נדודי שינה בלונדון

 

הוי הזיכרון מי ידע נפתוליך ופלאיך. וכיצד גחים להם מתהומותיך נשכחות שדומה כי נמחקו לעולמי עד? ומי החכם שידע מה פעולת השכחה הזאת על מעשים שבכל יום? בכל אלה הרהרתי בלילה אחד, ולא לפני זמן רב, אלא ממש באלה הימים. אמנם בעקבות השנים שחלפו קשה לי לשלוף מזיכרוני אפילו עניינים של מה בכך ובכל זאת ודווקא עכשיו הכה בי זיכרון אחד עלום מכה קשה.

ולכל גרם האקלים שיצא מדעתו. זקני לונדון אינם זוכרים חורף כה קשה. הכרך היה מוצף. מזל שאני לא צריך לצאת מחדרי – אמרתי- לבבואתי המטושטשת בחלון. אבל זאת בדיוק הייתה הבעיה. החדר המפואר במלוני היה חם, אבל לא לשם כך הגעתי עד הלום. האירוע שאמור הייתי להשתתף בו התבטל. וללכת מאכסנייתי המפוארת בראסל סקוור לתיאטרון בראסל סקוור בלילה שכזה הרי זה סכנת נפשות ממש. ואמנם ממרומי הקומה העשירית לא ראיתי נפש חיה ברחובות. לונדון התכנסה בתוך עצמה. טלפנתי לכמה ממכרי אבל לא הייתה תשובה. והקפה שהביאו לי משירות החדרים היה דלוח, כמו שרק האנגלים יודעים לרקוח. לו ציוויתי להביא אלי קנקן תה, בניחוח ברגמוט ועם חלב, הייתי מתחיל את הערב המשמים הזה באופן יותר משביע רצון. ואולי הייתי מואיל להתמכר לאחד מסרטי האיכות של ה-BBC. אבל לא. החשכתי את מסך הטלביזיה והתייצבתי ליד החלון. הווילונות סגרו עלי. כמה זמן עמדתי, מכונס באריגים המלפפים אותי, ליד החלון איני יודע. עמדתי ובהיתי, נבוך ומתוסכל, במטר הבלתי פוסק.

ויותר משריחמתי על עצמי כעסתי על שלא שעיתי למה שאמרו לי כי אנגליה לקתה במכה קשה של גשמים. בירושלים ממנה באתי לא נפתחו ארובות השמיים ובלונדון איש לא חיכה לי. וכה חזק היה הגשם עד שצרורות שלו חמקו מבעד לסוככי השמש וצלפו בזגוגית הכפולה של החלון. לא שמעתי אותן ואף על פי כן הכו בי. ומול אורות הכרך, שהגשם הרקיד, חשתי בעוצמת צרורות המטר על גופי. והם הצליחו להבקיע את חסמי הזיכרון. בתחילה לא הבנתי למה אחזה בי בחילה ולבי הלם במהירות. ורגש מוזר של אי נוחות הגיח מעמקי בטני והעפיל אל גרוני. לא ידעתי את פשר הדבר, אבל הזיכרון האבוד ידע גם ידע.

 הגשם בחלון בלונדון החזיר אותי לגשם מול חלון בירושלים. ראיתי ילד בן שש עיניו כחולות ושיערו זהוב עומד, בפיג’מת פלנל ובגרבי צמר, על ספה וצופה בסופת גשם מתערבלת מול חלונו המעלה הבל. רגש של נועם עלה בי ולכן התעלמתי מריח קל של  עשן נפט שהדיף התנור. וכמו בלונדון כך גם בירושלים ריתק אותי הגשם וזרמי המים שרצו ברחובות ופיסות נייר צפות בהן הסעירו את דמיוני.

כמה זמן עמדתי בלונדון וצפיתי בגשם היורד בירושלים גם זאת לא אדע אבל בטני עוד מעט והיא נהפכת.

וממעמקים עלתה בי השכונה שלי דאז בירושלים. צפו ונפרסו, למרגלות “שכונת הבוכרים”,בתי אבן נאים. ולעומת בתי השכונה ההיא  עוד הייתה בימים ההם  ‘גאולה’ שלי הזעיר – בורגנית שכונת פאר. אז עוד לא ידעתי כי את “שכונת הבוכרים” בנו עולים עשירים מבוכרה ומסמרקנד. וכי אחרי דור או שניים שקעה השכונה והתפוררה מאין יושב בה. אך בבוא העולים נזדמנו ליורשיהם של הבונים דיירים לבתים השוממים. מאות משפחות של פליטים מהעיירות הנידחות של פרס, נאחזו בחצרות החרבות, בינות לכותלי הבתים המטים ליפול ובמרתפים המעופשים.

נשותיהם של העולים מרטו נוצות של תרנגולות במשחטות בלב השוק. והגברים חזרו למקצועם מהמולדת והיו לסמרטוטרים הרוכלים ב”אלטע זאכן”. עכשיו בזוכרי אותם הוברר לי כי תחושת התיעוב העצמי בלונדון היא תוצר של  החיזיון הזה מן העבר. ראיתי אותם, כפי שנדמו לי אז, כמי שהגיחו ממזבלה. מצולקי אבעבועות. ילדיהם נכים. טרוטי עיניים. מדברים בשפה נוראה, כמו קרקור של תרנגולות בלול שחתול חדר לתוכו.

באו גם אמידים ועשירים. אבל הם התיישבו ברחובות אחרים. וילדיהם למדו אתי בכתה א’. וההורים סוחרים מהבזארים שבערים הגדולות פתחו ברחוב בן יהודה חנויות לשטיחים ולכלי כסף וזהב. ומי שהיו פחות אמידים שכרו חנויות לממכר פירות וירקות. עם ילדיהם של הפרסים המבוססים למדנו בבית הספר. בני הירקנים ומוכרי השטיחים, היו כמעט כמונו. לא ממש כמותנו אבל די דומים. והאחרים, בבגדים המתולעים והמלוכלכים, מהסמטאות שמעבר לחלונות ביתי היו הזרים, האחרים, והבלתי רצויים בעליל. הוי כמה רצינו שייעלמו מחיינו.

הבחילה עכשיו, היא בחילה רטרואקטיבית מעצמי. נכלמתי על שהתנשאנו מעל עלובי החיים האלה, על שלא ראינו בהם אחים. נרתענו מהם ולא רצינו להידבק.

אבל זה הרי טבעי אמרתי לעצמי. וממרחק של עשרות שנים ניסיתי לשכנע את עצמי כי זאת התנהגות נורמאלית של בני ארץ וותיקים ובמיוחד של ילדים, שלפתע חודרים לנוף חייהם עלובי חיים. אבל למה דווקא בלונדון ולמה דווקא הגשם?

הזיכרון שוב הכה. הזקנה שגרה עם בעלה העיוור במרתף שמתחת לבית הורי ברחוב חגי. לא הייתה מן העולים החדשים.  אלא ותיקה בארץ ואף על פי כן נותרה בדלותה. והנה בלונדון היא מברכת אותי כדרכה במלמול ובנשיאת כפיים כלפי שמיא. הרגשתי בנשימתה. היא בירכה ואני כמעט והקאתי את נשמתי מרוב בושה.

השכנה מן המרתף ובעלה העיוור עלו מפרס עוד טרם שנולדתי. בכל מקום אחר לא היה בעל הבית, הבוכרי, מעז לשכן בני אדם במרתף שכזה, אבל שלנו השכיר אותו לזוג הישישים.

מאז נבנה הבית לא חשו כתלי המרתף את לחותו הצורבת והמחטאת של סיד. עשן פתיליות הבישול, שבחורף שימשו גם לחימום, דבק באבנים. המרתף לא חובר לחשמל. ובית הכסא הפרוץ היה בחצר.

וכך בבית אחד בשכונה ירושלמית חיו את חייהם שני סוגי יהודים. אלה העליונים ואלה התחתונים. לאלה היה חשמל וחדרי אמבטיה ושירותים. קירות מסוידים. רהיטים נאים ולאלה מאומה.

 והזקן העיוור יצא מדי בוקר אל השוק, טוען על גבו שק עם חפצים, ומייחל לפגוש קונה עני ממנו שימצא חפץ באחד מחפצי מרכולתו. ובינתיים אשתו מתקינה את סעודתם ממעי עופות שליקטה בחנויות לממכר עופות שבסביבה.

בקיץ, נו, בקיץ הם שרדו איך שהוא במרתף הצונן. אבל בחורף, הוי בחורף, באו מי הגשמים והציפו את מעט החפצים שצברו.

ואני זוכר בלונדון חורף אחד של גשמים מרובים בירושלים. ארובות השמיים שנפערו מעל השכונה שלי כאילו כיוונו את גשמי הברכה לעבר מורד הרחוב וכשנשפכו לתוך ביתם של הישישים היו ל’מים מאררים’. אמנם למחרת הגביה בעל הבית את סף המרתף בלבנים אחדות, אבל גם אלה לא עמדו בפני אשד מים אחר שגאֹה גאה.

ובלילה, ליל סופה ומטרות עוז, שמעתי את הזקנה סופקת כפיים. חורפים אחדים בימי נערותי ייסרו אותי זעקותיה של הזקנה הרועדת. אבל עם השנים נתעמעמו. הצלחתי להרחיק אותם ממני. אבל בלונדון עברה בי צמרמורת וכאילו הגשם מציף את מיטתי וכאילו חדרי שבמלון עולה על גדותיו וכאילו גם אני סופק כפיים וזועק.

שנים מעט נשאתי עמי, בכלימה רבה ובשכחה מכרסמת, את זעקות השבר שלה. כך התחוור לי, הרחק מירושלים, מול החלון בקומה העשירית ונוכח זעפו של הגשם.

עכשיו בלילה גשום בלונדון, בעודי עומד משועמם מול החלון בירושלים, ניצבה  לפני השכנה רבקה. לא הושעתי אותה בלילה ההוא, ואיני יודע אם מי שהוא מדיירי הבניין חלק, בלילה הקר והרטוב, את כסתותיו הרכות, עם שני הפרסים שלי מהמרתף בשכונת גאולה בירושלים.

כנראה נרדמתי מול החלון, בלוע בתוך שפעת הווילונות. התעוררתי כשהמטר פסק ואני עייף, סחוט, מוכה, אבל הבחילה חלפה לה. הזיכרון הרע הגיח מקרבי.

חזרתי למיטה והמשכתי להתייסר ולנמנם ולהזות. אין ספק זה היה לילה של נדודי שינה בלונדון .

 

***

אברהם בנמלך, 71, עיתונאי ואיש רדיו ישראלי (ומעתה גם סופר). השנה הוציא לאור את ספר הביכורים שלו “אללה אוהב אותי” – רומן מתח אקטואלי (הוצאת כרמל). 

לעמוד הספר “אללה אוהב אותי” באתר הוצאת כרמל לחצו כאן

לקריאת הסיפור “קדיש” מאת אברהם בנמלך שפורסם במוסף שבת של מקור ראשון לחצו כאן