קריאה פרשנית בשיר “ כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ” של דוד ברבי
דוד ברבי, פורה מאין כמותו, מניב את ספר שיריו הרביעי “ומי יהלך” בהוצאת “עמדה” בעריכתו של רן יגיל. הספר מלטף את היד המדפדפת ומשובב את העין עם הציורים הדיגיטליים מאת צופית ברבי, בתו של דוד, המעטרים את השערים. אני, הנזכרת בחוויית הקריאה של ספרו הקודם “ספינות מותרות“, תרה אחרי השיר שיעשה בי, כמו “היום שמתארך“, עליו כתבתי כאן בבלוג, את כשפיו.
והנה הוא, לקראת סוף הספר, השיר הנפיל, השליט, האלוף, המסנוור כמו השמש בשמו, ממקד את המבט, קובע בלעדיות על הקשב שלי, דורש קריאה חוזרת ולא מתיר להתקדם בקריאת הספר אף לא לפזול הצידה לשיר משמאלו באותה הכפולה.
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ אֵלֵינוּ
תַּחְשֹף צִפָּרְנֵי אוֹר
יִפְרְחוּ הַפְּרָחִים
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ אֵלַי
אוּכַל גַּם אֲנִי
פְּרִיחַת אַהֲבָתֵנוּ לַחֲווֹת
טַלְלֵי זֵעָתִי הַחַמָּה תַּרְוֶה
חֲשָׁקַיִךְ
עַד תִּשְׁקֹט תַּאֲוָתֵנוּ
וְיַחְדָּו נְחַכֶּה לַזְּרִיחָה
השיר מסתער כבר מהשורה הראשונה. השילוב של להט ותנוחה מעורר ארוטית, תחושה שמתחזקת בשורה השנייה שיש בה סממני מין כוחני: “תַּחְשֹף צִפָּרְנֵי אוֹר“. כמה שהשורה הזאת יפה, מחדשת ומפתיעה! מי רואה בקרני האור המחייות ציפורני זדון שלופות? יש עוד גורם של אימה: שינוי מסלולה של השמש מבשר רעות לאנשים התלויים בקביעות מהלכה. ומתהום ההסטוריה מגיעים הדי מלחמתו של יהושע בחמשת מלכי הדרום וציוויו הטקסי-נסי:”שמש בגבעון דום”. השורה “יִפְרְחוּ הַפְּרָחִים” מרגיעה את הרוחות בחיוביות החשודה שלה ומשלימה את גל המתקפה הראשון. ומיד מגיעה ההסתערות ואף ביתר שאת:” כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ אֵלַי” – חזרה על שורת המפתח עם הדגש על “ אֵלַי“ – שאומנם היה שותף ב“אלינו”בתחילת השיר, אך המיקוד ביחיד– בגיבור המרכזי– פותחת בעליית מתח רגשי. וכך מגיעה האהבה ומימושה הבלתי נמנע שבתיאורו נשזרת הפריחה מגל השיר הראשון. כאן, לקראת סוף השיר מופיעה האישה אותה הגבר משרת ומרווה את חשקיה. המתח בשיאו ומצפה לפורקן. טללי הזעה החמה מספיקים לתיאורו ואין צורך בנוזלי הגוף הייעודיים למעמד. תם אך לא נשלם: בני הזוג ביחד גם לאחר המעשה והשמש חוזרת למשול בזירה באמצעות המלה “ זְרִיחָה“. סימן שהיה לילה – איך יכולתי לדעת? בקריאה החוזרת אני מתחילה להבין את שורת המפתח הטעונה “כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּשַׁנֶּה תְּנוּחָתָהּ” אותה שעד עתה בעיקר הרגשתי. השורה היא כמו לחיצה על מתג החשמל: כל הופעתה מחליפה בין יום ולילה. היה טוב בלילה ויהיה אור טוב מוחלט ביום שלאחריו, לעומת האור הדוקרני בתחילת השיר, כי הלילה נחגג באהבה ולמלה “ּזְרִיחָה” אך גוונים חיוביים.
מתוך ההתעמקות בשיר, הכתיבה עליו והקריאה המחודשת ברשימתי על השיר “היום שמתארך” של דוד ברבי אני רואה את המשותף: זהו התיאור המדויק והקפדני, ריאליסטי אך עם זאת פנטסטי, של רצף המאורעות בזמן: השובל המתלפף סביב הקורא, ממקד את תשומת לבו, מתהדק-מרפה חליפות סביב השבוי בקסמו של השיר.
חגית בת-אליעזר, 30.1.2014
***
חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.
בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.
פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008), “התנסויות” (2012).
חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.
עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.
מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.
זוהי פסגה של כותב כך לקבל מילים ממשוררת מילים מרגשות אותה ואותי
חגית בת אליעזר היא קוראת בספרים וכל משורר שיזכה לקריאתה יחוש את עומק קריאתה
וכמו שאומרים לפעמים ולא תמיד ידעתי הנה היום אני יודע לומר לך חגית
היום אני יודע יותר את השיר שלי
תודה לך מאד חגית
הכותב של התגובה הראשונה הוא דוד ברבי
מקסים התיחסותה של חגית,
לכתבתו שלדויד,
ובעיקר לשיר הנפלא,
כשהשמש תשנה תנוחתה,
ראוי לכל שבח.
שיר כ”כ פשוט הניתוח הכ”כ עמוק מסיט ממנו את היופי שבפשטות. לדעתי לעיתים יש לקבל את התיאור כפשוטו על כל תיאורו הישיר והברור. כמובן עניין של כיצד כל אחד מאיתנו רואה או חש את הדברים. בכל אופן תודה ושבת שלום.
אהבתי מאוד את הניתוח של השיר מפי חגית בת אליעזר. המבט הנוסף מכניס אותנו אל רבדים עמוקים ומאפשר חווית קריאה יותר מזוקקת ומעשירה.