המשוררת דנה שוכמכר “תרמה” כמה שירים לבלוג מספרה “צ’יפס וקטשופ בזקופנה” לכבוד יום השואה. הנה הם לפניכם:
חושך
עַכְשָׁו חֹשֶׁךְ עוֹטֵף אוֹתָהּ.
פַּעַם דִּבְּרָה אֶל הַפְּרָחִים הֵם הֵשִׁיבוּ.
לֹא רוֹאָה כְּלוּם
סוֹפֶגֶת וּמִתְמַסֶּרֶת לְזֶה.
עֵינֶיהָ עוֹבְרוֹת, מְחַפְּשׂוֹת.
גּוּפָהּ כָּאן, רוּחָהּ שָׁם.
העוגיות שלה
בְּתוֹךְ קֻפְסָה קְטַנָּה, בְּגוּשׁ הַבָּצֵק הַזֶּה, מְרֻכֶּזֶת כָּל הַחֶמְלָה שֶׁלָּהּ.
יוֹצֵאת וּמְבַצְבֶּצֶת לְעִתִּים.
כְּשֶׁהִיא בָּאָה הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה הוֹפֶכֶת אֲרֻכָּה וּמְדֻכְדֶּכֶת.
בָּרֶגַע הַזֶּה נוֹתַרְנוּ רַק עִם פַּסְקוֹל שִׁירֵי רָחֵל הַמְּהַוֶּה פֶּתַח אֶל עוֹלָם שָׁלֵם
שֶׁהִיא לֹא חֵלֶק מִמֶּנּוּ וְלֹא תִּהְיֶה לְעוֹלָם.
שָׁם הִיא רָצָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים.
שָׁם בְּתַחֲרוּת שׁוֹאָה, שֶׁבָּהּ אֵין מִתְמוֹדְדִים אֶלָּא זוֹכָה אַחַת.
כָּל נִסָּיוֹן לְהַרְכִּיב וּלְפָרֵק אֶת הַמְּצִיאוּת מִסְתַּיֵּם בְּכִשָּׁלוֹן.
הִיא מְנַסָּה אֶת הַטְּרִיק שֶׁל הֲכָנַת עוּגִיּוֹת
כְּדֵי לְהוֹרוֹת לַחַיִּים לְהִסְתַּדֵּר בְּכוֹחוֹת עַצְמָם,
אַך אֵין לָהּ אֶת זֶה.
אחרי המלחמה
הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמְרָה עֲלֵיהֶן בְּסוֹד לְאֹרֶךְ הַמִּלְחָמָה יוֹצְאוֹת מֵהַפֶּה לַחֲלַל הַחֶדֶר.
מְטַיְּלוֹת עַכְשָׁו בָּאוֹר. אֵין עוֹד חֹרֶף
אֶלָּא קַיִץ
וְיֵשׁ פְּרָחִים.
אֲסִירִים שֶׁל זִכָּרוֹן אֲנַחְנוּ, מִתְהַלְּכִים לַבַּיִת.
שָׁם עֶצֶב וְשִׂמְחָה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד.
כְּלוּאִים בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ לְעוֹלָם לֹא נִשְׁתַּחְרֵר.
אֲסִירֵי תּוֹדָה עַל הַזִּכָּרוֹן.
צְמֵאִים לַשִּׁכְחָה, לְשֵׁנָה טוֹבָה,
לַשַּׁלְוָה שֶׁתָּבִיא אִתָּהּ חֲרָדוֹת.
קדושת מוות
אֲסִירָה נִמְלֶטֶת
נָעֲלוּ אֶת הַיַּלְדוּת בְּתוֹכָהּ
צְחוֹק הוּא מִפְלָט
קְדֻשַּׁת הַמָּוֶת כְּמוֹ סוֹד תִּהְיִי שֶׁלָּנוּ.
שלג
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת הַשֶּׁלֶג בָּעֲיָרָה. אִתָּךְ אֲנִי צוֹעֶדֶת בְּדֶרֶךְ הַשְּׁתִיקָה.
זִכָּרוֹן נֶעֱלָם מִתְפַּזֵּר.
רַק לְכַמָּה דַּקּוֹת הַשְּׁעוֹנִים עוֹמְדִים מִלֶּכֶת.
לְהַמְשִׁיךְ, אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ
וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת.
תחושת החיות
בַּלַּיְלָה הַהוּא בָּא אֵלֶיהָ בַּחֲלוֹם, הִזְכִּיר לָהּ אֶת הַמִּלְחָמָה,
קָרַע מִמֶּנָּה שָׁנִים שֶׁל יַלְדוּת.
בַּבֹּקֶר נוֹתְרָה לְבַדָּהּ
רַק אוֹר הַבֹּקֶר מַזְכִּיר אֶת תְּחוּשַׁת הַחַיּוּת.
צפייה
הָלְכָה בַּיָּמִים, הָלְכָה בַּלֵּילוֹת
מָאֲסָה בַּצִּפִּיָּה לְחַכּוֹת
פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת
רֶגַע, עוֹד קְצָת, עוֹד מְעַט
יָצְאָה וְנֶעֶלְמָה.
פצעים פשוטים
נוֹלְדָה לְתוֹךְ הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּהּ – מוּעָקָה.
עַכְשָׁו נָעָה בֵּין עֲיֵפוּת פִיזִית לִתְחוּשַׁת מַחֲנָק.
קָמָה מֵהַמִּטָּה כָּל בֹּקֶר בִּשְׁאֵרִית הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אוּלַי.
הַשֵּׁנָה הִיא אַדִּירָה, שָׁם נִפְתַח חַלּוֹן בְּתוֹכָהּ, וְהַפְּצָעִים הוֹפְכִים פְּשׁוּטִים.
מַגָּעָם שֶׁל הַכַּדּוּרִים טוֹב מִכְּדֵי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ מֵהַמְּצִיאוּת.
גָּרָה בַּתַּחְתִּית, שָׁם תְּרִיסִים נִפְתָּחִים לְעוֹד בֹּקֶר שֶׁל שִׁמָּמוֹן
פרטי יחצ על הספר ועל דנה למי שמתעניין:
ספר השירה הראשון של דנה שוכמכר “צ’יפס וקטשופ בזקופנה” הוא הגשמה של ציפייה שהייתה בה מאז ומעולם.
בחיי היומיום עוסקת דנה בכתיבה מסוגים שונים, אבל השירים כולם התפרצו ממנה בקיץ אחד, אחרי סדנאת כתיבה של ‘עמותת דור ההמשך’. דנה שוכמכר מביאה בשיריה את קולם של בני הדור השלישי על אף שכשהיא נשאלת על המושג היא מספרת על עצמה שיש בה סימפטומים של בני הדור השני.
דנה שוכמכר (29) גילתה את הקול הזה שלה בעקבות הקורס האחרון בלימודי התואר שלה שעסק בבני הדור השני לשואה והיחס של הצברים אליהם. אז נפתח בפניה עולמה של סבתה, אליה היא קרובה במיוחד, ובני משפחתה האחרים.
לפני כמה שנים היא נענתה לבקשת אמה והתלוותה אליה לקורס העוסק ב’איך לספר את סיפור ההורים בשואה’ שמטרתו ללמד את בני הדור השני דרכים ושיטות להתעמת עם העבר ולספר את הסיפור שלהם. היא הלכה כמלווה ומצאה את עצמה מעורבת ומתערבת. מאוחר יותר השתתפה בקורס הכתיבה שנועד לבני הדור השני והייתה המשתתפת הצעירה ביותר והיחידה שהיא בת דור שלישי לשואה.
דנה נסעה עם אמא וסבתה אל עיר הולדתה של הסבתא וביקרה במחנות השמדה, ביקור שהשפיעה עליה ועל היחס שלה לזיכרון, לאופן בו המדינה זוכרת את ניצולי השואה ולחיפוש שלה אחר טקסים אלטרנטיביים.
דנה שוכמכר (29) גרה בחולון. היא מנהלת פורום “דור שני ושלישי תמיכה” בתפוז וכותבת ביקורות תיאטרון.
לשיריה היא מתייחסת בדרכה המיוחדת בגב הספר
“שעה של כתיבה היא שעה מיוסרת, מפוזרת.
בואי כתיבה שלי
לצמוח מתוך קרקע החרדה.”
דנה ענתה גם על השאלון בבלוג. אפשר לקרוא כאן.
השאירו תגובה