ראיון עם העורכת והמתרגמת אירית ויינברג לכבוד צאת קובץ הסיפורים “מפגשים – חמישה סיפורים מיפן”

היי אירית. בימים אלה יוצא לאור קובץ סיפורים דיגיטלי בהוצאת בוקסילה בשם “מפגשים – חמישה סיפורים מיפן” שערכת ותרגמת. מה הביא אותך לבחור ולתרגם דווקא את חמשת הסיפורים הספציפיים האלה מתוך העושר האינסופי של הספרות היפנית? היו לך כללים או עקרונות שהנחו אותך?

מי שהעלתה את הרעיון לאסופה הזאת היא שרון אלמוג מבוקסילה ואני באמת חייבת להודות כאן לה ולאילן בוק על האומץ והנכונות להוציא לאור אסופה שקרוב לוודאי רוב הוצאות לאור “הרגילות” היו חוששות להוציא. הרעיון היה לתרגם סיפורים של סופרים יפנים חשובים, שיצירותיהם נמצאות ברשות הציבור. היות ומדובר באסופה, היה חשוב לי שיהיה איזשהו רעיון שיאחד את כל היצירות, על אף הסגנונות השונים והשקפות העולם השונות של הכותבים. הראשון שחשבתי עליו היה אקוטגווה, אומן אמיתי של הסיפור הקצר, סופר שלמרבה הצער תורגמו לעברית רק שני סיפורים שלו. אני במיוחד אוהבת את הסיפורים האוטוביוגרפיים שלו ובהתחלה חשבתי על אסופה שתאגד סיפורים אוטוביוגרפיים של סופרים וסופרות, אבל אז התחלתי לדפדף באוספי הסיפורים של אקוטגווה אצלי בבית, ונתקלתי בסיפור “המטפחת,” שהתהום הנפערת בו בין מזרח למערב והתיאטרליות של המפגש בין פרופסור פומפוזי לבין אישה מאופקת במיוחד, הזכירה לי את התיאטרליות של המפגש בין פקיד ממשל יפני לבין אהובת נעוריו מגרמניה בסיפורו של מורי אוגאי. וכך מיד חשבתי על הנושא של מפגשים – המפגש בין מזרח למערב והמפגש הבינאישי בין גבר לאישה. המפגש בין יפן למערב בסוף המאה ה-19 היה כה טראומטי עבור יפן, עד כי אין כמעט סופר יפני חשוב שלא עסק במפגש הזה, או שאי אפשר לראות את העיסוק במפגש הזה ברקע של היצירות. כך שלא היה קשה לאסוף סיפורים שיהיו קשורים לנושא. חשבתי גם, שהיות וזו פגישתם הראשונה של הקוראים בישראל עם הסופרים האלה, הכותרת “מפגשים” בהחלט ראויה לעניין.

כל הסופרים שמופיעים בקובץ מלבד אקוטגווה לא תורגמו מעולם לעברית. את חושבת שהקורא העברי יפגוש בסיפורים האלה סיפורים או סגנונות כתיבה שיפתיעו אותו? תוכלי אולי להשוות בין הסופרים המובאים בקובץ לסופרים המוכרים יותר בישראל כמו בננה יושימוטו והארוקי מורקמי?

הסופרים שבחרתי כמובן שונים מאוד ממורקמי או מיושימוטו בננה, שהתחילו לפעול בשנות השמונים של המאה ה-20, והם חלק מהספרות החדשה של אנשים שלא חוו את מלחמת העולם השנייה וגדלו בשנים בהן יפן צמחה לכדי מעצמה כלכלית, יצואנית טכנולוגיה ותרבות פופולארית. יושימוטו בננה ידועה בכך שהיא מביעה את רכשי לבן של הנשים הצעירות ביפן בשפה פשוטה ויומיומית, ומורקמי הואשם על ידי חלק ממבקריו שכתיבתו נשמעת כמו “תרגום מאנגלית”. הסופרים שבחרתי כתבו בתקופה שונה מאוד וההשפעות שספגו היו שונות. אולם, אפשר לדבר גם על קווי דמיון מסוימים. כפי שמורקמי ידוע באזכורים של התרבות הפופולארית המערבית, כך היה ידוע אקוטגווה באזכורים של התרבות והספרות המערבית. אומנם אי אפשר לכנות את טולסטוי, דוסטוייבסקי או סטרינדברג תרבות פופולארית, אבל שילובם בתוך היצירות גם הוא יוצר תמהיל מעניין בין היפני לבין המערבי, אם כי נדמה לי שאקוטגווה היה יותר אמביוולנטי כלפי המערב.

סגנונם של כל אחד מהסופרים שבחרתי שונה מאוד גם אחד מהשני, ואני מאוד מקווה שהצלחתי להעביר, לפחות מעט, את השוני הזה בתרגום. אני חושבת שבמידה רבה הסיפורים שבחרתי מייצגים את כל אחד מהסופרים מבחינת הסגנון והנושאים בהם עסקו. אקוטגווה התמציתי והאלגנטי, בעל עין חדה, החודרת אל לבן של החולשות האנושיות; מורי אוגאי, בעל הסגנון המיושן מעט, עדיין אחרי עשרים שנים, ממשיך לעבד את המפגש שלו עם התרבות הגרמנית ועם אהבתו הראשונה; היאשי פומיקו עוסקת בחייהם של האנשים הפשוטים באמצעות פרוזה ריאליסטית וישירה עם נגיעות של סנטימנטליזם; אוקמוטו קאנוקו מציירת בשפתה העשירה ומלאת המטאפורות דמות של אישה חושנית וחזקה; ודזאי אוסאמו, שכל חייו התבייש במוצאו הבורגני, חושף את כאבו בנימה צינית.

מתוך חמשת הסיפורים המובאים בקובץ, שלושה מתרחשים טרום מלחמת העולם השניה ושניים מתרחשים לאחריה. את חושבת שאפשר לזהות הבדל ספרותי משמעותי בין הסיפורים שנכתבו לפני המלחמה לסיפורים שנכתוב לאחריה? כלומר, האם אירועים היסטוריים יכולים לשנות סגנונות ספרותיים?

אני לא חושבת שאצל דזאי אוסאמו או אצל היאשי פומיקו אפשר לזהות הבדל משמעותי בסגנון הכתיבה, אבל כמובן אף אחד מהסופרים, כפי שכבר אמרתי, לא יכול היה להתעלם מהמלחמה. נדמה לי שסגנונה של היאשי הפך לעוד יותר ריאליסטי ופחות פואטי מאשר ביצירות המוקדמות שלה, כמו יומן נדודים שפורסם ב-1927, אך אפשר לראות שנושא הנדודים וקשיי התמודדות עם המציאות החברתית ממשיך להעסיק אותה גם אחרי המלחמה. דזאי אוסאמו, שבשל בריאותו הלקויה קיבל פטור משירות פעיל, היה אחד הסופרים הבודדים שהצליח, למרות הצנזורה, לפרסם יצירות מעניינות גם בזמן המלחמה, ואחרי המלחמה יצירות כמו השמש השוקעת (תורגם לאנגלית: The Setting Sun), העוסקת בשקיעתה של משפחה יפנית אריסטוקרטית, הפכו אותו לסוג של סלבריטי (עד כדי כך שנשים כתבו לו מכתבים בנוסח “דזאי, תעשי לי ילד”. לא צוחקת, באמת הייתה מעריצה כזאת, ואכן דזאי יצר איתה קשר והגשים את משאלתה).

כמובן, היו סופרים שהמלחמה השפיעה על סגנונם בצורה יותר חריפה מאלה המופיעים באסופה. למשל, קוובטה יאסונרי, חתן פרס נובל לספרות, הכריז אחרי המלחמה שיקדיש את עצמו לכתיבת הספדים על יופייה ועצבותה של יפן ההולכת ונעלמת, ורוב היצירות החשובות והיפות ביותר שלו באמת נכתבו בתקופה זו.

בקובץ מופיעות שתי סופרות ושלושה סופרים. יש משמעות למגדר בספרות היפנית של התקופה? אפשר להבחין בין ספרות “נשית” יפנית לספרות “גברית”?

בהחלט יש חשיבות למגדר בספרות היפנית גם של אותה תקופה ואפילו היום, אף על פי שאין ספק שהדבר הולך ומשתנה. אם נסתכל על הזוכים בפרס אקוטגווה בשנים האחרונות, נגלה שרובם הם בעצם זוכות. כמובן, כך לא היה תמיד, ועדיין כשנשאל ביפן מי הם הסופרים החשובים של יפן נקבל לרוב שמות של גברים בלבד: קוובטה יאסונרי, נאצומה סוסקי, דזאי אוסאמו. אני חושבת שהקולות של נשים חשובים מאוד, ובלעדיהם לא ניתן לראות את התמונה השלמה של הספרות והתרבות היפנית. כמובן, שאלות כמו “מה זה אומר להיות אישה?”, “מה זה אומר לכתוב כמו אישה?”, “מדוע שהכתיבה של נשים תהיה שונה מזו של גברים?” הן שאלות חשובות, ואני בדרך כלל עונה שהכתיבה של נשים היא כתיבה של מי שחוותה את עולמה כאישה, מי שחונכה, נתפסת ומקבלת בעולם יחס כאישה, בהתאם למשמעות המושג הזה בכל תרבות ותרבות וכל תקופה ותקופה. אין ספק שהיאשי פומיקו ואוקמוטו קאנוקו ראו עצמן כנשים ועסקו במודע בזווית הראייה ובחוויה הנשית. הן כתבו בתקופה בה מחמאות על כתיבה של נשים לעיתים קרובות לוו בהערות כמו “בכלל אי אפשר לראות שכתבה אישה”, וביקורות – בהערות כמו “היצירה מלאה ברגשנות יתר המאפיינת נשים”, והן עדיין הצליחו לזכות באהדת הקוראים ובהערכה של סופרים חשובים של תקופתן.

בהקדמה לקובץ את כותבת “תרגום בכלל ותרגום מיפנית בפרט אינו מלאכה פשוטה. המתרגם נותר תמיד עם הרגשה שלא הצליח להעביר משהו ממה שהיה במקור, ובייחוד במקרה של שפה ותרבות יפנית, שכה רחוקים מאתנו.” את יכולה אולי לתת כמה דוגמאות למילים, ביטויים, או מושגים שהיה לך קשה להעביר לעברית ואיך בסוף בחרת ליישב את הקשיים האלה?

השפה היפנית שונה מאוד מעברית. בניגוד לעברית, ש”מעדיפה” משפטים קצרים יחסית, ביפנית אין שום בעיה לכתוב משפטים ארוכים על פני עמוד שלם, עם מספר משפטי זיקה, ולעיתים גם תוך שינוי של נושא המשפט. כמובן, לא כל סופר כותב בסגנון כזה. אקוטגווה או דזאי בדרך כלל כותבים במשפטים יחסית קצרים וברורים, אך אוקמוטו קאנוקו בהחלט נוטה לכתוב משפטים ארוכים ומורכבים. ואז תמיד עולה השאלה, האם להשתדל לשמר את הסגנון או לפשט לטובת זרימת הקריאה. כאמור, מה שייראה לקורא היפני טבעי וברור, עלול להיראות לקורא העברי כמשהו מאוד מסורבל ולא קריא. השתדלתי לשמר את הסגנון במידה שהדבר לא הפריע לקריאות הטקסט.

בעיה אחרת נוגעת לביטויים ומושגים תרבותיים. השאלה העולה היא האם להשאיר משהו כמושג יפני ולהסביר בהערת שוליים מה הוא אומר, האם להסביר את המושג בגוף הטקסט או האם להחליף את המושג היפני במושג קרוב בעברית. מספר פעמים במהלך התרגום התייעצתי עם חברי פורום התרגום הנפלאים וההסכמה הכללית הייתה שלא כדאי להעלים את המושגים היפניים מהטקסט, וכך עשיתי. אך החשש לריבוי הערות השוליים עדיין נותר. נותר לי רק לקוות שההערות תורמות ולא פוגעות בזרימת הקריאה. ואגב, שולחת מכאן תודה רבה לכל משתתפי הפורום שעזרו לי!

ואם כבר אנחנו מדברים על הוצאה לאור של ספר דיגיטלי – תוכלי לספר לנו על מצבו של שוק הספרים היפני בכלל ועל המעבר לקריאה אלקטרונית בפרט?

באופן מפתיע, יפן, בדומה לישראל, לא מיהרה לאמץ את הספר הדיגיטלי. עד 2012 נעשו מספר ניסיונות די כושלים של חברות כמו “סוני” להחדיר לשוק את המכשירים שלהם לקריאת ספרים דיגיטליים, אך ללא הצלחה. ביולי 2012 “ראקוטן”, חברת מסחר אלקטרוני ענקית, קנתה את החברה הקנדית Kobo והביאה את מכשיר ה-Kobo ליפן, כניסיון להיות תחרותית מול “אמאזון” שעמדה אז להיכנס לשוק היפני. “אמאזון” נכנסה מספר חודשים לאחר מכן והצליחה לעקוף את “ראקוטן” במכירות הקורא האלקטרוני שלה. כך השוק של הספר הדיגיטלי ביפן התעורר, אך לפי מה שאני מבינה הוא עדיין לא פופולארי כמו בארה”ב. במאמר שקראתי לאחרונה התגלה שרוב משתמשי הספרים האלקטרונים הם, בניגוד לצפוי, דווקא אנשים מבוגרים, עבורם הקורא האלקטרוני חוסך כיתות רגליים לחנויות ספרים. מהניסיון האישי אני יכולה לומר, שמתוך חמשת הספרים שהזמנתי לאחרונה מיפן (יצירות של סופרים חדשים יחסית, שלאחרונה זכו בפרסים חשובים) אף אחד לא היה זמין בפורמט דיגיטלי, שהיה יכול לחסוך לי את עלות המשלוח.

ואם מדברים על ספרות דיגיטלית, צריך להזכיר את התופעה של “הרומן הסלולארי” שהחלה ביפן, אך כבר התפשטה ברחבי העולם. הרומן הסלולארי הוא יצירה הנכתבת במשפטים קצרים, המאפיינים תקשורת בהודעות טקסט, בעורך של כ-70 עד 100 מילים לכל “פרק”. הפרקים מועלים לאתר שיתוף מיוחד, בעל מאפיינים של רשת חברתית, וחברי הרשת יכולים לקרוא את הרומנים. הנקודה המעניינת בהקשר שלנו היא שהרומנים המוצלחים ביותר יוצאים בסופו של דבר בגרסא מודפסת וזוכים לקהל קוראים גדול. כך למשל, הרומן הסלולארי הראשון, שפורסם ב-2003, בגרסתו המודפסת מכר 2.6 מיליון עותקים. כך שנראה שלמרות כל הטכנולוגיה היפנים עדיין מעדיפים את הספרות שלהם מודפסת.

יש סופרים ישראלים שתורגמו ליפנית והצליחו שם?

לפי מה שאני יודעת מעט מאוד ספרים תורגמו מעברית ליפנית. מתחילת שנות ה-90 קיימת עליה במספר תרגומים מעברית הודות למאמציה המדהימים של המתרגמת מוטאי נצואו (Motai Natsuo) שתרגמה כ-25 ספרים ושל פרופ’ מוראטה יאסוקו (Murata Yasuko) שתרגמה 7 ספרים, כולל מספר ספרים של עמוס עוז ושירים של יהודה עמיחי. אולם, ככלל, הספרות הישראלית אינה פופולארית ביפן וסביר להניח שרוב היפנים לא יכירו את שמות הסופרים הישראלים.

ולסיום, כמו שאת יודעת, אנחנו אוהבים בבלוג הזה לאסוף המלצות ספרותיות מאנשי ספר שונים. אני יודע שבבלוג שלך (המצוין, אם יורשה לי) יש רשימה שלמה של ספרים יפנים מומלצים שתורגמו לעברית. אבל בכל זאת, תוכלי להמליץ על האהובים עלייך ביותר? ואנחנו מרשים לך גם לחרוג מהתרבות היפנית ולספר על ספרים שאהובים עלייך באופן כללי.

מתוך הסופרים שתורגמו לעברית מיפנית אני מאוד ממליצה על קוובטה יאסונרי, שהזכרתי אותו קודם. הכתיבה והאסטטיקה שלו נדירים, ומועברים היטב בתרגומיה המעולים של שונית שחל-פורת. בתוך יצירות קצרות יחסית קוובטה מצליח ליצור עולמות שלמים של יופי, כאב, חרדה ועצבות. במיוחד אני רוצה להמליץ על “האגם”, בו הגיבור הראשי מחפש אחר ישועה דרך יופי המתגלה בנערות צעירות הנקרות בדרכו (הזכרתי אותו בעבר בפוסט האורח שלי ב”הרפובליקה ספרותית”). ספר מומלץ אחר הוא רקמת סתיו של מיאמוטו טרו, שהוא רומן במכתבים בין אישה לגבר שנפגשים במקרה עשר שנים לאחר שדרכיהם נפרדו. דרך המכתבים הם מצליחים ללבן את הנושאים שלא הצליחו לשוחח עליהם בעבר ולפתוח בדרך חדשה. למרות מיעוט האירועים בספר, הרומן כתוב בצורה כה הדוקה שקשה להניח את הספר מרגע שמתחילים לקרוא בו.

מבחינת סופרים מערביים אמליץ על ספר שקראתי ממש לאחרונה, חרפות וגידופים של אמלי נותומב. קניתי את הספר הקטן הזה מסדרת “פרוזה אחרת” של עם עובד ממש במקרה וגיליתי יצירת אומנות אמיתית. ז’ולייט ואמיל מגיעים לבלות את שארית חייהם בבית מבודד, אך במהרה מגלים שלא יזכו לשקט לו הם ייחלו. זה ספר טורד מנוחה במיוחד ומעלה שאלות רבות לגבי החינוך ותהליכי החיברות המעצבים את העולם שלנו.

 ***

אירית ויינברג, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בתרבות יפנית זה כעשר שנים. בתקופת לימודיה קיבלה מלגת לימודים לשנה ביפן. תזת ה-MA  שלה עסקה בשימוש ביקורתי במיתולוגיה ביצירות של סופרות יפניות עכשוויות. מנהלת את “יפן מונוגטארי” –  בלוג על ספרות יפנית.

לעמוד הקובץ “מפגשים – חמישה סיפורים מיפן” באתר בוקסילה לחצו כאן.

לבלוג “יפן מונוגטארי” לחצו כאן.

לעמוד הפייסבוק של הבלוג לחצו כאן

9 תגובות

  1. יעל כהנא-שדמי 9 בפברואר 2014 ב- 15:17 - Reply

    נהדר! רק הערה קטנה: ספר של אוגאי מורי בשם “אווז הבר” (雁) תורגם לעברית בהוצאת אסטרולוג, אבל בתרגום מתווך מאנגלית:
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=36745

    (בלינק כתוב שנעמה יפה תרגמה אותו, אבל למיטב זכרוני תרגמה אותו ליאורה כרמלי, וגוגל מסכים איתי. יכול להיות שטעו בסימניה.)

    • ירין כץ 9 בפברואר 2014 ב- 15:21 - Reply

      תודה על התיקון יעל. העברתי את המידע גם לאירית.

    • אירית 9 בפברואר 2014 ב- 18:13 - Reply

      כו, אני תמיד שוכחת את הספרים האלה של “אסטרולוג” 🙂

  2. rikyc1 9 בפברואר 2014 ב- 18:49 - Reply

    מאוד נהניתי מהראיון, מהשאלות והתשובות, את הספר הורדתי ואתחיל לקרוא בימים הקרובים.

    • אירית 9 בפברואר 2014 ב- 19:44 - Reply

      תודה! זה הכל השאלות המנחות של ירין. מקווה שתהני מהספר ומאוד אשמח לקרוא רשמים.

  3. […] יקירת הבלוג: אירית ויינברג שהתארחה כאן בפוסט מעולה מתראיינת אצל ירין כץ לכבוד הוצאת קובץ סיפורים דיגיטלי ב"בוקסילה" שבו […]

  4. […] מאוד גאה בהם ואולי לא הספקתם לקרוא אותם באמצע השבוע: א) ראיון עם המתרגמת מיפנית אירית ויינברג. ב) ראיון עם המתרגמת מאיטלקית שירלי פינצי לב. ג) מאמר […]

  5. […] המערב, בין המסורת למודרנה ואפילו בין אדם לעצמו (ובראיון שערכתי עם העורכת והמתרגמת של הקובץ, אירית ויינברג, היא הוסיפה […]

השאירו תגובה