כמה מילים על “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” מאת גאיטו גזדנוב (הוצאת אחוזת בית)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 31/8/19)

הספר הזה אכזב אותי מאוד, ולא בגלל שהוא גרוע או איום ונורא, אלא בגלל שהוא נפתח בצורה מעניינת מאוד ואז הולך ומדרדר לבינוניות (לטעמי) וסתמיות.

הספר נפתח בתיאור זיכרון של המספר מימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שבה השתתף בצעירותו (כל מה שאתאר בפסקה וחצי הבאות הוא לא ספוילר מכיוון שאלה ממש העמודים הראשונים של הספר והתיאור הזה מופיע גם בגב); הוא רכב על סוסתו הרחק מהקרבות ולפתע נשמעה יריה והסוסה שלו נורתה ומתה. הוא מצליח לירות ולפגוע במהירות במי שירה בסוסתו, מתקרב אל היורה הגוסס, ואז לוקח את סוסו ונמלט. שנים אחר כך המספר נתקל בספר של סופר אנגלי בשם אלכסנדר וולף, ובו סיפור אחד שמתאר במדויק את אותו אירוע, רק מנקודת המבט ההפוכה – של האיש שירה בסוסתו של המספר ואז נורה בעצמו וגסס.

צירוף המקרים הבלתי נתפס הזה מערער את המספר וגורם לו לנסות ולברר מי הוא אותו אלכסנדר וולף, ואיך ייתכן שסופר אנגלי מתאר במדויק את הסיפור ההוא, בעוד שהאיש שהמספר ירה בו היה אמור למות בתוך רגעים אחדים.

כאמור, בכל החלק הראשון של הספר (נאמר שליש ממנו) הייתי שקוע עמוק בתוך העלילה, הכתיבה סחפה אותי פנימה ונהניתי מאוד – הרגשתי שאני קורא רומן טוב ומעניין, שמצליח להיות קלאסי וקריא בו זמנית.

אבל אז, לצערי כי רב, העלילה התחילה לדשדש; המספר הוא עיתונאי רוסי שנשלח לפריז לסיקור קרב איגרוף חשוב ומכיר שם מישהי, מתוארים היחסים שלהם, ורק מדי פעם צץ שוב עניין אלכסנדר וולף, וגם אז – לא בצורה מעניינת במיוחד. התחושה של הקורא היא כאילו כל האוויר יצא מהבלון, ואחרי שנבנה סיפור שלם המחבר לא יודע ממש מה לעשות איתו. זה לא שההמשך הספר כל כך גרוע, כמו שהוא לא עומד בכלל בציפיות שהפתיחה יצירה.

במסגרת הלקטורות שאני עושה בעבודה שלי (לכורסא) אני נתקל בתופעה הזאת לא פעם – ספרים שמתחילים טוב והולכים ומאבדים את עצמם בהמשך; אבל דווקא בקריאה בשעות הפנאי זה קורה לי הרבה פחות, כי לרוב אני קורא ספרים שהומלצו על ידי רבים וטובים, ואם הם מוציאים חן בעיני בהתחלה – לרוב זה ימשיך ככה. ולכן כנראה שאין זה מקרי שזה קרה לי בספר הזה שבחרתי לקרוא בלי שום המלצה מקדימה (הוא נשלח אלי בתקופה שניהלתי את קורא בספרים והיה נראה לי מעניין, ורק עכשיו הגעתי אליו) ודבר דומה קרה לי גם עם הספר “מותה האטי של לוסיאנה ב'”, שכתבתי עליו פה לא מזמן ושגם הוא נחלש בחלק השני שלו, אם כי באופן פחות מאכזב מהמקרה הנוכחי.

על כל פנים, “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” הוא ספר לא רע, אפילו מעניין בחלקים לא מעטים ממנו, אבל ביחס לפתיחה המבטיחה שלו, המשך הספר השאיר אותי עם תחושות אכזבה, החמצה ורוגז.