פוסט אורח: גילית חומסקי כותבת על הסרט “התו האחרון” ועל האופן בו אמנות מייצגת אמנות אחרת

מאת | 2014-03-24T15:38:21+00:00 24 במרץ 2014|קטגוריות: מאמרים ספרותיים|Tags: , |תגובה אחת

 מוזיקת המקרה

התו האחרון” הוא סרט שלם על באג פרטי ומביך שלי: מוזיקה קלאסית היא עבורי סרט אימה. יצוין, שהח”מ דווקא דוברת את השפה הקלאסית, ובקיאה באופן סביר בתקופות ובסגנונות. אבל קשה לומר שאני נהנית מקונצרטים. האמת היא שאני בעיקר סובלת בהם. האופן בו שלמות מופשטת ממלאת את החלל הפנימי הוא קשה מנשוא. רגעי שיא מוזיקליים הם הרגע בו נוזל המבחנה פוקע ומתרחש פיצוץ, מותיר את המאזין נסער ומטולטל. אחרי שנה רווית דמעות של מנוי לפילהרמונית הפסקתי ללכת לקונצרטים. מהפחד.

ככה שאפשר להבין למה סרט שלם, שבו המוזיקה עצמה היא האיום, עורר את סקרנותי. העלילה: פסנתרן הסובל מפחד במה חוזר לנגן אחרי שנים של שיתוק. עד כאן נשמע סביר. פסנתרן לא חייב לאהוב קהל. כבר נודעו מקרים של משוררים שלא אוהבים להקריא שירה, למשל. כשהפסנתרן מתחיל לנגן הוא מגלה על גיליון התווים שלו הודעה מאיימת: יש רובה צלפים שמכוון אליך, ואם תפספס ולו תו אחד, תמות. מכאן ואילך העלילה הופכת להיות “ספיד” של הפסנתר, או פסנתר על ספידים.

הסרט סובל מכמה בעיות אקוטיות: למשל, שאליז’ה ווד הוא לנצח פרודו משר הטבעות, וקצת משונה לראות הוביט מנגן. למשל, העלילה. לתסריטאי היה רעיון מצוין: לשלב אימה וביצוע יצירה קלאסית. סביב המטרה הזו נתפרה (אמנם בלי הרדמה) עלילה די רופפת. כל אלו מאפילים על בעיה אחרת, שדווקא עליה מעניין יותר לדבר: האופן בו אמנות מייצגת אמנות אחרת.

 

האם הקולנוע מתאר מוזיקה טוב יותר מהספרות?

לכאורה, בכל הנוגע למוזיקה, לקולנוע יש יתרון מובנה על הספרות: יש לו היכולת להציג את המוזיקה בצורה ויזואלית. דוגמא לסרט מוזיקלי נוסף מהשנה האחרונה היא ‘קוורטט’, הכמעט זהה בעלילתו ל”רביעית רוזנדורף” של נתן שחם, בעיני אחד הספרים הנפלאים שנכתבו בארץ. שתי היצירות מתארות רביעייה מוזיקלית, על יצריה ותאוותיה. לקוורטט היתה אפשרות להמחיש את מה ששחם נאלץ רק לתאר: המראות, הקולות והצלילים. ועדיין, בשורה התחתונה, ומחילה מאלוהי הקלישאות, ב’קוורטט’ ראו אנשים מנגנים, אבל דווקא ב’רביעיית רוזנדורף’ שמעו אותם. כי מה שהופך מוזיקה לשלמות מטילת אימה הוא לא סך כל המראות והצלילים. הוא המראות והצלילים בשילוב הדבר הנוסף, שדווקא הספרות מיטיבה לתאר. המוזיקה, מסתבר, קרובה יותר לארס-פואטיקה מאשר למסך.

זו כמובן הכללה גסה. ובכל זאת קשה שלא להקביל גם בין “התו האחרון” ליצירה ספרותית תואמת: ‘הטובע‘ של תומס ברנהרד – אחת המתנות החביבות עלי לשנת 2007, בצירוף דיסק של גלן גולד מבצע את וריאציות גולדברג של באך. אמנם הסרט הוא מותחן נטול יומרה והספר גדוש כוונות (ועומד בהן בכבוד), אבל העלילה כמעט זהה: כמו פרודו ידידנו, גם גיבור ‘הטובע’ חי בצל פסנתרן מת וטוב ממנו, ומקדיש את חייו לשיוף יצירה סבוכה (אותה, כמובן, הפליא הידיד לבצע). גיבור ‘הטובע’ מתחקה אחר גלן גולד, וההאזנה לביצועים של גלן גולד תוך כדי קריאה היא מרתקת – גולד הצעיר מבצע את הווריאציות בקלילות וירטואזית. גולד הבוגר יותר מבצע אותה עם עומק מרובד וסמיך. בספר, כמו בסרט, המפתח נמצא בביצוע היצירה המושלמת. ואצל ברנהרד זה אכן תסריט אימים.

כיף ללא חשש אוסקר

בסופו של דבר לא בכיתי ב’התו האחרון’. לא מאימת המוזיקה ולא מאימת העלילה. השלם התגלה, למרבה האכזבה וההקלה, קטן מסך כל חלקיו. השילוב המבריק סובייקטיבית, בין מוזיקה קלאסית לסרט אימה, הוליד סרט בינוני ללא חשש אוסקר, עם עלילה רעועה עד מביכה. נכון שהיו אלמנטים מרככים בצפייה – למשל, שבאחד מרגעי הקליימקס, הצופה לצידי פרץ בצחוק גדול. נאלצתי להודות בהכנעה שכן, זה עד כדי כך דבילי. פרודו שמנגן בפסנתר הוא עסק משעשע בפני עצמו. ובכל זאת היו שם כמה רגעים יפים. למשל הביצוע היפהפה של קארי בישה (השחקנית שמגלמת את אשתו של הפסנתרן) לשיר שלא הכרתי בשם “Sometimes I Feel Like A Motherless Child. ולפחות אפשר להגיד עליו מה שאי אפשר לומר על קונצרט אמיתי או על סרט אימה אמיתי: היה כיף.

***

גילית חומסקי, 35, סופרת ומשוררת. ספרה האחרון, “גחליליות“, יצא בשנה שעברה בהוצאת ידיעות ספרים. בין שאר ספריה: “הבוקר של כריסטופר” (גוונים),”אהבות של אתמול” (ידיעות ספרים), “צל התאנה” (עכשיו), “במדבר מלון אורחים” (ידיעות ספרים) ו”ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני” (עכשיו).

 

 

One Comment

  1. לי עברון-ועקנין 27 במרץ 2014 ב- 12:27 - Reply

    היה מרתק, גילית, בעיקר מה שכתבת על עצמך ועל היחס שלך למוזיקה. הפרומו לסרט נראה לי קצת מגוחך, אולי כי אני לא מתחברת לז’אנר האימה. אבל נראה שהעניין של המוזיקה מקרי שם. ולא ראיתי את הסרט קוורטט, אבל אני משוחדת לטובת המילה הכתובה, בעיקר כי עם הזמן היכולת שלי לצפות בסרטים וסדרות הולכת ומתמעטת והשקיעה לתוך ספרים רק גוברת. (רציתי לכתוב ספרים ומוזיקה, אבל למוזיקה זה לא שקיעה, זה המראה וטלטול והתרקדות וכל מיני, מה שהמוזיקה מחליטה לעשות לי… איך את עם מוזיקה מסוגים אחרים, אגב?)
    והיוטיוב לא עולה כרגע אצלי, אבל sometimes I feel like a motherless child שיר נפלא…

השאירו תגובה