כמה מילים על “בשולי הנוחות”, “היה זה הוא?” ו”Exit West”

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/3/20)

בשולי הנוחות / סייקה מורטה (מיפנית עינת קופר, הוצאת כתר)

הגעתי לספר הזה עם ציפיות די גבוהות כי אני אוהב ספרים יפנים, אוהב ספרים קצרים וגם ראיתי לא מעט המלצות עליו (גם כאן).

בקצרה הספר מספר על אישה בת 30 פלוס, שמתקשה להשתלב בנורמות החברתיות (היא אמורה להיות להבנתי בצד המתפקד של הרצף האוטיסטי), ורק בעבודה בחנות הנוחות היא מרגישה בנוח – עבודה שיש בה פרוטוקולים ברורים והיא חוזרת על עצמה מדי יום.

בערך בשליש הראשון של הספר הבנתי שאני די מאוכזב ביחס לרמת הציפיות שלי. משהו בדמותה של קייקו היה בעיני לא מספיק אמין – כאילו המחברת רוצה להציג דמות על הרצף האוטיסטי, אבל שיהיו לה התובנות ורמת הניסוח כמספרת שלא מתאימה למישהי על הרצף. וגם הסביבה כאילו מתפלאה שהיא לא עומדת בנורמות – כלומר לא מזהה שהיא על הרצף אלא רק “מוזרה”, בעוד שנדמה לי שבמציאות היו מניחים לה ולא מצפים ממנה להתחתן במהרה ולהשיג עבודה ראויה.

כל העניין בתיאור דמויות כאלה, כמו גם דמויות של ילדים, זה שאמור להיות פער בין ההבנה שלנו הקוראים את המציאות, להבנה שלהם – והפער הזה הוא הרבה פעמים שובה לב ומכמיר לב. כאן אין כמעט פער, או לפחות הפער מוצג בצורה לא מספיק אמינה לטעמי.

לכן בערך אחרי שליש ספר הייתה בי דילמה – האם להמשיך עם הכעס המסוים שלי על המחברת (ועל כל מי שהמליץ על הספר) או לשחרר ולנסות ליהנות ממנו למרות הפגמים. הלכתי על האפשרות השנייה (בתקופה שכתבתי ביקורות לאתרים ועיתונים תרגלתי בעיקר את האפשרות הראשונה, כך שזה לא תמיד קל עבורי), ובאמת אחרי ששחררתי את הביקורת שלי על המחברת, יכולתי ליהנות יותר גם מהעלילה וגם מהתובנות שאפשר להפיק ממנה כאדם שחי בעולם. קייקו מייצגת משהו בתוכנו, החלק הזה שנפגש מגיל קטן עם נורמות חברתיות וצריך להחליט באיזו מידה הוא מאמץ אותה; ללמוד, לקיים יחסי מין בזמן המתאים, להתחתן, להוליד ילדים וכו’; הדמות שלה לכאורה לא מבינה ממש את החוקים ונעזרת בתגובות הסביבה די להבין איך מצפים ממנה להתנהג – מה שלא רחוק מהותית מהאופן שבו כולנו מתמודדים עם נורמות חברתיות ומהציפיות החברתיות.

בתור רווק בן 36 ללא ילדים, אני בהחלט יכול להזדהות עם התחושה הזאת, גם אם לרוב לא יאמרו לי את זה בפנים. אבל אני יודע שהציפיה ממני היא להיות במקום אחר, ולכן היה מעניין להתבונן על זה מבעד לעיניה של דמות שלכאורה לא ממש מבינה מה רוצים ממנה.

אז לסיכום – יש לי ביקורת על הספר ואני לא חושב שהוא מספיק מוצלח ברמה הספרותית, אבל כן נהניתי איתו. ואולי זה גם זמן להודות לסדרה הקטנה של כתר, שלצד לוקוס ותשע נשמות מספקות לאנשים כמוני – שקוראים למחייתם ולא נשאר להם הרבה זמן לקרוא מחוץ לעבודה – חומר קריאה מעניין ומהנה.

היה זה הוא? / שטפן צווייג (מגרמנית הראל קין, הוצאת זיקית)

כתבתי בפעם הקודמת על הספר “24 שעות בחיי אישה” של צווייג, ואפשר לעשות קופי פייסט גם לכאן, אז אקצר ואגיד ששוב – סיפור נחמד וכתוב היטב שמעביר לי בכיף זמן קריאה קצר. אני לא חושב שזה מופתי או שזו חובת קריאה, אבל למי מכם שצריך קריאת הפוגה נחמדה – כל הספרים הקצרים של צוויג שקראתי בינתיים הם מעולים לצורך הזה. הפעם מדובר על אישה שמספרת על מקרה שהיה בעבר תחת השאלה “היה זה הוא?” – כלומר כבר מהתחלה ברור לנו שקרה איזה אסון אבל לא בטוחים מי גרם לו, וכדי שנשפוט בעצמנו היא מספרת לנו את סיפור המעשה מנקודת מבטה.

Exit West / מוחסין חאמיד

קניתי את הספר הזה באודיבל באיזה מבצע שהיה פעם, כי זכרתי שהוא הופיע בכל מיני רשימות של מועמדויות לפרסים, והוא היה קצר וגם קיבלתי עליו המלצה – אז למה לא. הכתיבה של חאמיד קולחת וזה לא ספר קשה לקריאה, אבל אני יכול להבין למה הוא לא תורגם לעברית (אף על פי שספרים אחרים שלו תורגמו).

הספר מספר על סעיד ונאדיה, שחיים בעיר בלי שם שפורצת בה מלחמה. הם רוצים לברוח מהעיר ושומעים שמועה על דלתות מסתוריות שמהוות פורטל שדרכו אפשר לעבור למקומות אחרים. הם מצליחים להמלט וכך מגיעים למיקונוס, ואחר כך ללונדון ולקליפורניה. המסע שהם עוברים על כל הקשיים והמורכבויות שבו מאפשר כמובן להביט על חייהם של פליטים ועל הדינמיקה שבה הם חיים.

זה היה חביב אבל לא הרגשתי וואו גדול במיוחד; יש איזה יופי אסתטי בספר, בשקט המסוים שבו הוא מספר על חוויה קשה כמו הגירה ופליטות, אבל אני לא יכול להגיד שהוא טלטל את עולמי או גרם לי להתאהב בכתיבה של חאמיד.

לסיכום – יפה, אבל לא מדהים.