סיפור קצר: “שינה” מאת לי עברון-ועקנין

מאת | 2014-02-05T14:53:22+00:00 5 בפברואר 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |4 תגובות

שינה

 

לא נראה בערב שעייפותם גדולה מן הרגיל. היא הייתה עייפה פחות ממנו, אך לא התקשתה במיוחד להירדם. בחוץ ירד גשם אבל החדר היה מחומם היטב. הוא נרדם כשראשו על שדיה והיא ליטפה את תלתליו בתנועה קצובה עד שנרדמה.

אחר כך, מתוך שינה, הרים את ראשו והסתובב כשגבו אליה. הוא התכרבל בתנוחה עוברית וחלם שזימנו אותו לדו קרב, ואינו יודע מיהו יריבו. הוא עומד על גשר עם הרבה אנשים מטושטשי פנים שאחד מהם יירה בו בקרוב. מתוך חלומו נרעד, עד שחש בידה המלטפת על כתפו, ונרגע.

אחר כך חלם שפרצה מלחמה והוא קיבל צו גיוס, בחזית רצו להציב אותו. הוא הסתובב וחיבק את גופה הישֵן לחפש מפלט.

גופה ניעור אליו מיד והיא כרכה רגל אחת סביב ירכו ונלחצה אליו, חלמה שהם שוכבים כך, ישנים לא ישנים, והוא מראה לה פצעים בגופו, תראי, הוא אומר לה, בגלל זה אני לא יכול לאהוב אותך, זאת לא אשמתי. היא נגעה בזין שלו ובשנתה היה לה ברור שהוא מקור המחלה, והוא הולך וקטֵן, הולך ומתמעט עד שנמוג. מרוב בהלה התעוררה וראתה את פניו המאומצים בשינה, וחייכה בחמלה. הוא כל כך אוהב לישון, אוהב לישון, מלמלה לעצמה, מנסה לגרש את המילים “הוא חולה”. היא הדליקה לה סיגריה לפני שתחזור לישון, מנצלת את ההזדמנות להביט בו בחופשיות; אך עכשיו זה מעבר לשינה רגילה, האוויר בחדר כבד, מְיַשֵּן, נח על עפעפיו, כן, היא ממש יכולה לראות את זה, נח גם על כל גופה כמו המון ידיים בלתי נראות, לא מגרות אלא מרדימות. היא כיבתה את הסיגריה ונתנה לשינה לכבוש אותה שוב.

רחש לא ברור נשמע בבית והוא הזדקף לרגע בבהלה. היא לא התעוררה, והוא הביט בפניה החלקות ונבהל. סקר את עיניה העצומות ואת מִתאר פניה וגופה; פתאום נחתה עליו אישה והוא אינו יודע מה לעשות בה; הוא חש צורך לבקש ממנה סליחה ועשה זאת, לחש את המילה לתוך אוזנה, משוכנע שלא תשמע אותו; אך היא שמעה, שנתה תמיד קלה כשהיא ישנה אתו, והשיבה בקול רדום “על מה?”. הוא לא השיב ונשק לה עמוק על שפתיה. הנשיקה הייתה סם שינה חזק לשניהם ושוב נרדמו, צוללים אל תוך המזרן הכפול.

מתוך שקיעתה נבהלה לפתע, חשבה שהלילה לא ייגמר לעולם, והם לא יצליחו להתעורר. אני חייבת לקום עכשיו, אמרה לעצמה, אך לא משה ממקומה. עכשיו נדמה לה שהחדר נע במעגלים הולכים ומתרחבים, וכך גם מעגלי החושך שמקרינים לה עפעפיה הסגורים. נשימתו הואצה לפתע ונעשתה לא סדירה, והיא הוטרדה מזה והפנתה אליו את גבה. אז חלמה שהיא באה לבקר אותו בבניין לבן ענקי, שכל האנשים בו לבושים לבן מלבדה ומלבדו, וגם עור פניהם לבן. הם יצאו אל המדשאה שמחוץ לבניין, ושם ישבו ושתקו והוא הלך ונמוג עד שנעלם, ואז ידעה שהמציאה אותו וכל האושר החמקמק שלה אתו הוא מדומה, ובאכזבה מוחשית ממש כמו השינה ייבבה מעט, עד שחשה את ידו נוגעת במותניה.

אחרי פרק זמן לא מוגדר הוא פקח את עיניו, וחש שישן כבר עשרים שעות והוא עדיין כבד מעייפות. בחוץ ירד גשם אימתני שהבהיל אותו. הוא קירב את פניו אל שקע צווארה ונצמד אל גבה המקומר בתקווה לגנוב קצת משנתה, ואז החלה חרדה מטפסת בו, חרדה שאתה חש כשכל העולם ישן חוץ ממך ונראה שאיש לא יתעורר לעולם; אבל לא, אותה אפשר להעיר, הנה היא מסתובבת אליו, קוראת חלושות בשמו ומחבקת אותו חיבוק רפה, והוא שוקע לתוכה בנִרדמוּת, ועתה הם שותפים לגמרי לשינה האינסופית, לשינה שהייתה אינסופית עד שקדחה לפתע בראשם צפירה חוזרת ונשנית. היא חשבה שהיא חולמת עדיין, חולמת על שעונים מעוררים, והשינה שהצטברה בחדר הייתה כה רבה שנדמה לה שאִתם ישנים בחדר עוד אנשים רבים, על הרצפה, על הארון ועל שולחן הכתיבה.

ולבסוף הוא קם בתנועה יגעה וכיבה את השעון המעורר. הם התלבשו בתנועות איטיות, כאילו הם מתחת למים, ויצאו מהבית.


* גרסה קודמת של הסיפור בשנת 1992 בכתב העת “אב” בעריכת דורי מנור, אורי פקלמן וגל קובר, ומאוחר יותר גם בספר “התעוררות” של לי עברון-ועקנין שיצא בהוצאת גוונים בשנת 1998. 

***

לי עברון-ועקנין, 37, סופרת משוררת ומתרגמת. השתתפה  באנתולוגיה “מלכה עירומה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ותרגמה בין השאר את ספריו של דויד פואנקינוס “העדינות” ו”המזכרות“.

מספריה: 

  • ספור לפני השינה (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • הדברים שהולכים לאיבוד (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • הבובה הכי מיוחדת בעולם (ירושלים : אופק, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • כשגל עוצמת עינים (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • עד תפארת חיזורנו (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
  • התעוררות : קובץ סיפורים (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
  • יבשות נעות (חיפה : פרדס, תשע”ב 2012) <שירים>

 

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. יותם שווימר 5 בפברואר 2014 ב- 17:03 - Reply

    איזה סיפור יפה, לי!

  2. Sarit Shamir 6 בפברואר 2014 ב- 16:03 - Reply

    כלכך אהבתי את זה והכי מדהים שההתחלה הראשונית כבר בתיאור הראשון הרך
    זה כלכך כובש.

השאירו תגובה