כמה מילים על “תולדות היהודים” מאת עשהאל אבלמן (הוצאת כנרת זמורה דביר)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 8/6/20)

לפחות שלוש פעמים במהלך האזנה לספר “תולדות היהודים” מאת עשהאל אבלמן החלטתי לזנוח אותו; זה קרה בעיקר בשעות האזנה הראשונות (מדובר בספר עבה – 624 עמודים שהם כ-22 שעות האזנה), כשהרגשתי שהוא מנסה לגייס את ההיסטוריה כדי להסביר עד כמה היהודים הם עם שתמיד קינאו בו והתנכלו לו, ואיזה מזל שעכשיו יש לנו מדינה.

ייתכן שבאמת הייתי זונח אותו אם היה לי ספר אחר בסגנון להאזין לו, אבל כיוון שלא היה ודווקא התחשק לי לקרוא על תולדות היהודים, החלטתי לנשוך שפתיים ולהמשיך להקשיב.

למזלי, הנימה הזאת של אבלמן פוחתת בהמשך ואולי גם אני התרגלתי לרעיון. בסופו של דבר לכל ספר היסטוריה יש איזושהי פוזיציה, ואני פשוט לא רגיל לקרוא ספרים שהפוזיציה בהם כל כך גלויה (כתובה בגב הספר) ודומה לאופן שבו מערכת החינוך הישראלית מלמדת על תולדות היהודים.

ככל שהספר מתקדם, אבלמן מציג את המורכבות של היהודים ואת השפעת קורותיהם על אנשים שונים וזרמים שונים, ומפחית בפרשנות גלויה וישירה לדברים  שהוא מציג. ברור מאליו שאי אפשר לדחוס היסטוריה של מעל ל-3000 שנה לספר אחד של 600 עמודים, אבל כשאני ניגש לקרוא ספרים מסוג “קיצור תולדות” אני יודע שהוא יעזור לי לעשות סדר בראש לגבי אירועים מרכזיים ותהליכים שקשורים בנושא שהספר מתמקד בו. או לפחות זה מה שאני מקווה.

ואכן “תולדות היהודים” עוזר לעשות את הסדר הזה, וגם גרם לי להרהר (שזו סיבה טובה לקרוא ספרים בכלל וספרי היסטוריה בפרט) בכל מיני דברים שקשורים בתולדות היהודים.

כך שבסך הכל, מרגע שהצלחתי להניח בצד את האנטגוניזם האינסטינקטיבי שהגישה של אבלמן עוררה בי (לא בהכרח העמדה עצמה כמו הבולטות שלה וההאכלה בכפית בתחילת הספר), נהניתי מהספר, למדתי דברים ועשיתי סדר בראש.

אני לא יודע להגיד אם הוא ספר מומלץ, כי כאמור יש בו בעיות, אבל הוא בהחלט ספר קריא שהשכלתי מהקריאה בו.