותהו מה היחס שלי לכתיבה. האם אני כותב? האם כתבתי? התשובה תמיד היא – כן. אבל כשמבקשים לקרוא משהו שכתבתי, פה אני לא תמיד מתמסר. בפעם האחרונה ששאלו אותי את זה, החלטתי שכשאגיע לגיל 30, אחרוג ממנהגי שלא לערבב בין חיי האישיים לבין כתיבת הבלוג, ואפרסם סיפור אחד פרי מקלדתי. ובכן, גיל 30 הגיע בשבת האחרונה, והגיע הזמן לעמוד בהבטחה. כתבתי לא מעט סיפורים קצרים ולא ידעתי באיזה מהם לבחור. לבסוף בחרתי בסיפור שכתבתי לפני שנתיים, כי הוא מתחיל בהתייחסות ליום הולדת מתקרב. אבל להבדיל מסיפורים אחרים שכתבתי בחיי, הסיפור הזה היה מיועד להיות פרק ראשון מתוך קובץ ארוך של סיפור בהמשכים, ולכן אין לו ממש סיום. דווקא בגלל זה החלטתי לבחור בו – משהו לא סגור שיש בו תקווה להמשך. אולי בגיל 40 אפרסם את החלק השני. 

***

עץ – דג – ג’וק

כשהתקרב יום הולדתו ה-32 החליט אריק לעשות מעשה ולהפוך לעץ. לא במובן המטאפורי כמו ב”עץ הנדיב” או “כי האדם עץ השדה”, אבל גם לא במובן הביולוגי כיוון שלא היה משוגע וידע שהוא לא יכול להפוך לעץ מבחינה פיזית. הוא רצה להפוך ליצור חסר מחשבות וזכרון, ואם לא עץ אז אפשר שיהיה דג אקווריום או אפילו ג’וק ביבים. ההבנה שהסבל הרב שלו נובע ממחשבות על העבר ותכנונים לעתיד הביאה אותו לחשוב שאם תשכון בקרבו תודעה של עץ או ג’וק או דג, לפחות לזמן מה, אולי הוא יוכל להרגיש טוב יותר.

על מנת להפוך לג’וק-דג העצי הזה, הוא פינה מביתו את רוב המכשירים האלקטרונים לרבות טלפון, טלוויזיה ומפזר חום כי חשב שאין הם מתאימים לאורח חייו החדש. אולם החפצים המשמעותיים ביותר שהשליך אריק מביתו היו השעונים. לג’וק, כך חשב, אין מימד זמן. רגע לפני שמרססים אותו הוא לא חושב על החברה שלו לשעבר ששכבה עם החבר הכי טוב שלו או על האם כדאי לעשות ניתוח אף או על חברות הקוסמטיקה הנלוזות שעושות ניסויים בבעלי חיים על מנת לשפר את מוצריהן. בגלל שהוא לא חושב על כל אלה, לתפישתו של אריק מדובר ביצור מאושר. גם כשרעל הריסוס שוטף את גופו או כשנעל ההתעמלות נזרקת לעברו ופוגעת בו חלקית, הוא לא נזכר בדבר מה ששמע בעבר על מצבים מסוג זה. הוא לא חושב שאם לא יגיע לחדר מיון בקרוב הוא עלול למות. הוא פשוט חי את הרגע. הורגים אותו והוא נהרג, מוחצים אותו והוא נמחץ. בלי לסבול מעודף מחשבות וממה היה קורה אם הוא לא היה נכנס לחדר הארור הזה בשעה שלוש בלילה בדיוק כשמישהו קם לשירותים.

מהר מאד התחוור לאריק שלא פשוט לו לאדם להפוך לג’וק-עץ דגי שכזה, כל עוד שאר חבריו לזן בני האדם בוחרים להישאר אנשים. משנפטר מהטלפונים והמחשב, החלו לפקוד את ביתו בני משפחה וחברים מודאגים.

“מה זאת אומרת אתה עץ?” צעק אביו לכיוונו, “השתגעת לגמרי?! אתה לא יכול להחליט פתאום שאתה עץ!”. “אוקיי, אז אני דג אם זה עדיף,” ענה אריק ברוגע ואדישות מסוימת. “זה לא עדיף! אתה בן אדם, בחור, איש, תכניס את זה לראש שלך.”

“אבל אני לא רוצה להיות יותר בנאדם. אני בסדר גם עם להיות ג’וק אם יהיה לך יותר קל לקבל אותי ככה.” פתאום החל אריק לחוש קשיי נשימה והפסיק להקשיב לצעקות של אביו.

“אני לא יכול לנשום,” לחש ועטה על פניו החיוורים הבעה מבועטת . הוא נשכב על הספה בסלון ותהה באיזה שלב הוא אמור להזמין אמבולנס. “מה זאת אומרת אתה לא יכול לנשום?” שאל אביו בדאגה, “אני רואה שאתה נושם”.

“אני נושם,” השיב אריק, “אבל אני מרגיש שאני לא יכול לנשום”.

“אתה רוצה שנלך לרופא?”

“לא יודע. אני רוצה להיות עץ. לעץ זה לא היה קורה. וגם אם הי לו קשיי נשימה, הוא לא היה תוהה לגבי רופא או אמבולנס הוא פשוט היה מתמודד. או מת. “

“אני אגיד לאמא שתכין לך מרק עוף ותזמין לך רופא. אתה לא יכול להיות עץ.”

בשלב מסוים, הוא לא זכר בדיוק מתי,  הפסיק אריק להרגיש שאין לו אוויר. היה לו אוויר והוא השתמש בו כדי להוציא אנחת ייאוש ומיד אחריה יצא מהבית אל עבר הפאב המקומי כדי למהול את ייאושו במעט כהל. זה קרה לו באמצע התגפפות טיפוסית עם בחורה שיכורה בדיוק כמוהו. הוא נזכר בכל תוכנית הדג-ג’וק-עץ שלו. תוך שניות הוא ניתק את פיו מפיה, את ידיו מגופה ואת ירכיו מהכסא עליו ישב ויצא בחופזה מהפאב. כל הדרך הביתה מלמל לעצמו שלדג זה לא היה קורה ושום ג’וק שמכבד את עצמו לא היה זונח החלטה כל כך משמעותית בחלוף זמן קצר כל כך. 

כשהגיע הביתה החליט לתרגל תנוחה עצית שלמד פעם ממדריכת יוגה שניסה להרשימה: הוא נעמד על השטיח בסלון, הצמיד את רגליו אחת לשנייה, מתח את ברכיו ואת כל גופו מעט לאחור, איזן את משקל גופו כך שיונח באופן שווה על כפות הרגליים, הצמיד את ידיו לצידי הגוף והחל לבהות בתמונה שניצבה על הקיר מולו. זה היה ציור שהוריו הביאו לו כשחזרו מטיול באירופה. בציור נראה נהר שזורם מתחת לגשר מלא בקשתות, כשעל גדותיו התנופפו עצים בשיא פריחתם, רגע לפני שהשלכת פושה בכל גופם ומותירה אותם עירומים ומדוכאים. אריק חשב לעצמו כי דבר מוזר הוא שעצים הופכים להיות עירומים דווקא כשקר, וכאשר מתחמם הם לפתע עוטים על עצמם את מיטב מחלצותיהם. בתור אדם מן השורה, תמיד חשב שפריחת העצים מאפשרת לבני האדם ליהנות מצילם הנעים בימי קיץ חמים, אך משהחליט להפוך לעץ בעצמו, התעוררו בו פתאום רגשות מחאה כלפי הבריאה וחוסר השוויוניות שבה.

כששם לב שהוא שקוע ברעיונות להקים תנועה ברוח “הפנתרים השחורים” למען שינוי מועדי השלכת ומתן שוויון הזדמנויות גם לעצים, החליט להסיט את מחשבותיו ולהמשיך להתבונן בציור תוך שהוא נמצא בתנוחת יוגה עצית. מעבר לנהר, העצים והגשר, נישאה עיר אירופאית קלאסית עם קתדרלות, מגדלי פעמונים, בניני עירייה, ארמונות ובתים צמודי קרקע מעוטרים בגגות רעפים אדומים. גם בבית הוריו של אריק היו רעפים אדומים כאלה והדבר תמיד נראה לו מגוחך. במדינה שכמעט ולא יורד בה גשם, לא כל שכן שלג, מדוע בונים גגות שימנעו מהשלג להיערם עליהם?

לאחר שבהה זמן ממושך בציור תוך שהוא עומד בעמידת המוצא היוגית, עבר אריק לתרגיל הבא שאמור לקחת אותו שלב אחד קדימה בניסיון להתקרב לעץ שבתוכו. הוא הרים את רגל ימין, הניח את העקב על ירך שמאל והניף את שתי ידיו כלפי מעלה. כדי לשמור על שיווי משקל הוא המשיך לבהות באחת הקתדרלות שבציור, אולם שניות ספורות לאחר שהתיצב בתנוחה העצית, הוא שמע רחש משונה מכיון הדלת ואיבד לגמרי את שיווי המשקל. האלכוהול שזרם בדמו והמצב הנפשי המעורער שהיה שרוי בו בימים האחרונים הפכו את הבחירה בין המשך תרגולי היוגה ובין הליכה אל עבר הדלת כדי לבדוק את פשר הרעש, לדילמה של ממש. מצד אחד, סיקרן אותו מה יכול היה לגרום לאותו רעש; אולי מכרסם שם עכברוש או שמחכה לו על סף הדלת תינוק בעריסה שננטש על ידי הוריו. מצד שני, הוא הרגיש שהוא לא יכול לתת לכל רעש להוציא אותו מריכוז. הרי אחרי שיבדוק מה פשר הרעש בדלת, יגיע רעש מהחלון ואם לא מהחלון אז מהשירותים או מהתקרה. חוץ מזה, מי שמע על עץ שיוצא מריכוז?

לאחר רגעים ספורים של התלבטות, גמר אומר בליבו ללכת לכיוון הדלת ולבדוק אם יוכל לפרש את מקור הרעש. כמו כן, נדר בליבו כי זוהי הפעם האחרונה שהוא מופרע על ידי רעש ומיום זה והלאה שום רעש לא יוציאו מריכוז.

כשהתקרב לדלת, תר בעיניו אחר הסבר אפשרי לרעש, כשלפתע הבחין בפתק לבן שנדחף מתחת למפתן הדלת. הוא הרים אותו ברעד קל והחל לקרוא.

המשך יבוא…

10 תגובות

  1. תמי זר 31 במרץ 2014 ב- 14:09 - Reply

    מאוד נהנתי, מצחיק וחכם – רוצה עוד !

    • ירין כץ 31 במרץ 2014 ב- 14:15 - Reply

      תודה תמי!
      יש עוד, אבל זה לא מוביל לשום מקום, כי זה היה נסיון שלי להתגבר על הקושי לכתוב רומן ולנסות לכתוב כמו פעם – סיפור בהמשכים. אבל אחרי הפרק השלישי התייאשתי. לכן אין טעם לקרוא עוד ולא להגיע לשום מקום (כל פרק מסתיים כביכול במשהו קצת “מותח” כדי לשכנע אותי להמשיך ולכתוב. בפרק השלישי כבר לא המשכתי לכתוב).

      • תמי זר 31 במרץ 2014 ב- 14:31 - Reply

        מהנסיון שלי אין מה להבהל מזה שהפסקת או מזה שכרגע נראה שהסיפור ‘לא מוביל לשום מקום’ (בעצם, האם סיפורים צריכים בכלל להוביל לאנשהו?) אתה כותב נהדר וגם מצחיק, ולקרא סיפור שהוא גם שווה וגם מצחיק זה, כמו שאתה וודאי יודע, ארוע ממש נדיר. תמשיך, פשוט תמשיך, אם היום זה לא הולך זה ילך מחר או כמו שידידתי סקרלט היתה אומרת
        ” tomorrow is another day.”

  2. מרב@ 1 באפריל 2014 ב- 13:31 - Reply

    מצטרפת לתמי, נהניתי מהסיפור הקצר, במיוחד מתרגילי היוגה שלו ואיך ממשיכים, פשוט כותבים, מה שעולה בדעתך, ואת ההתלבטויות תשאיר לשלב העריכה העצמית.

  3. לי עברון-ועקנין 1 באפריל 2014 ב- 14:11 - Reply

    המממ, מסקרן, ובאמת מסקרן איך תמשיך את זה בגיל ארבעים למשל. מעניין איך בכל עשור נתון אנחנו מתמודדים עם אי עציותנו-דגיותנו-ג’וקיותנו. ועכשיו שאני יודעת שאתה כותב, אני עוד יותר מתרשמת מכל הנדיבות שלך (לא כמו העץ הנדיב, פשוט נדיבות) בנתינת מקום לכתיבה של אחרים.

  4. ilana weiser-senesh 4 באפריל 2014 ב- 18:48 - Reply

    אפשר עוד חיזוק קטן? מצחיק זה נדיר, בטח בכתיבה. ולסיפור שלך יש את זה. בעניין המשך, משהו שאני משתמשת בו בסדנאות הכתיבה: אפשר לקחת את אחד הפרקים, לקרוא שוב ולאתר מקומות של “פציעה”, של “קריעת חלון” בתוך הטקסט, צמתים שניתן לפלוש לתוכן, לבהות לארבע כיוונים ולהחליט מתוך הנקודה הזאת מה אני רוצה להוסיף. מה עוד רוצה לדעת או לחקור בתוכי לגבי העלילה שהתחלתי לרקום. לדוגמה: את המקום שבו הדיאלוג בינו לבין האבא ממריא- אפשר לראות כצומת שמבקשת עוד חקר.

    יופי של התחלה.

    • ירין כץ 5 באפריל 2014 ב- 13:54 - Reply

      תודה רבה אילנה. אני מניח שאת צודקת לגבי כל העניין עם הצמתים ו”קריעת החלון”, אבל בגלל שזה משהו שכתבתי לפני שלוש שנים (בדקתי אחרי זה – זה שלוש שנים ולא שנתיים כפי שכתבתי), זנחתי את הסיפור הזה ולכן גם הרשיתי לעצמי לפרסם אותו. כמו שכתבתי פה או במקום אחר, זה מעין פסל לא גמור שנזנח באמצע עבודה, ודווקא בגלל זה העדפתי להעלות אותו ולא סיפורים יותר “שלמים” שכתבתי. לא נוח לי לפרסם סיפורים שלי באותו מקום שאני מבקר כתיבה של אחרים, לכן פרסמתי משהו שכל ביקורת עליו לא תשנה במיוחד.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 13 באוגוסט 2014 ב- 10:20 - Reply

    ירין , אני הייתי ממליצה לך לקחת את הסיפור , לכיוון של סיפור לילדים. כי הוא מצחיק, למרות שיש בו הרהורים ומחשבות אישיים עמוקים, והוא בסגנון של .. האיש שרצה להיות עץ-דג- גוק.
    תמשיך לנסות, נשמח לקרוא עוד מפרי עטך.

השאירו תגובה