(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 9/8/20)

לפעמים אדם מוצא את עצמו קורא ספרים שלא התכוון לקרוא. כך קרה לי עם “המטופלת השקטה”, שהפך ללהיט גדול בישראל מיד עם צאתו ועדיין מככב ברשימות רבי המכר. בשום שלב לא חשבתי שאקרא אותו, כי קטלגתי אותו בראש כאיזה להיט המונים מתחלף שלא שווה קריאה, אבל החיים/תוכניות/לנון וגו’.

כשהחלטתי לנסות לקרוא ספרים בעברית בקינדל לפני כמה חודשים, “המטופלת השקטה” נראה פתאום כמו אופציה סבירה מתוך המבחר הדל; קניתי אותו תוך כדי שהסברתי לעצמי שאם הוא לא יהיה ספר טוב, לפחות תהיה פה השתלמות מקצועית מסוימת בקריאת ספרים מצליחים (אני עושה את זה מדי פעם – מנסה לקרוא ספרים מצליחים בסוגות שונות כדי לחדד את החושים שלי בעולם המקצועי).

לקח לי כמה עמודים כדי להסיר את הביקורתיות הספרותית המוגזמת שלי ולהתאים את הציפיות (אי אפשר להגיע לקרוא מותחן פסיכולוגי פופולרי ולשפוט אותו באותם כלים ששופטים קלאסיקה ספרותית) ובסך הכל אני יכול להגיד שנהניתי מהקריאה. מיד אסביר ממה נהניתי וממה פחות, אבל קודם כל קצת על הספר:

הגיבור המספר, תיאו פייבר, הוא פסיכולוג שמתקבל לעבוד במוסד סגור לפושעות שלא כשירות לשהות בבתי כלא רגילים. הוא מגיע לשם בעקבות אובססיה מסויימת שפיתח לציירת בשם אלישה ברנסון, שרצחה את בעלה ומאז היא שותקת ולא מוכנה לדבר עם אף אחד. הוא מרגיש שהוא זה שיכול לטפל בה ולגרום לה לדבר.

כיוון שאלישה לא מדברת, תיאו מנסה לדלות פרטים על עברה ועל הסיבות לרצח בעלה באופן שקצת דומה לעבודת בלש; הוא נפגש עם אנשים ומנסה להבין את המניעים שלה (בספר שזורים גם קטעי יומן של אלישה שמקדמים את העלילה).

וחזרה לדעה שלי על הספר. זה ספר מושך לקריאה ומבחינתי זה מה שחשוב. ראיתי שכתבו לא מעט על השאלות הפסיכולוגיות שהוא מעלה ועל הרבדים והעומק – זה אכן קיים, אבל אני חושב שאם נכנסים לפן הזה, הרעיונות שלו לא באמת עמוקים מאוד ולא פעם הרגשתי שזה קצת פסיכולוגיה בגרוש.

מה שהפריע לי בכתיבה היה בעיקר דמותה של אשתו של תיאו – קתי – שכתובה (לפחות בהופעתה הראשונה) כסוג של קריקטורה של שחקנית, וזה הרגיז אותי, אבל למזלי זה היה חלק קצר ולא משמעותי (יש לה משמעות וחשיבות בהמשך, אבל כדמות יותר שולית).

ויש עוד עניין שדובר עליו רבות והוא הסוף של הספר. אי אפשר לדבר עליו בלי לעשות ספוילר, ולכן כל מה שכתבתי כאן מתייחס ל-95 אחוז מהספר.

אבל בסך הכל הכללי זה ספר מהנה ומעניין. לא מדובר בספר חשוב או בספר חובה, אבל אם בא לכם קריאה קולחת וקצבית, שהיא לא מטומטמת ותת רמה, זה אחלה ספר.