ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר על ספר השירה “הָעֵרֶךְ הַקַּיָם מְיַלֵּל בַּחֲשֵׁכָה” מאת יחזקאל נפשי

על “הָעֵרֶךְ הַקַּיָם מְיַלֵּל בַּחֲשֵׁכָה” מאת יחזקאל נפשי

ובמיוחד על השיר “לַנַּעֲרָה עָלֶיהָ כָּתַבְתִּי בְּסִפְרִי הָרִאשׁוֹן לוֹ הִתְכַּחַשְׁתִּי”

 

נפשי הערך הקים

מזה ימים אחדים אני נתונה במסעי הפיוטי בנתיבי ספר שיריו של יחזקאל נפשי “הערך הקים מילל בחשכה“. אוצרותיו הנגלים בפני מאתגרים את השכל, מגרים את הרגש ומסבים לי ספוק ועונג, אך גם דוק-דאגה.

כל שיר נכתב בנפרד בזמנו ואז הוא גאה ומפונק כבן יחיד אך מהרגע שהשירים מונחים זה לצד זה ברצף של ספר הם מתקשרים ומתכתבים זה עם זה. לאחר קריאות נישנות אני מבחינה באחדות האמנותית של הספר.

הנמענת של השירים היא הנפש. המשורר פונה אליה בצורה ישירה ואמיצה, המרטיטה את לב קוראיו: “הו נשמתי הקטנה והמסכנת” (ע’ 86). היא רק בת 28 – נפשו- וביום הולדתה “נפש שבורה” , “נפש מיוסרת” ומצֻוָּה : “בכי נפש יפה” (ע’ 42), עד כדי הבעת משאלת מוות מפורשת : “שואל את נפשו למות” (ע’ 76). אך בשירים הבהירים יותר הנפש מְפַנָּה את מקומה לאהובה – בת דמותה. זאת תמיד אותה “נערה צעירה שאת יפיה ואהבתה הללתי כל-כך” (ע’ 14)  והיא כלילת השלמות: “אשה שלי יפה, מלאכית” (ע’ 33), וגם “משכלת” (ע’ 41). המשורר קורא לאהובותיו בשמותיהן המפורשים : נעה, הידי, באלי סעת, מאיה פלדמן, ובכך מעניק להן ממשות, חיים עצמאיים ונבדלים בהיכל הזיכרון היצירתי שלו. המשורר מנהל עם נערתו חיים גלויים בנופי הארץ: “צועדים היינו נעה ואני למול גן מאיר, על מרצפות האבן האפורות, בלב תל-אביב” (ע’ 20), “הזוכרת את, כיצד באותה שעת שחר חמימה, קיצית, מהלכים היינו על שפת הים?” (ע’ 84), זוכה איתה עונג גופני עילאי : “הגופות העירומים, המתפתלים ומשתרגים בחשכה, כסויי זעה ושכרון” (ע’ 76) וחווה אושר מוחלט: אלהים, כמה שהייתי מאֻשר… במלים אין לתאר. (ע’ 20). הנערות אוהבות את המשורר. הן שרות לו בלהט : יחזקאל, יחזקאל – שם מצלצל-אל. אבל משהו משתבש. כולן אובדות : “נשים שלי. / נשים של זעם ואימה. / נשים של יֹפי וכאב/ של תֹם, של רֹך.” (ע’ 34) ונותר: “…ערירי. אדם מבוגר ללא אם אשה וילד” (ע’ 58). אכן, אין ילד. יחזקאל, לימדת אותי תשוקה לילד – מהי, כמה כואבת הכמיהה לאבהות: “האמת שנפלה מרחמך בחדר ההוא בצער, בדמע, בשתיקה, הייתה מהות כל אשרי, כל אשר לבי היה חפץ בו מעולם” (ע’ 10), והראית לי את הצד האפל של זכותה של האשה לגופה, לעתידה: האלימות הכפולה – כלפי הילד וכלפי האב שבדרך: “איך פחדת, כאשר אמרה כי ילד / בבטנה, ועל כי בדעתה להמיתו.” (ע’ 22), ישנם עוד אוצרות ברצף השירי “הערך הקים מילל בחשכה” ולבטח ברומן “פני עצמי” אותו קניתי בימי הכתיבה האלה מתוך ענייני הגובר ביצירתו של יחזקאל נפשי, אך עתה ארצה לבחור שיר אחד בו אתמקד עליו אתענג שורה-שורה.

איזה שיר זה יהיה?

לא מהשירים הסיפוריים המרצפים את פסיפס חיו של יחזקאל בצעדים רחבים, אלא באחד מהשירים הליריים שמגעם עדין וביטוים חלומי ומתוכם לא בשבר הנפש המוחלט, אלא בשיר זכרון האהבה שמדגים את המרכיבים האופיניים לשירי הספר עליהם עמדתי בתחילת דבריי.

לַנַּעֲרָה עָלֶיהָ כָּתַבְתִּי בְּסִפְרִי הָרִאשׁוֹן לוֹ הִתְכַּחַשְׁתִּי    

אַל לִי לִכְתֹּב עָלַיךְ בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם חַמָּה זוֹ,

כְּשֶׁמֵּחַלּוֹנִי נִתָּן לִרְאוֹת אֶת בְּנוֹת עֲקִיבָא הַשָּׁבוֹת לְבֵיתָן, יְדֵיהֶן מוֹחוֹת אֶגְלֵי

זֵעָה מֵחֲמַת הַחֹם, מִצְטוֹפְפוֹת תַּחַת עֵץ הָאֹרֶן בְּיֹפִי, בְּרוֹמְמוּת כִּמְעַט.

מִן הָרָאוּי הָיָה לִכְתֹּב לָךְ שׁוּרוֹת אֵלֶּה בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת,

בַּשָּׁעָה בָּהּ נָהַגְתְּ לָסוּר לְחַדְרִי, לְבַקְּשֵׁנִי לְהִכָּנֵס בְּמִטָּתֵךְ,

גּוֹעֶרֶת בִּי כִּי בְּקָרוֹב עֲלוֹת שַׁחַר.

הַיְדִי הַיְּקָרָה, הַיְדִי הַיְּקָרָה, תְּנִי לִי רַק קְצָת זְמַן.

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים חָלְפוּ מֵאָז. שְׁנוֹת חַיַּי.

עוֹדֶנִּי מַעֲרִיץ אֶת סֹמֶק לֶחְיֵךְ. מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי.

מֵעֵת לְעֵת, בְּחָלְפִי בְּרַעֲנַנָּה, לְצַד בֵּית אָבִיךְ הַיָשָׁן, אֲנִי מַטֶּה רֹאשִׁי

לְמַרְצְפוֹת הָאֶבֶן הַקָּרוֹת. לִבִּי כָּבֵד עָלַי. דּוֹמַנִי כִּי דְּבַר מָה מִתְחוֹלֵל.

אִישׁ לֹא יֵדַע כִּי טֶרֶם זְמַן רַב, טֶרֶם שָׁנִים תַּחְלֹפְנָה,

שָׁם, בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית, תַּחַת הַקִּירוֹת הַמִּתְקַלְּפִים, הִתְגּוֹרְרָה וֶנוּס.

כָּךְ בְּפַשְׁטוּתָהּ וּבִמְלֹא הֲדָרָהּ. יֶצוּר זָר בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן.

עַתָּה אֲנִי מֵבִין הַיְדִי, אֲנִי מֵבִין. הָיָה עָלַי לְשֵׂאתֵךְ לִי לְאִשָּׁה, לִהְיוֹת אָב לִילָדַיִךְ.

כָּעֵת אַתְּ בִּצְפַת (אוֹ כָּךְ לְפָחוֹת בֵּאַרְתְּ לִי בְּמִכְתָּבֵךְ), וּבַעֲלֵךְ הַטּוֹב,

הָאִישׁ הָפָּשׁוּט אֲשֶׁר אֶת שְׁמוֹ לֹא אֵדַע, בְּוַדַּאי נוֹשֵׁק לָךְ בְּרֹךְ, מְלַטֵּף אֶת צַוָּארֵךְ, אֶת כְּתֵפַיִךְ.

יִתָּכֵן כִּי תַּחַת חַלּוֹן הַבַּיִת נִתָּן לִרְאוֹת אֶת קִבְרוֹ שֶׁל הָאֲרִ”י הַקָּדוֹשׁ,  

אוֹ שֶׁמָּא שֶׁל אַבְטַלְיוֹן (כָּךְ לְפָחוֹת אֲנִי מְדַמֵּךְ בְּעֵינֵי רוּחִי).

כָּל הַקְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁמְּיַלְּלִים תַּחַת חַיֵּינוּ.

אַךְ אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִכְתֹּב כָּאן עַל הַמָּוֶת, עַל קְבָרִים בַּחֲשֵׁכָה.

לֹא. עַל הַחַיִּים אֲנִי מְדַבֵּר כָּאן. עַל חַיַּי וְעַל הַחֲלוֹם. עַל חֲלוֹמִי.

דּוֹמַנִי עַתָּה, כִּי כָּל זֹאת הִתְרַחֵשׁ כִּבְתוֹךְ חֲלוֹם, כִּבְסוּג שֶׁל הֲזָיָה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹרֵד לְפִשְׁרָהּ כָּעֵת. 

יָפְיֵךְ הַנִּשְׂגָּב, כָּל הָאֹשֶר וְהַכְּאֵב. צַעֲרֵךְ הָרַךְ.

נַרְקִיס לָבָן בִּפְרִיחָתוֹ, עָדִין וּבַיְשָׁנִי.

אַל לִי לְהַטְרִידֵךְ עִם זִכְרוֹנוֹת שֶׁאֵינָם בִּמְקוֹמָם.

עַתָּה כְּמוֹ מִבְּלִי מֵשִׂים בָּאָה שְׁעַת עֶרֶב.

הָאֲוִיר נָעִים.

כִּמְעַט מָתוֹק.

כותרת השיר פותחת שער רחב אל עולמו של המשורר : לפנינו מסר אישי  לנערה שעובר דרך הקורא הסקרן עד כדי מציצן. הנערה מעברו הרחוק של המשורר והיא חשובה לו וממשיכה להעסיק את מחשבתו ואת יצירתו ומניבה  שירים. ההודעה של המשורר בדבר התכחשותו לספרו הראשון  אינה מחוייבת ההקשר, מפתיעה את הקורא  ומוליכה את מחשבתו: האם יתכחש גם לספר הנוכחי בבוא העת ויתר על כן, מקנן החשש שמא נוהג המשורר להתכחש אף לאהובותיו עליהן ולהן הוא כותב? חייבת אני למסור את התרשמותי מכלל שמות השירים בספר. הם לא פחות ממרהיבים : מעשירים את השיר במשמעויות נוספות ואחדים חידתיים ואינם מתפענחים אף לאחר קריאות חוזרות בשיר. שם הספר עצמו “הערך הקַיָּם מילל בחשכה” מעורר עניין ונחרט בתודעה. הוא  משמש גם כשמו של אחד משירי הספר, אך אינו משתמע מהשיר אלא רק חולק איתו את הנימה של אופטימיות מסוייגת. ובחזרה לשיר. המשורר  רואה את “בנות עקיבא” –  צעירות בגיל בית ספר תיכון. יופין הטרי מזכיר למשורר את אהובתו הצעירה ומתניעים את כתיבת השיר, אך היצירה והיצר משגשגים בשעות הקטנות של הלילה התחומות בין קו חצות הליל לפס הורוד של השחר הסוגר את חלון הקסם הכפול. עכשיו באה הקריאה המכופלת של שמה המפורש של אהובתו וההתיחסות לזמן – בסקלה הקטנה של שעות הלילה המשותף ההוא ובשנים הרבות בנפרד שחלפו מאז. הוא מתפייט על סומק לחייה ולא על חלקי גופה המגרים והבשרניים יותר – כיאה למשורר יהודי בעיניו. בית אביה, לידו המשורר חולף לעיתים מזכיר את אלת האהבה והיופי שלו. אך מה פירוש הטיית האוזן למרצפות וההקשבה לעולם שתחתן? ההבנה המאוחרת מלווה בכאב החרטה מכה במשורר ובקוראיו המזדהים: היה עליו להתחתן עם הנערה הזאת – הידי שלו – ולהיות לאב – משאת נפשו שמהדהדת בשירי הספר. המשורר אינו עוין את בעלה כי הוא עצמו ויתר עליה באותו מחדל מטומטם בו איבד את יתר אהובותיו. המשורר עובר לדבר על קברי הצדיקים שנצפים מביתה בצפת. הוא מהרהר במתים שתחת החיים ומשתמש בשתי המלים המכוננות מתוך שם הספר : “מְיַלֵּל” ו”חֲשֵׁכָה”. הטיית הראש אל המרצפות שליד ביתה לשעבר מתבארת כהטרמה לצלילה הזאת אל עולם המתים. אך המשורר נחלץ ממנו ועולה אל מחוזות החלום. המציאות אינה קיימת. ישנן שתי חלופות : היאוש האפל כזה של עולם המתים או הזיית החלום כממתיק מלאכותי – בה בוחר המשורר כאן בניגוד לרוב שירי הספר ואולי זה בזכות חייה הטובים של אהובתו במחיצת בעלה שאין להעכירם בחרטות מיותרות.

יחזקאל היקר, משעה שנחשפת בפני בכל נפשך הפרושה והחשופה לפגעי טבע האדם, חשה אני כלפיך קרבת יצירה ויכולה לומר שמשפטך המכונן “גדולה אזלת ידו של האדם לחולל דבר-מה בעל משמעותיות ביקום הזה” (ע’ 57), אינו נכון לגביך: מתהלך אתה תחת שמי האל וחופת אהבותיך ומפליא להביע את עצמך בשפה שירית יחודית.

                                                                                     חגית בת-אליעזר, 22.3.2014

______________

*) למתעניינים ביצירתו של נפשי: – המשורר דוד ברבי הלחין ושר את השיר “שלפי מים” של נפשי. להאזנה לחצו כאן.

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

12 תגובות

  1. בוזי 23 במרץ 2014 ב- 14:35 - Reply

    ספר מעולה. שני הספרים הטובים שלי לשנה הזו.

  2. דוד ברבי 23 במרץ 2014 ב- 14:46 - Reply

    כמו תמיד אני נהנה לקרוא את המאמרים של המשוררת חגית בת אליעזר והפעם הפליאה לכתוב על משורר שאני אוהב
    הנה שיר הנושא של הספר מולחן ומבוצע בקולי

    שלפי מים

    הערך הקיים מילל בחשכה יחזקאל נפשי

    http://m.youtube.com/#/watch?desktop_uri=%2Fwatch%3Fv%3D-YczWzd7sZM&v=-YczWzd7sZM&gl=IL

    רָאִיתִי עֵץ וְשִׁלְפֵי מַיִם.
    חַשְׁרַת עָבִים מְקֻבָּצִים מִמַּעַל.
    בַּהֲרוֹת לְבָנָה נוּגוֹת מוּאָרוֹת בְּרִגְבֵי הַצּוֹמֵחַ,
    וְהַמָּאוֹר עוֹטֶה בַּאֲרֶשֶׁת פָּנֶיהָ.

    והַשֵּׂעָר זהוב וְמשי
    וּבחרדת קודש אֶל לִבִּי אָמַרְתִּי; כָּאן הַחַיִּים וְאֵין עוֹד מָוֶת.
    אֵלּוּ הֵם הַחַיִּים וְאֵין לְיַחֵל לְיוֹתֵר מִזֹּאת.

    הָאֳרָנִים וּפְרִי הָאֲדָמָה. הָרֵיחַ. זַג עֲנָבִים
    נוֹצְצִים, בּוֹהֲקִים עַל כְּלוֹנְסָאוֹת עֵץ.
    דִּמְעוֹת הַגֶּשֶׁם. נָהָר יָרוֹק.
    בְּעוֹד שָׁנִים הַכֹּל יוּעַם לְלֹא שׁוּב.

    וַהֲלֹא אֵין עוֹד מָוֶת.
    אֵלּוּ הֵם הַחַיִּים הַמִּתְרַחֲשִׁים כָּאן.
    הָאֲדָמָה פּוֹעֶמֶת, הָאֲדָמָה זוֹעֶקֶת,
    קוֹרֵאת בָּאֲנָקָה,
    כָּאן אֱלֹוהִים.

  3. ניסים 23 במרץ 2014 ב- 15:15 - Reply

    איזה יהודי יקר שמזכה את הרוב בכתיבתו. הכרתי אותו בהרצה שלו על החלל והזמן בירושלים ונשביתי.

  4. אלה 24 במרץ 2014 ב- 11:06 - Reply

    ביקורת מעולה. כתובה יפה ויסודי.

  5. דפנה 24 במרץ 2014 ב- 11:43 - Reply

    הביקורת הכי טובה שלך עד כה חגית

  6. שירה ידלין 24 במרץ 2014 ב- 12:16 - Reply

    “פני עצמי” ספר כובש. לב פתוח וכאילו ספת הפסיכולוג רק שעם נשמה. אני נהניתי מאד ממנו. את ספר השירה אני אחפש.

    שירה ידלין

  7. Arlette Mintzer 24 במרץ 2014 ב- 12:29 - Reply

    שיר מופלא וגם כתיבתה של חגית עליו היא מופלאה. תודה לשניכם.

  8. hana 24 במרץ 2014 ב- 18:09 - Reply

    Thank you yehezkel for writing so good

  9. בלה ובר 25 במרץ 2014 ב- 4:23 - Reply

    גאונות

  10. שריי 25 במרץ 2014 ב- 13:49 - Reply

    איזו ביקורת מעולה !
    כתיבה נבונה ומעמיקה ביצירתו של יחזקאל נפשי

  11. דוד 27 במרץ 2014 ב- 12:11 - Reply

    ההישג הגדול ביותר של נפשי = בר רפאלי !

  12. מאיר 27 במרץ 2014 ב- 16:13 - Reply

    רק יהודי אדוק כותב כמוהו. זה כמו תפילה .

השאירו תגובה