כמה מילים על “תחנה אחת עשרה” מאת אמלי סנט ג’ון מנדל

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/8/20)

את “תחנה אחת עשרה” יש לי בבית מאז שיצא ב-2017, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לגשת אליו על אף השבחים הרבים שקיבל בארץ ובעולם. תכננתי לקרוא אותו כשהתחילה הקורונה, אבל דווקא אז ראיתי שכמה אנשים כתבו משהו בסגנון “לא מומלץ לקורא אותו בזמן מגיפה” ושוב דחיתי את הקריאה בו.

בסוף מה שגרם לי לגשת אליו הייתה העובדה שלא מצאתי מה לשמוע באודיבל ואמרתי לעצמי שזה הזמן לגשת לדיסטופיה הזאת שאני מתחמק ממנה כבר יותר מדי זמן.

קודם כל אני רוצה להרגיע את כל מי שחשש כמוני לקרוא את הספר בזמן המגיפה שלנו – אמנם גם בספר מתוארת מעין “שפעת” שתוך רגע מתפשטת בעולם, רק ששם השפעת הזאת הורגת תוך כמה ימים את רוב אוכלוסיית העולם וזה שונה מאוד ממה שאנחנו חווים (אולי באמת אם הייתי קורא את זה בימים הראשונים שהחלה הקורונה זה היה משפיע עלי). אבל יתרה מכך – השפעת הזאת היא אמצעי לחלק את העולם ללפני ואחרי וזה לא ספר שעוסק במגיפות; באותה מידה זה יכול היה להיות מטאור או משהו בסגנון סדרת הטלוויזיה “הנותרים” (רק שבמקום 2 אחוז נעלמים היו 98 אחוז נעלמים).

הספר עצמו נפתח בהתמוטטות על הבמה של שחקן ותיק בשם ארתור ליאנדר בערב שבו המגיפה מגיעה לצפון אמריקה, ומשם הולך קדימה ואחורה בזמן אל חייהם של מספר דמויות שקשורות בחייו של ליאנדר (וגם מספר על ליאנדר עצמו בימים שלפני המגיפה). ועד כמה שיש חשיבות לדיסטופיה בספר הזה, בסופו של דבר זה ספר על יחסים בין אנשים ועל ההתמודדות שלהם עם דברים שהחיים מזמנים להם.

לגבי דעתי על הספר, אתחיל מכך שמדובר בספר יפה, עמוק, חכם, מורכב, כתוב היטב, מרגש לפרקים ומעניין לקריאה. לכאורה אחרי כמות סופרלטיבים כזאת לא יכול להגיע “אבל”, אבל (!) בשביל זה אני פה. האבל שלי קשור ללמה הספר הזה לא יכנס לראש רשימת הספרים האהובים עלי, ומי שקרא את הדברים שכתבתי פה על “מפגש עם חוליית הבריונים” של ג’ניפר איגן ו”התיקונים” של ג’ונתן פראנזן כבר נתקל בטיעון הזה: יש משהו בספרות האמריקאית החדשה (קנדית במקרה זה) שיכול להגיע לפסגות ספרותיות מבחינת דיוק המשפטים, עומק הדמויות ושזירת העלילה, אבל בכל זאת משהו בו קצת חסר אופי או בעל סגנון דומה מדי אחד לשני, כאילו נכתבו באותו בית יוצר עילאי לכתיבת ספרים. קשה נורא להבהיר את זה במילים, כי אחרי הכל הספרים האלה חכמים, עמוקים, יצירתיים וכתובים נפלא, ובכל זאת הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להשוות אותם לסופרים אחרים ולהגיד – זה לא גוגול או צ’כוב, זה לא סילביה פלאת או וירג’ניה וולף, זה לא בורחס או בולדווין. אני לא אומר שזה צריך להיות הם ואני לא חושב שצריך בכלל להשוות, אבל הדוגמאות האחדות שהצעתי פה הן נסיון להבהיר על דרך ההשוואה את מה שקשה לי לנסח באופן מדויק – מה חסר מבחינתי לספרים הדי מושלמים האלה; אולי זה איזשהו ייחוד? שריטה? קשה לדעת עד הסוף, אבל זו התחושה שלי בסיום הקריאה.

על אף כל זאת אני חוזר ומדגיש ש”תחנה אחת עשרה” הוא ספר מצוין ומומלץ מאוד לקריאה (או האזנה). מאוד נהניתי ממנו ואני חושב שהוא אחד הספרים הטובים שיצאו בעולם בשנים האחרונות (מאלה שקראתי). כל הפסקה הקודמת נכתבה רק בנסיון להסביר מדוע ספר כל כך טוב ומעניין לא יהפוך לאחד הספרים האהובים עלי באופן אישי.

ולגבי הדיסטופיה (שאני מניח שיש רבים שהיא מרתיעה, כמו שהרתיעה אותי) – זה נכון שיש משהו מדכדך באווירה הכללית של הספר, אבל הוא כן מהנה ומעניין לקריאה; כלומר לא מדובר באיזה גוש שעמום מדכא ו”חשוב” – יש בו דמויות מעניינות ועלילה מתקדמת, כך שלא צריך לחשוש במיוחד.

* כאמור אני האזנתי לספר באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית ע”י פרמינגר ויצא לאור בהוצאת בבל.