(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 5/2/21)

כבר זמן רב שאני זומם לקרוא את הספרים של אריק לארסון, שזכו לשבחים אדירים גם בחו”ל וגם בארץ, אבל רק בחודשים האחרונים זה הבשיל לכדי מעשה.

אתחיל ברקע קטן לגבי הציפיות שהיו לי מהספר: לפני כמה שנים קראתי את “למוח של הימלר קוראים היידריך” מאת לורן בינה והתלהבתי נורא; זו הייתה פעם ראשונה שקראתי ספר היסטוריה שבאמת נקרא כמו רומן או ממואר ולא סתם מתואר כך כקלישאה יחצנית. הטריק של בינה, מעבר לכשרון כתיבה גדול, זה להכניס את עצמו לסיפור – איך הוא הגיע לתחקר את העניין ומה עבר עליו בזמן שהתאבסס על חייו של היידריך ושל המחסלים הצ’כים שלו.

זמן קצר אחר כך ובלי תכנון של ממש, קראתי גם את “לימונוב” של עמנואל קארר – שוב ספר מז’אנר שאמור להיות רציני וכבד (כלומר ז’אנר הביוגרפיה), ונקרא בכיף ובהנאה.

כשניגשתי ל”בגן חיות הטרף”, ולאור ההמלצות האדירות עליו, קיוויתי שהוא יהיה בדיוק כזה. העמודים הראשונים היו נהדרים וחשבתי שמצאתי לי עוד ספר אהוב (תוך ידיעה שיש ללארסון עוד כמה ספרים על נושאים אחרים ותכף אקנה לי גם אותם), אבל ההמשך הראה לי שמדובר בסגנון אחר.

אמנם הכתיבה של לארסון היא הרבה יותר קלה לקריאה מספרי היסטוריה כבדים, והוא גם מתמקד המון בחיי היומיום והמחשבות של הדמויות המרכזיות שלו (על בסיס יומנים ומכתבים), אבל אם נשים את הספרים שדיברתי עליהם על סקאלה שבצד שמאל יש רומן קריא ונהדר ובצד ימין ספר היסטוריה משמים, הספר של לארסון יהיה מימין לספרים של בינה וקארר.

למי שלא יודע על מה מדובר, אגיד שהספר מתחקה אחר כמה שנים בחייו של ויליאם דוד, שהופך לשגריר ארה”ב בגרמניה בשנת 1933, ושל בתו מרתה שמתראה עם אנשי מפתח שונים בברלין של אותה תקופה (יש עוד דמויות משנה, אבל אלה שתי הדמויות המרכזיות). הכוח הגדול שלו הוא בהכנסת הקורא לעולם של גרמניה הנאצית המוקדמת בדלת מעט צדדית ולא באופן שאנחנו רגילים להיחשף לתקופה הזאת. השגריר ובתו מגיעים לברלין כאוהדי גרמניה ואפילו עם חיבה קלה לנאצים (דוד יחסית שווה נפש אליהם ואילו מרתה נלהבת ביותר), וככל שהזמן מתקדם הם לאט לאט מבינים שמשהו רקוב מאוד בממלכת היטלר.

יש רגעים נהדרים בספר, במיוחד הפגישות האישיות עם היטלר, ועוד כל מיני אפשרויות הצצה לגרמניה של אותה תקופה. ובסך הכל בסיומו אני שמח שקראתי אותו ונהניתי מההצצה הזאת ומתחושת ההתבוננות באנשי התקופה במבט חיצוני בן זמנם.

אבל לצד זה היו רגעים משמימים יותר, ובמיוחד הפריע לי האופן שבו מטופלת דמותה של מרתה; יש משהו בהתייחסות אליה כאיזו פתיינית קלת דעת ומעט טיפשה, שגרם לי להרגיש לא נוח. אמנם יש לזה הצדקה מסוימת מכיוון ששירותי הביון של מדינות שונות ואנשים רבים בתקופה אכן התייחסו אליה ככה, ובכל זאת בהרבה מקרים הרגשתי שלארסון מגזים בהתמקדות שלו בה ובאופן שבו הוא מצייר את דמותה.

לסיכום ההתרשמות שלי אגיד שזה ספר מעניין (או בעיקר – יש בו קטעים מעניינים והסך הכל שלו בסיום הקריאה משאיר רושם שקיבלת זוית נוספת וחדשה על גרמניה הנאצית בימיה הראשונים), אבל יש בו גם בעיות וקטעים יותר משעממים, ובאופן אישי הוא לא היה מה שציפיתי שיהיה (שזה לא רע, אבל זה מסביר משהו מהחוויה הכללית האישית שלי).

אני ממליץ עליו למי שמתעניין בתקופה ורוצה מבט קצת שונה לגביה. ולצד זה אני מזהיר שהוא קצת פחות סוחף ממה שאולי אפשר לצפות מספר שהיה רב מכר גדול של הניו יורק טיימס ושבגב שלו כתוב “סיפור אמיתי הנקרא כספר מתח מלא תהפוכות ותככים, אהבה, תשוקה ואימה” (אלא אם כן אתם אוהבים את ספרי המתח שלכם איטיים במיוחד).