(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 14/10/20)
במסגרת החיבה שלי להשלים קלאסיקות (דבר שאני עושה פחות ופחות ככל שעוברות השנים מפאת קוצר זמן וסבלנות), הגעתי לאחרונה ל”עולם חדש מופלא” של האקסלי – ספר שיושב אצלי שנים על המדף ואף פעם לא היה לי חשק אליו. מעבר לעובדה שהוא לא נשמע לי מעניין במיוחד ואין לי חיבה גדולה לספרות ספקולטיבית, הקושי הגדול שלי מולו היה קשור בעובדה שקראתי כבר את אחיו להיכל התהילה של הדיסטופיה – “1984” של אורוול (שאהבתי) ו”פרנהייט 451″ של ברדבורי (שלא אהבתי). כלומר הרגשתי במובן מסוים שדי סימנתי וי על התחום, ובכל זאת הספר עומד לו שם ומחכה כבר שנים לתורו.
אתחיל בהמלצה לקוראי המהדורה העברית המעודכנת – קראו את ההקדמה של מרגרט אטווד רק בסוף הקריאה של הספר; היא מיועדת לאנשים שכבר קראו אותו, ומופיעה בהתחלה כנראה מתוך הנחה שמי שניגש לספר מפורסם משנת 1932, קורא אותו בפעם השנייה.
למי שלא קרא אתאר בקצרה את העלילה: מדובר בעולם עתידני שבו השלטון שולט בילודה ויוצר חברה מהונדסת, מחולקת למעמדות, שבה כל הפרטים אמור לחיות באושר (דרך היפנוט וסמים דואגים לכך שהם ירגישו טוב תמיד). בעולם הזה יש שמורת טבע של העולם הישן, ובעצם הקונפליקט המרכזי בספר מתקיים סביב הבאתו של “פרא” מהשמורה הזאת, אל תוך החיים ה”מתורבתים”.
יש כמובן עוד המון פרטים, אבל לא אכנס אליהם (כתבתי ‘בקצרה’).
אין לי דרך יפה להגיד הזה, אבל בגדול (ולטעמי) הספר די משעמם; יש לו חשיבות לדיון על מה חיים אידיאלים (ע”ע “המדינה” של אפלטון), יש בו כמה רעיונות מעניינים, אבל בגדול אין בו עלילה מאוד סוחפת ו/או מעוררות הזדהות.
מה שפוגע בו עוד יותר מבחינת הקורא המודרני זה שהמון דברים שמתוארים בו וסביר להניח שהכו בתדהמה קוראים בעבר (הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה הקודמת), נראים לנו היום טריוויאלים וכמעט שחוקים – החברה שלנו עדיין לא מתנהלת ככה, תודה לאל, אבל זו ספקולציה ששמענו עליה שוב ושוב לאורך השנים.
הייחוד של “עולם חדש מופלא” לעומת הספרים של אורוול וברדבורי, הוא בכך שהחברה שהוא מתאר לא מוצגת כדיסטופית בהכרח; לכאורה מדובר באוטופיה, רוב הדמויות בה רק מספרות על כמה הכל מושלם ונהדר בעולמם, אבל אנחנו – דרך דמותו של “הפרא” שמייצג את העולם שלנו – אמורים להזדעזע מהאופן שבו מתנהלת החברה העתידית הזאת.
אבל הייחוד הזה לדעתי הוא גם חלק ממה שהופך את הספר לפחות סוחף ומעניין, כי בעוד שב-1984 אנחנו מרגישים אימה מתמדת כשאנחנו מלווים את וינסטון בתוך המשטר הטוטליטארי האיום והדכאני (או אפשר לחשוב גם על “סיפורה של שפחה” בהקשר הזה), ב”עולם חדש מופלא” הדברים לא מתוארים כנוראיים כל כך ולכן החיבור הרגשי של הקוראים רופף יותר.
כשמחברים יחד את החיבור הרגשי הרופף עם הרעיונות הטכנולוגיים שהפכו טריוויאליים עבור הקורא המודרני, מקבלים קריאה לא מאוד מרתקת.
ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר, גם בגלל הרצון להשלים קלאסיקה וגם בגלל שכמו ספרים רבים שקראתי בחיי – הוא גרם לי לחשוב על דברים ולהרהר בהם, ואני מרגיש שנוסף לי משהו קטן אחרי הקריאה בו.
השאירו תגובה